אנחנו נזרקים לתוך חלל שבו גבר, אישה, פרווה. ליתר דיוק, דון, דוגמנית צעירה יפהפייה וצ'ינצ'ילה ב-15 אלף דולר. "אף פעם לא לבשתי חורפן בעבר", היא אומרת. "זאת צ'ינצ'ילה, והיא עולה 15 אלף דולר", דון מלטף בקול קטיפתי. עשן סמיך מסתלסל ביניהם. "איך זה גורם לך להרגיש?". "לחוצה". "את לא אמורה לדבר. תראי לי איך את מרגישה". הוא מדריך אותה איך להיות סקסית, איך להרגיש כאילו הפרווה הזאת היא כל מה שהיא לובשת. הוא מצליח. הוא מאפר לתוך כוס חד פעמית. הוא זורק לתוכה את הסיגריה. פגיעת הסיגריה בנוזל שבפנים עושה "פססססססס". אל תשכחו את הכוס החד פעמית הזאת. היא הדמות העיקרית בסצנה. ה"פסססס" גווע, ואז מתחיל "Is that all There Is?" של פגי לי.
"אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה, הבית שלנו נשרף/ לעולם לא אשכח את המבט שהיה על פניו של אבי כשנשא אותי בזרועותיו ורץ מהבניין הבוער אל המדרכה/ ועמדתי שם רועדת, בפיג'מה שלי, וראיתי את כל העולם עולה בלהבות/ וכשהכל נגמר, אמרתי לעצמי, 'זה כל מה שיש באש? זה כל מה שיש?'".
אנחנו יודעים שהם לא לבד בחדר, למרות שרואים רק אותם. כשהמצלמה מתרחקת רואים את שאר האנשים הישובים על הספה והכורסאות. זה אודישן. אנחנו מחייכים כי ידענו שהם לא לבד ואנחנו מרגישים חכמים. ברוכים הבאים לפרקים האחרונים בהחלט. ברוכים הבאים לשנות ה-70. "מד מן" חזרה והיא אפלה מתמיד. המיניות, שבסיקסטיז התפרצה כאהבה חופשית יפה וטהורה וילדותית ושמחה, הפכה לסליזית. הסטייל והשיק והאלגנטיות פינו את מקומם לכוסות חד פעמיות. פעם היו כאן מאפרות מהודרות. ברוכים הבאים לסבנטיז.
שפמים וחזיות
הסצנה הבאה לוקחת את הסליז צעד קדימה. אנחנו בדיינר זול. דון שיכור, יושב עם שלוש בחורות זולות כמו הדיינר. יד על כתף של אחת מהן. פפיון משוחרר. הוא מנופף בפלאסק שלו כשהוא מדבר, מרוקן אותו עד הטיפה האחרונה. הוא נראה כמו סרסור. הוא מספר להן סיפור על אמא שלו (בבית הזונות עם הסרסור שלה, דוד שלו), משהו על טוסטר שמעט שרף את הבית (אם מדברים על שריפות), הכל משוחרר, הכל שכונה. סטרלינג חוזר מהשירותים, משופם. הם נראים כאילו הם חוגגים את הסוף. זה שהם מנסים לא אומר שהם מצליחים.
גם ניו יורק הרבה יותר הארדקור כאן. עד עכשיו, גם כשראינו את העכברושים בבניין של פגי, הקפידו לסמן את הבניין שלה כחלק של העיר, כחצר האחורית שלה. העכברושים נכנסים פנימה עכשיו, מביאים איתם כוסות חד פעמיות. רוג'ר קורא למלצרית "מילדרד פירס" (הדמות הספרותית של ג'יימס מ' קיין, על אישה שנפרדת מבעלה ויוצאת לפרנס את ילדיה במלצרות). למלצרית יש עותק בכיס הסינר של "U.S.A" של דון ג'וס פסוס - ספר קודר המספר את חייהן של דמויות אמריקאיות בשלושת העשורים של המאה ה-20, הנפטרות מהאידיאלים שלהן והולכות, יחד עם ארצות הברית, ובכן, לאבדון. לא בדיוק רומן רומנטי שהייתם מצפים למצוא בכיס של מלצרית. סטרלינג משלם על העלבון הכפול שלו בשטר של 100 דולר. אל דאגה, היא תיתן לדון תמורה לשטר השערורייתי הזה בהמשך, נגד הקיר.
אז דון חזר לסורו (זוהר מבחוץ, מיוסר מבפנים) והוא שותה לא מעט (בואו נתעלם מהעובדה שלקח את התפקיד ברצינות גם בחיים האמיתיים), אבל הוא עדיין מעל כולם ומעל הכל. כל סצנה שהוא נמצא בה מקבלת נופך לא מציאותי והופכת טווין פיקסית, חלומית ומעורערת. זה המשך ישיר לסוף הפרק האחרון, כאשר הוא מדמיין את קופר המנוח פורץ בשיר רועם. זה כי דון לא אנושי. כל הסדרה מנסים להראות כמה הוא כן אנושי. יש לו בעיות. אבל הוא לא אנושי, אל תעבדו עלינו. הבעיות של דון הם לא הבעיות של גברים אחרים. הוא כל כך מוצלח. גם כשהוא כתב סלוגנים לפגי והיה מפוחד, יש לו בעיות של מצליחן. הוא בליגה אחרת. אפילו סטרלינג קטן מדון בכמה מידות. למרות שיש לו יותר כסף והוא יותר מצליח ויותר שנון. דון הוא כמו סופרמן. והוא גם נראה כמו סופרמן.
וג'ואן – בדיוק אותו דבר. האישה של ספיידרמן. גם היא גדולה מהחיים כאישה. וזה לא משנה שגם לה יש בעיות - וגם עכשיו יש לה, בסצנה שמחמיצה את הלב מרוב שוביניזם, ובה כל ההערות המקצועיות שלה ושל פגי נתקלות בהערות סקסיסטיות שמתמקדות בחזה הנהדר שלה. היא רוצה להיות יותר מהבחורה היפה. זה לא כל כך הולך לה בפרק הזה.
אגב יופי, שמתם לב שבכל עונה מישהי אחרת היא "היפה"? התחלנו עם בטי, עברנו לג'ואן, אחר כך התמסרנו באופן מוחלט למייגן. מרגע שהיא שרה לנו את ה"זו בי זו" לא היה אפשר לראות אף אחת אחרת. למרות שכולן כמובן יפות, כל הזמן, יש משהו בדרך שבה מציגים אותן שהופכת את אחת מהן ל"יפה". כרגע זאת ג'ואן, וזה נחמד כי התגעגענו.
חוגגים: החצאית מתקצרת!
כשדברים מתקיימים בלי דון – עכשיו בצלם של "מקאן אריקסון" – הם מתקיימים בעולם הרגיל. ויש התרגשות עם כל כניסה משופמת של דמות מוכרת.
סטרלינג חוזר לעבודה, במובן המטפורי. הוא יושב במשרד - בואו נחגוג את זה - במקום להתגולל על איזו רצפה עם כמה היפים. הוא נמרץ, הוא שנון, הוא במיטבו. גם טד נראה בעניינים. הרי בפרקים הקודמים הוא רצה לעזוב את עולם הפרסום. הוא היה בדיכאון. עכשיו הוא כאילו החליט שאם הוא נשאר, לפחות הוא יחגוג את זה. והוא חוגג - מזמין את כולם לדרינק שלפני המסיבה של "ווג", שחוגגת את התקצרות החצאית. סיבה טובה למסיבה, אין ספק. הוא נכנע לריקבון שמתחיל לפשות בעיר.
פגי מפזרת תחושה קצת יותר צעירה בפרק הזה. היא מסדרת לעצמה דייט, ולרגע יוצאת מהאוטיזם שלה - זה שלא יודע להתנהל בסיטואציות חברתיות - ונפתחת. כאילו חוזרת למקום שבו היתה צריכה להיות. אבל לאט לאט היא נסוגה. מתשוקה גמורה – היא מנסה לשכנע אותו לטוס באותו רגע יחד לפריז – היא עוברת למצב הרגיל. המחשבון מתחיל לעבוד. היא לא מוצאת את הדרכון (בטח שלא). האלכוהול מפנה את מקומו למבוכה. אלה היו כמה רגעים מרעננים.
עוד מהאנשים האמיתיים: קרוסגרוב הוא ההפתעה של הפרק. הוא חושב שיקבל העלאה, אבל במקום זה מפוטר על רקע עברו עם "מקאן". אבל הוא לא בורח עם השפם בין הרגליים. הוא מארגן לעצמו באמצעות אביה של אשתו נקמה משובחת. הוא הופך להיות הלקוח. מעתה יצטרכו להתחנף אליו.
דון חוזר, כאמור, למלצרית. היא הזכירה לו את רייצ'ל, שמתברר שמתה מלוקמיה בעוד סצנה טווין פיקסית להחריד. היא הזכירה לו את העבר שלו, את החיים שהיה יכול לחיות. הוא פותר את זה, כאמור, מחוץ לדיינר, כנגד הקיר. זה כל מה שיש באש? הפרק נגמר עם החלק השני של השיר. "זה כל מה שיש באהבה?". אל תשאלו אותי.