"הירח שייך לכולם. הדברים הטובים בחיים הם בחינם"
האם אפשר לשים בני אדם על הירח? מסתבר שכן. האם זה המקום שלהם? כנראה שלא. אבל עשינו את זה. האם דון נמצא במקום הטבעי שלו? כנראה שלא. אבל הנה, עשינו את זה. דון דרייפר הוא עכשיו חלק מחברה ששייכת למקאן אריקסון, ממנה הוא פחד כל כך כשהקים את המשרד הנוכחי. בנאום שלו לטד, דון מנסה לשכנע אותו שזה לא משנה עבור מי אתה עובד, כל עוד אתה זוכה לעבוד. הוא גם יודע את זה בגלל התקופה שבה ישב בחוץ, זאת שבה גילה מחדש את החדווה שבעבודה. האם זה המקום של טד להישאר בחברה? בטוח שלא. האם זה המקום של דון לתת פיץ׳ מבריק אחד ולשכנע בשנייה? הו, כמה שחיכינו כל החצי עונה הזאת שהתשובה תהיה כן.
ווטרלו, הקרב שהכריע את נפוליאון, מהדהד בפרק שכל כולו סיום המלחמה וסיום שלטון. הוא גם סיום של תקופה שהייתה בעצם התקופה של מד מן - שנות השישים. להתראות סיקסטיז, היה כיף איתכם, אבל מד מן כבר לא שייכת לעבר יותר. היא שייכת לעתיד שבו בני האדם כבשו את הירח בעזרת צעד אחד קטן. הירח והכוכבים כיכבו העונה לאורך כל הדרך. רוג׳ר ובתו בהו בכוכבים בזמן שישנו יחד באסם מזופת, ודון שמע אודות המחשב החדש במשרד שיודע לספור כוכבים בשנייה יותר מכל אדם בכל חייו. בסוף בני האדם מנצחים את הכוכבים ומנחיתים אדם על הירח. אבל באיזה מחיר? כנראה שבמחיר של שייכות. האם הדברים הטובים בחיים הם באמת בחינם?
בטח לא במקרה של פגי. אחרי עונה שלמה שבה הרגישה אומללה, היא מגלה סוף סוף את מקומה עם פיץ׳ דון דרייפרי מושלם לבורגר שף. דון מכין אותה, מוביל אותה אל הנהר ומוודא שתחצה בבטחה. פגי יודעת ומעריכה זאת, אבל גם יודעת שמכאן היא כבר לבד. המהפך הושלם – התלמידה התעלתה על המורה. סאלי מחליפה את בטי, כשהיא בורחת החוצה לעשן סיגריה ומוצאת את ניל, הילד של החברים, בוהה בכוכבים. הוא מעדיף לצפות בהם דרך הטלסקופ שלו ולא לראות אותם בטלוויזיה. מקומם של כולם בסלון, ומקומם של סאלי וניל לחלוק רגע אחד בין הכוכבים.
אחד ומשול
הפרידה מברט קופר היא עוד סימן לסיומה של תקופה. כשרוחות הקדמה מתדפקות על הדלת, זה היה זמנו לנופף לנו לשלום. ברט לא יכול היה להמשיך אל העולם החדש מכיוון שכל מהותו היא שיקוף העבר: העסקים הישנים וההרגלים הישנים, התפיסות הישנות, הנימוסים הישנים והחוסר בפוליטיקלי קורקט, השורשים. ברט היה איש של שורשים, זה שנטע אותם פיזית במשרד שבו גידל עצים וטיפח אותם עד לפריחה. עכשיו, כשהמחשב הגיע להחליף את כולם וכשהאדם נחת על הירח, הוא מבין שהגיע זמנו. קרב המאסף של ברט למען דון הזכיר את הקרב ההיסטורי של נפוליאון. כמו הקיסר הצרפתי, גם קאטלר ביקש להפריד בין הכוחות השונים במשרד השותפים ולהכות בכל אחד בנפרד, "עד שיישארו רק הוא, הארי והמחשב" (כדברי סטרלינג). ברט הבין שתפקידו הוא למנוע את התמוטטות מפעל חייו, רגע לפני שהוא לא יהיה עוד חלק ממנו.
את דון מוצאת הפרידה הזאת במצב מוזר, מצד אחד אין בו באמת צורך. פגי ירשה את מקומו בתור המוח היצירתי, רוג'ר סוגר עסקאות שמצילות את כולם ברגע האחרון, בטי רואה בו זיכרון רע ואפילו מייגן לא מבקשת את עזרתו או תמיכתו. כל העונה הזאת עסקה בניסיון של דון למצוא את מקומו בעולם החדש שקם על חורבות העולם בו שלט. עכשיו, כשהגענו לישורת האחרונה, מבינים שהעולם הזה יכול להסתדר בלעדיו. מצד שני הוא עדיין כאן, עדיין עומד, עדיין נצמד לדבר הבטוח היחיד בחייו: העבודה שלו. גם אם בשלב הזה גם הוא כבר לא יודע להסביר מה הוא בדיוק עושה בעבודה.
ווטרלו מרפרר ישירות לפרק הראשון של מד מן. הפיץ׳ של דון מול לאקי סטרייק, שמוחלף כאן בפיץ׳ של פגי מול בורגר שף. דון חדש נולד. בלאקי סטרייק היה זה פיט קמפל שכמעט הרס את הכל, כשהזכיר לאנשי מותג הסיגריות המפורסם אודות מחקרים שמקשרים בין סיגריות לסרטן. אנשי לאקי סטרייק התעצבנו כמובן, וביטלו את דבריו בטענה שאין לכך שום הוכחה. פיט עשה טעות לא רק בגלל שהרגיז את הלקוח, אלא בגלל שהזכיר מוות בישיבת צוות. לקוחות לא אוהבים להיזכר בכך שהם עומדים למות רגע לפני שהם שולפים את הארנק. והנה - רגע אחרי הנחיתה על הירח, טד הטייס המהולל מטיס לקוחות ותוהה על קנקנו של המוות. הוא תוהה מה יקרה אם כולנו נמות בזה הרגע. פיט מסתכל על המוות בצורה הגיונית ובריאה - הוא יודע שהמוות יכול להגיע בכל רגע, אבל הפעם זה דווקא הוא שאומר לטד: אתה לא יכול להזכיר ללקוחות שלך שהם יכולים למות.
רוקדים אל העולם הבא
כשסאלי יוצאת לעשן סיגריה, ניל אומר לה שהסיגריות יכולות להרוג אותה. פיט מהדהד בניל, דון מהדהד בפיט, בטי מהדהדת בסאלי (בכך שהיא לא מקשיבה ומוצאת דרך אפקטיבית להביא את ניל אל הצד שלה) ולראשונה - ברט מהדהד בדון. כן, רגע לפני שסוגרים את הווילון, רגע לפני שההצגה יוצאת לסיבוב מאחורי הקלעים, ברט חוזר בסצנה הכי לא צפויה בתולדות הסדרה. לאורך כל העונה מד מן יצאה לכתוביות ברוח שהתאימו במיוחד לתקופה - שירים שנלקחו הישר מסוף שנות השישים. והנה, הפרק השביעי נחתם דווקא בשיר מ-1928. זהו השיר של ברט, שרגע לפני הפרידה מזכיר לנו שוב את העבר. העולם הישן נפרד בשירה וריקוד, אבל זהו רק הדהוד של הדור הקודם שמותיר את הבמה לבאים בתור שעומדים ללכת. הסצנה הזאת הייתה יכולה להפוך בקלות לפארסה בכל סדרה אחרת, אבל מד מן יודעת למכור כמו ששום סדרה אחרת לא יודעת למכור - ההתמקדות בפרצופו של דון המופתע והנרגש, אך גם זה שלאט לאט המשמעות מחלחלת אליו, היא שעושה את הסצנה הזאת ליצירת מופת קטנה.
עכשיו מה נשאר לנו? מה הם הדברים הטובים בחיים שהם בחינם? האם זו העבודה? האם זו ההשראה לכל מי שמסביבך? דון ייאלץ לגלות את זה בשבעת הפרקים הבאים. חצי העונה הראשונה של מד מן עסקה ביחסים של דון והעולם. בהבנה שהעולם הזה לא רק שרוצה להחליף אותו, אלא מוכרח. זו הדרך שבה כולנו הולכים. אנחנו מסתכלים על הכוכבים הרבה לפני שאנחנו מצליחים להבין את מה שקורה איתנו, כאן, הרגע. עוד מכירה של החברה, עוד מהלך מאחורי הקלעים, שוב שינוי דרסטי כשהגופה עוד לא התקררה ברקע, שוב פרידה מעוד אישה, שוב הפחד שמישהו, או אולי אפילו משהו (היי שם יבמ!) יכול להחליף אותך באותו הרגע. האנשים שאתה יכול לדחוף למעלה (היי פגי), לעומ אלה שנגררים איתך לבאר האשליות שבה אתה חי (היי טד).
ומה המקום בעולם של מישהו שחושב שהוא יודע מה המקום שלו בעולם, ונאבק עד שארית כוחותיו לשמור על המקום הזה? על הירח? בתחתית האוקיינוס? אם לא מדברים על המחיר שצריך לשלם עליהם בדרך, הדברים הכי טובים בחיים הם בחינם. הירח והכוכבים שייכים לכולם.