שלישיות ופטמות: הפרק הכי מוזר של "מד מן"

בזזזזז…הרעש הולך ומתגבר. אי אפשר לסתום את האוזניים בניירות ולהתעלם ממנו. הרעש ממשיך וממשיך. בוקר, ערב, שבת ויום חול, הגלגלים של המכונה אף פעם לא מפסיקים להסתובב. המכונות כאן לא רק כדי להחליף את בני האדם, אלא כדי להוציא אותם מדעתם. מד מן חוצה את הקווים ויוצאת לדרך הביזאר. חבל שהיא הייתה צריכה להקריב את גינסברג בשביל זה.

הפרק המוזר ועמוס התהיות הזה של מד מן מבולגן כל כך, עד שאי אפשר להתייחס אליו לינארית בכלל. בכל פעם שחשבתי שהבנתי את מרכז הכובד של הסיפור, התחרטתי בתוך דקות. אני כותב את הביקורת הזאת כבר כמה שעות, והזמזום של המכונות רק הולך וגובר. האם כולם מסביבי משנים צורה? האם המכונה משנה את רגשותיי כלפי הדמויות שוב ושוב? מה אני אמור לחשוב על פגי וגינסברג ובטי ודון? האם אני מאבד את השפיות? 

כסף פותר (כמעט) הכל

לפעמים נדמה לי שהמפתח להבנת הפרק היא בטי. שוב היא חוזרת אלינו לתצוגה של עקשנות ועמידה על עקרונות, וזה מרהיב כמו שזה מטריד. היא גם לא מסתירה כיצד היא הגיעה לעמדה שלה. כשסאלי עומדת מולה, כל המסכות נופלות. לסאלי יש אף שבור, שמתחת לפלסטרים הוא לא באמת שבור. לבטי יש אף מושלם, שמתחת לאיפור הוא כולו שבור.

בטי וסאלי שתיהן רוצות את אותו הדבר - שליטה, הן רוצות שישימו לב אליהן, רוצות להרגיש כאילו הן לא שם בשביל להיות הקישוט של מישהו. שתיהן משתמשות באגרסיביות בשביל להגיע למטרה ושתיהן מתוסכלות מהתוצאות. שתיהן גם זקוקות למשהו שישיב את מאזן האימה ביניהן.

אולי מרכז הפרק היא בכלל ההצגה של סטפני, והמפגש בינה לבין מייגן. סטפני אומרת את המילה שעמדה על קצה הלשון של כולנו כבר הרבה מאוד זמן - דיק. למרות זאת היא מוכנה לשחק את המשחק של דון דרייפר והאחיינית שלו. סטפני מגיעה ברגע של משבר ללוס אנג׳לס ופוגשת במייגן, עליה היא לא שמעה דבר. מהרגע הראשון שמייגן רואה אותה, היא אכולת קנאה. לא ברור בדיוק ממה, אבל זה שם. מייגן רוצה רק להרחיק אותה מדון ולכן היא עושה את מה שהיא הכי טובה בו: להשתמש בכסף של דון כדי לפתור את הבעיות בחיים. כמו שהכסף הזה מארגן מסיבות לחבריה השחקנים המובטלים, כמו שהוא מארגן לה בית המשקיף לוואלי כיאה לשחקנית עובדת (מה שהיא לא), הכסף גם מארגן למייגן את דון לבדו. כאן הוא שוב שלה, בלי הלחץ שהוא סטפני, שעוד עלולה לקחת את מירב תשומת הלב שלו.

אולי זאת בכלל השלישייה. מייגן עושה את כל שביכולתה כדי לא רק לרצות את דון, אלא להכניס אותו לחיים שבנתה לעצמה - חיי בורגנות שנות השישים כמו שהיא רק רצתה. לאורך כל הערב מייגן מדגימה לדון שהיא מסתדרת לבדה. היא רוקדת עם גבר זר, אבל דון בכלל לא מסתכל. היא וחברתה איימי בלתי נפרדות, אבל את דון אפילו לא מסתכל לרגע על איימי.

משוגעים, קדימה צעד

אולי זה בכלל הארי, שמגלה לדון את מה שכולנו ידענו מראש - דון לא באמת חזר למשרד לקבל הזדמנות שנייה, הוא חזר בשביל להיות מפוטר בשנית. דון יוצא להציל את המצב בדרך הכי "דונית" שאפשר ומגיע במפתיע לישיבה עם פיליפ מוריס. הפתרון מבריק: דון מוכן לעבור צד. הוא אולי מוכר כסוכן כפול ואולי לא כדאי לבטוח בו, אבל ההיכרות שלו עם הצד השני מפתה. דון מוכן לקבור את דון הישן בשביל לקדם את דון החדש. זהו רגע כמעט נואש, כמעט הירואי, שבו הוא שוב מקבל הזדמנות להילחם ולהראות שאין חלקלק ומשכנע ממנו. אבל על מה דון נלחם בדיוק? על משרד שלא רוצה אותו?

״הבורחים״ הוא פרק שעמוס באידיאולוגיות ובבריחה מאידיאולוגיות. ללו יש קומיקס אותו הוא מצייר בזמנו הפנוי. זהו קומיקס פטריוטי עד גיחוך, אבל לו בשלו. הוא קורא לכותבים שלו בוגדים, בעוד הוא שומר על האידיאולוגיה שלו. בדרך, הוא מוכן להשליך את דון היישר אל תוך הלהבה שהיא עוד חברת טבק עם תקציב ענק. סטפני, שחיה חיים סוערים כנוודה, מייצגת את האידיאולוגיה של שנות השישים, של חוסר בית וחופש מוחלט. מייגן, שכבר אמרנו שמקנאת בה (וזה בולט בבוקר של אחרי השלישייה, כשמייגן מגלה שששום דבר לא השתנה אחרי השיחה בין דון לסטפני), משכנעת את דון להכניס למיטה עוד אישה, להשתחרר, להרחיב את האופק המיני. וכמובן - גינסברג. הוא בטוח שהמכונות כאן כדי להחליף אותנו, שהן הופכות אנשים להומואים, ולבסוף הוא מוכן להקריב חלק מעצמו בשביל להוכיח שהוא צודק. אבל מי צודק ומי משוגע בארצות הברית של 1969? מדינה שסועה אידיאולוגיות רבות שמחפשת את עצמה בעידן ניקסון החדש.

אם אתם מרגישים שהשיגעון מתחיל לתקוף גם אתכם, אתם ממש לא לבד. ״הבורחים״ הוא פרק שיש כמעט בכל עונה, פרק שבו הדעת הולכת לנוח. ב״הבורחים״ אנחנו רואים עולם שמנסה להוציא מתוכו את דון דרייפר, ובדרך מאבד משהו מהשפיות שלו. למייגן יש את איימי, לסאלי יש את בטי, לסטרלינג קופר דרייפר יש לקוח חדש ונוצץ, שהיה מעדיף לראות את דון מחוץ לתמונה. היינו רוצים שדון יסתדר, שיציל את המצב, שיוכל לפתור את הכל. אבל הוא לא. דון מתפרץ לישיבה עם פיליפ מוריס, אבל האם הוא הציל את עורו? לא בטוח. דון הוא עכשיו האיש ששרק למונית, אבל במקום שזו תתייצב במהירות ותיקח אותו למעוז חפצו, היא פשוט לא מגיעה. זה עולם משוגע שם בחוץ. תזהרו על הפטמות שלכם. 

בקטנה

סצנת השלישייה הפעם לא תעורר יותר מדי רעש. אני תוהה אם זה כי מדובר בדון דרייפר או כי מדובר בשתי נשים? ואני רק נזכר כמה שוק סיפקה סצנת השלישייה בעונה השניה של בית הקלפים. הו, הצביעות.

קיבלנו הצצה קטנה לחיי היום יום של פגי, שיושבת עם חוליו וצופה בטלוויזיה. זה לא נעים. לפחות יש לה את גינזבורג שידאג לשלומה.

כשהארי יודע דברים שדון לא יודע, אנחנו יודעים שמשהו בעולם הזה לא עובד כשורה.

האם זה היה הפרק שהחל את הירידה אל מרתפי התת מודע? הרי כולנו חיכינו שהעונה הזאת תהיה חווייה טריפית יותר. הפוסטר המקדים בהחלט רמז על זה. אבל גם ״הבורחים״, שאפשר להכתיר אותו בהחלט כפרק הכי מוזר העונה, יחסית רגוע לעומת פרקים משונים מעונות קודמות. אולי בגלל הקצב האיטי, ואולי בגלל שהוא באמת כל כך מבוזר.

עכשיו אם תסלחו לי, אני כבר שעה עומד פה עם המעיל והתיק. אני יודע שזה טריק של טירונים, אבל אני רוצה הביתה. 

• מד מן