אתמול חזר קארל פילקינגטון לביקור בישראל. קארל פילקינגטון הוא בחור מנצ'סטרי רגיל לכאורה, שבמסגרת הסדרה "אידיוט בחו"ל" ("Idiot Abroad" המשודרת בערוץ 8 ב-HOT) נשלח על ידי ריקי ג'רווייס הגאון וסטיבן מרצ'נט המבריק לתור בשבעת פלאי תבל, מסין והודו ועד ברזיל ופרו, במטרה די מוצהרת לגרום לו לסבול בכל אחד מהם וליצור כך דוקומנטרי טיולים בריטי מחניק מרוב צחוק. אני כותבת "חזר לביקור בישראל" כיוון שהסדרה צולמה ב-2010 ושודרה כבר בישראל בעבר בערוץ דיסקברי, אבל כמו "המשרד" ו"ניצבים" - שתי סדרות מופלאות אחרות שמערבות את ג'רווייס ומרצ'נט - גם היא על-זמנית ומומלצת בלהט למי שטרם זכה. כך או כך, מעניין במיוחד לצפות בביקור הקצר של פילקינגטון אצלנו (בדרכו לירדן), כדי לבדוק עד כמה השתנינו בחמש השנים שעברו, אם בכלל. ובכן.
מכירים את סרטוני "Emmy Eats" – הבלוגרית היפנית אמי שטועמת מיני ממתקים ששולחים לה מכל קצוות תבל? אם כן, בטח ראיתם את שלושת החלקים המוקדשים לישראל, אז עוברים בין שיניה במבה, ביסלי, כיפלי, תפוצ'יפס, קרמבו, חלבה וכל השאר, ופשוט מפעים להתבונן בפניה המתמוגגות או מתעוותות ולשמוע אותה מתארת את הטעמים המוכרים לנו כל כך בפליאה בתולית.
אותה הזרה מופלאה קורית גם כשירושלים מופיעה על המסך על רקע קיטוריו של פילקינגטון. "בכל פעם ששומעים על ישראל יש שם בעיות", הוא מעקם את האף, "זה כל מה שמופיע בחדשות. אין: 'וסוף סוף סיפור שמח. הקישוא הגדול בעולם גדל בישראל'. זה לא קורה. אף פעם אין סיפור כיפי. תמיד משהו מתחיל שוב. יש כאן בחורים עם רובים. אני כל הזמן במתח".
דואר זבל בכותל
ובאמת אין שום דבר כיפי בירושלים של "אידיוט בחו"ל". יש הרבה חיילים, יש הרבה רובים, יש הרבה עיצורים גרוניים ואותיות שחותכות את האוויר, יש הרבה אנשי דת שמבצעים טקסים מוזרים ("לך לכותל. הוא מאוד פופולרי שם", מצווה עליו ג'רווייס. ופילקינגטון הולך וגם מתאר: "אחד מנשק אותו, ההוא מהנהן אליו, אנשים תוקעים בו פתקים. אפילו מקבלים ג'אנק מייל. יש דואר זבל בקיר"), וגם הופעה מטורללת של אנשי נחמן מאומן, שנראים מטורללים גם למי שמורגל בהם כמונו ("אני לא אוהב לרקוד", מתעקש פילקינגטון לא להצטרף אליהם, "אני אפילו לא רוקד בחתונות, אז אני בטח לא אתחיל בכביש דו-סטרי"). וכן, שום דבר לא השתנה מאז 2010 - החיילים והרובים עדיין כאן, ממש כמו הבמבה, הביסלי והקרמבו.
אבל מה ששובר את הלב הוא הביקור בבית לחם, שאליה נלקח פילקינגטון דרך גדר ההפרדה כדי לחזות במקום הולדתו של ישו, המום מהבטון המכוער הבלתי נגמר. כשהוא מבין שמצופה ממנו להתרגש בכנסיית המולד, הוא מודה בפנינו שכל ענייני הדת לא מדברים אליו. "התרגשתי מהחומה הזאת הרבה יותר מאשר מהמקום שישו נולד בו", הוא אומר. "שם תבכו, זה מדכא". האידיוט, מתברר, אינו אידיוט כלל וכלל. למעשה התמימות הילדותית שלו גורמת לו לפלוט אמיתות נוראיות בזו אחר זו, לחשוף את האי-היגיון המקיף את כולנו כל הזמן בכל מקום.
משל המערה
הוא ממשיך משם לים המלח ("המקום שבו זקנים יורקים"), חולק עם הצופים מידע שהוא מצליח לאסוף על כך שזהו המקום הנמוך בעולם ("אי אפשר לרדת יותר נמוך מזה" – זהירות, מטאפורה), ואז לירדן, שם צפוי לו מסע הגמלים המתבקש. ולמרות אנחת הרווחה על שהמשיך הלאה כדי למצוא את אי-ההיגיון גם אצל השכנים, אלה שחיים במדבר ("למה אנשים גרים כל כך רחוק מכל דבר? למה לעבור דרך של יומיים פעם בשבוע כדי להגיע לחנות? תעברו קרוב לחנות או תפתחו חנות!"), משהו בנו ממשיך להתרעם על כך שרודדנו לכדי חיילים, ורובים, ואבנים, ומנהרות, ואנשי דת קשישים בגלימות שצלבים בוהקים מכסים את חזם, וגמלים. וקופצות לראש גם הסדרות שמצולמות כאן או נוגעות לכאן, כמו "הומלנד" או "Dig", שממלאות את המסך בדיוק באותם חיילים ורובים ואבנים ומנהרות ואנשי דת וגמלים.
בסוף הפרק משקיף פילקינגטון מתוך המערה שהכריחו אותו לישון בה אל הארמון האדום בפטרה - הארמון המפעים, העצום בגובהו - וחולק איתנו עוד תובנה: עדיף לגור בחור ולהביט בארמון שממול, מאשר לגור בארמון ולהביט בחור. גם כאן המטאפורה על אחריותכם בלבד.