"אנשים כמונו זקוקים לאנשים כמוהו"
(קרול)
לכאורה, הכל היה טוב באלכסנדריה. קהילה מאוחדת, חיים שקטים, בתים לבנים. בלי זומבים, בלי רעב, בלי מלחמת הישרדות יומיומית. כל מה שמעבר לחומה, נותר מעבר לחומה. ואז הופיעה חבורת גריימס וטרפה את הקלפים. השורדים פגעו באלכסנדריה כמו נגיסת זומבי רעילה שחודרת למחזור הדם, מתערבלת בחיי הקהילה ומשנה את חייה. מהי הנדוניה שהביאו השורדים לעיירה? איבה? חרדה? מוות? עם כאלה בני אדם, מי צריך זומבים? רק רע הביא ריק גריימס לאלכסנדריה.
האמנם?
יש אישה אחת שחייה באלכסנדריה לא היו טובים. אם ג'סי היא לא סמל לסודות שמסתירים אנשים אחרים בעיירה, אזי היא לכל הפחות קורבן העומד בפני עצמו. אישה מוכה, אם לילד מוכה ורעיה לגבר מתעלל, שחשקה שיניים למען שלום בית ושלום עיר. והנה בא האביר והציל אותה, תוך שהוא משנה את אופייה של העיירה באופן בלתי הפיך, מכתים אותה במוות. האם זה היה שווה את זה? האם ראוי שקהילה שלמה תשתנה בגלל סבלה של אישה אחת? ואולי השאלה צריכה להיות הפוכה: האם ראוי שאישה אחת תסבול למען קהילה שלמה?
אלו בדיוק השאלות שהפכו את "המתים המהלכים" בעונות האחרונות ליותר מסדרת זומבים. אלה השאלות שהיא מעלה על החברה האנושית ועל ההתנהגות האנושית. תמיד ידענו שזו לא סתם סדרת אקשן אפוקליפטית, אלא גם אלגוריה. אבל לא תמיד זה עבד טוב כפי שזה עבד בעונה החמישית של "המתים המהלכים", שהייתה אולי העונה הטובה ביותר בסדרה. "המתים המהלכים" – עם הדיכאון, הדכדוך, הדילמות המוסריות והשאלות הקיומיות – הפכה מלהיט זומבים לסדרה מעולה באמת.
נאום המלך
המפגש המחודש עם מורגן הזכיר לנו את הדרך הארוכה שעשה ריק גריימס מפרק הפיילוט של "המתים המהלכים" ועד כאן. ריק – שהיה באמת אביר על סוס בתחילת הסדרה – הפך לאדם אלים, קשה עורף וקשה לב, עם דם על הידיים ועל הפנים. הוא כבר לא השריף הנעלה, האצילי, גיבור העם. הוא האיש שמוכן ללכלך את הידיים כדי לעשות את העבודה.
ריק מואשם זה מכבר בכך שהוא "הריקטטור". הנאום האחרון שלו מיסמר את הקביעה הזאת. זה לא היה נאום מוטיבציה מעורר השראה של שליט נאור, אלא נאום מזרה אימה של עריץ. "תהיתי כמה מכם אצטרך להרוג כדי להציל את חייכם", הוא אומר לקהילה האלכסנדרית שאמורה לחרוץ את דינו, והופך בבת אחת את היוצרות; הוא כאן כדי לחרוץ את דינה. או כדי להציל אותה.
זו האפוקליפסה, טמבלים. העולם נגמר, ומה שנשאר מהאנושות הם להקות של זומבים וכיתות קטנטנות של שורדים. בעולם הזה, לחסד ולאנושיות כבר אין את אותו המקום שהיה להם בעבר. בעולם הזה, כל ניסיון להקים קהילה ליברלית, מתקדמת ומבודדת מהעולם החיצון נדון לכישלון. העולם הזה צריך מנהיגים קשוחים ונחושים. אפוקליפסת זומבים היא לא ארץ לחלשים. תשאלו את קורבנות העונה האחרונה, בת' וטייריס.
בפתיחת העונה אמר ריק ליוג'ין: "האנשים האלה הם המשפחה שלי". בסיום העונה אומרת מישון על ריק: "הוא רק רוצה שהמשפחה שלו תחיה". האבהות של ריק היא מוטיב מרכזי בסדרה, והיא משחקת תפקיד כפול: הן אבהותו הביולוגית לקרל ולג'ודית, והן אבהותו המטאפורית לשורדים. אדם יסכן את הכל למען משפחתו. למען הישרדותה, הוא גם ישחית את נשמתו. זה בדיוק מה שריק עושה, כל הזמן. אתה לא תהרוג את אנשי אלכסנדריה, אומר לו קרל. אני עשוי לעשות זאת, עונה ריק. והוא צודק.
אבא חושילינג
הפינאלה העונתי הציב את ריק מול דיאנה, ואת השורדים מול אלכסנדריה. מהצד האחד: יחידה קטנה ומלוכדת סביב ראש המשפחה, מוכנה לסכן את חייה – כמו גם את אשליית החיים הנורמליים – עבורו. מהצד השני: קהילה שמנסה לבנות את אותם חיים נורמליים בכלים כמעט לא מובנים של פתיחות וסובלנות. אין זה מקרי שבראש קבוצה אחת עומד גבר שבגברים, ששפיותו כבר מוטלת בספק, פניו מגואלות בדם אחרי שרוצץ גולגולת של זומבי; ובצד השני ניצבת אישה מיושבת בדעתה שמנסה להיות עריצה נאורה. הפינאלה סיפק לנו את ההכרעה בין הצדדים: ריק לא רק ניצח במשפט השדה שנערך לו, אלא גם הביא את דיאנה לבקש ממנו שיעשה את מה שרצה לעשות מלכתחילה. גם דיאנה נכנעה לריקטטור. "האנשים האלה הם ילדים", אומרת קרול. וילדים צריכים אבא.
"המתים המהלכים" מציגה כמיהה לפטריארכליות הישנה. לגבר שלוקח אחריות על משפחתו כפי שריק לוקח אחריות על השורדים – וגם מציל את האישה היפה והמוכה של העיירה מהאיש הרע, ונוטל את המושכות ממנהיגת הקהילה שמפגינה יד רכה. זה אולי מיושן; זה ודאי לא נאור. אבל אלה לא זמנים נאורים. אלה זמנים קשים, שדורשים אנשים קשים. וריק גריימס הוא האיש הקשה מכולם.
לפני ארבע שנים, ערב חג הפסח, נשא בנימין נתניהו נאום בכנס חגיגי של הליכוד. "יש אנשים שמדברים, ויש אנשים שעושים", אמר ראש הממשלה. החיים בישראל עדיין לא אפוקליפטיים, אבל ההבחנה הזו יפה גם ל"המתים המהלכים". בזמן שקהילת אלכסנדריה התכנסה לדון בגורלו של ריק, הנאשם עצמו הגן על העיירה בגופו מפלישת זומבים. יש אנשים מדברים, ויש איש שעושה. ריק גריימס לא מתעסק בשאלות של צדק ומוסר. הוא מתעסק בחיים עצמם.