הפרק הראשון של הריאליטי המדובר, "אבי ובריטני – מחוברות לחיים" (שעלה לראשונה בשנה שעברה ברשת TLC האמריקאית), שודר בשבוע האחרון ב- BBC3 הבריטי והפגיש אותנו עם סיפורן המדהים של אבי ובריטני הנסל. הן היו רוצות שתתייחסו אליהן כמו אל כל הצעירות האמריקאיות שאתם מכירים: בוגרות קולג' טריות, אוהבות שופינג, מוזיקה ולהסתובב עם חברות, הן נוהגות, מדברות בטלפון, רוכבות על אופניים ואפילו מנגנות בפסנתר. רק פרט קטן מפריד בינן לבין היתר: אבי ובריטני הן תאומות סיאמיות החולקות גוף אחד. כשנולדו, הרופאים לא חשבו שישרדו את הלילה, אבל ב-23 השנים האחרונות הן מוכיחות בכל יום מחדש שהרופאים טעו.
שני מוחות, שלוש כליות
תאומות סיאמיות הן מסוג הדברים שבגללם נצמדים אל המסך בעיניים פעורות, גם אם לא נעים לכם להודות בכך. מדובר באחד המצבים הכי מעניינים שהדעת יכולה לעלות ועדות בגוף ראשון של התרחיש הנדיר הזה, היא דבר שלא יסולא בפז לסקרנות האנושית, זו שלא היתה יכולה להסיר את המבט מהן ברחוב לו היו חולפות על פניה. הסיפור הזה הוא כל דבר מלבד נורמלי, אבל הסדרה בוחרת לבחון את הבנות דווקא מנקודת מבט שגרתית לחלוטין: שופינג, בילויים, חופשות והחיים הפרטיים.
את האירעים מתבלים טסטמוניאלס שלהן, של משפחתן ושל החברות הקרובות. לכולם מסר אחד: כבר שכחנו שיש בהן משהו לא רגיל. מצפייה בפרק אפשר לראות שהמסר הזה אמין. החברים והחברות מתייחסים אליהן כשוות בין שווים, מייעצים להן, יוצאים איתן יחד לבלות וגם מרשים לעצמם לפתח הומור שחור מיוחד עם שאלות כמו: "אם אחת מכן תיחנק, איך השניה תעשה לה היימליך?”, לקול צחוקן של התאומות.
חיים שלמים בהם את צמודה לאישה עם רצונות הפוכים משלך נשמעים כמו סיוט, אבל האחיות מוצאות את שביל הזהב: “כשזה מגיע להחלטות אנחנו מתפשרות כל הזמן כי אנחנו חייבות”, מספרת אבי בפרק הראשון. אבל הדרך למציאת הפתרונות, ממספרות השותפות לדירה, עוברת דרך לא מעט ריבים והתנגשויות של התאומות, שמעירים לא פעם את דיירי הבית מוקדם בבוקר.
איפה הרומנטיקה?
אבל גבולות השיתוף של הסדרה שומרות היטב על הבנות (לפחות בפרק הראשון) בתחום מסקרן במיוחד, שיצר מורת רוח בביקורת של פיל האריסון ב"טיים אאוט”. האריסון מפרגן לבנות, אבל שואל את מה שכולם בבית חושבים: מה עם בנים? מה יעשו הבנות שמחזיקות בטעם כל כך שונה בתחום הרומנטי, כשנגזר עליהן להתמודד עם גוף מאוחד? בטיים אאוט היו רוצים לראות דוקו נשכני יותר ועמוק יותר, אבל גם לתאומות סיאמיות מותר למכור למכונת המציצנות רק את החלקים בנשמתן שהן רוצות למכור.
ואולי כאן טמון ההבדל בין דוקו לריאליטי, או אולי בין ריאליטי לריאליטי טוב. זו הפעם הראשונה בה הבנות מדברות למצלמה כבגירות, אחרי שזכו לסרט דוקו בגיל 16, והאמת היא שפרט לתדהמה הפיזית, הסדרה די משעממת. אפשר להחזיק אצבעות שהפרקים הבאים יעשו איתן יותר חסד, שנבין יותר מה עובר עליהן - אבל כך או כך, אי אפשר שלא להתרשם מהאופן בו הנשים הללו קופצות על האתגר הבלתי אפשרי שניצב בפניהן, במטרה להסיר עוד שכבה של דעות קדומות מחיינו.