אם משפחת פישר של "עמוק באדמה" הייתה פעם חלק מחייכם, בטח התרגלתם באותה תקופה למנה המוכרת של מוות מפתיע כלשהו ואבלים המסתובבים סביב מערכות היחסים המורכבות בין נייט, דיוויד, רות, קלייר, ברנדה, קית' וכל השאר. אם עקבתם אחר עלילות בית הלוויות המשפחתי שיצר אלן בול, אתם ודאי גם זוכרים את הפרק בעונה הרביעית שבו דיוויד נחטף על ידי טרמפיסט כשהוא אוסף גופה לבית ההלוויות, ואז נשדד, מוכה ומתמסטל בכפייה. אחר כך שופך עליו החוטף דלק ומתכוון לשרוף אותו, ואז מחליט בעצם לירות בו, עד שלבסוף הוא משאיר אותו ואת הצופים להתנשם בסמטה חשוכה בלי להבין מאיפה זה הגיע ואיך זה קרה. היה זה הלם מוחלט. רעידת אדמה תסריטאית. פרק שאחריו לא רק דמותו של דיוויד השתנתה לנצח, אלא גם אנחנו. תקרית שהיתה כל כך מחוץ לקונטקסט הסדרה, עד שהמילה קונטקסט איבדה את משמעותה.
"דרך חלב ודבש", הפרק הלפני אחרון בעונה האחרונה של "מד מן", הזכיר לי את הפרק ההוא, לא משום שהיו בו אירועים קשים כל כך לצפייה, אלא כי הוא התרחש ביקום אחר מזה שבו מתרחשת "מד מן", על חיי היופי והזוהר של עולם הפרסום שלה. זהו פרק כבד, מציאותי, קטן, אנושי. הנייר המבריק שעליו נעות הדמויות התחלף בנייר מט. פרק שמתרחש הרחק מהמקום שאליו נופלים הגברים בפתיח המאויר, בחליפותיהם המגוהצות ועם תיקי העור הבוהקים שלהם, על רקע הבניינים הגבוהים ושלטי החוצות. זה בטח לא היה פרק קל, זה בטח לא היה מה שהבטיחו לנו (אם היו מבטיחים), אבל היה אפשר ללמוד לא מעט ממנו.
מה שקורה בקוריאה, חוזר איתך מקוריאה
אנחנו חודש אחרי הפרק הקודם שבו יצא דון לדרכים, הוא לא חזר למקאן וויתר לפיכך על הרבה מאוד כסף. עברו עדיין רודף אותו בחלומותיו. "ידעת שנגיע אליך בסוף", אומר לו עברו. הוא מתעורר בחדר מלון עלוב למראה, כהה, מוזנח. הוא נמצא בקנזס, שלנצח תזרוק אותנו מיד לדורותי ב"קוסם מארץ עוץ" כמקום מוצאה האפרורי. משם הוא מדרים לאוקלהומה סיטי, וכשמכוניתו מתקלקלת הוא עוצר בעוד מוטל מוזנח. אופציות הבילוי במקום, כפי שמוסר לו הבחור הצעיר אנדי, המשמש על תקן החדרנית, צוות הווי ובידור ונוכל דמיקולו חביב מראה: פוטבול בתיכון בשישי בערב, כנסיית תחייה בכל ערב, דרייב אין קצת רחוק יותר (אם המכונית לא היתה מקולקלת וזאת היתה אופציה), אפילו הבחורה החתיכה בבריכה לא מובילה לשום מקום. כי במציאות האפרורית, אקדח שנמצא במערכה הראשונה לא חייב לירות בשום שלב, הוא יכול לנוח בשקט במגירה, מתחת לתחתוני הכותנה רפויי הגומי.
אבל עם כל העולב שהעיירה מציעה לדון, פלוס תסבוכת עם החברים בבר שבגללה הוא חוטף קצת מכות, היא גם נותנת לו המון. הזדמנות לספר בפעם הראשונה מה באמת קרה לו בקוריאה, הזדמנות לגלות שהוא לא היחיד שנאלץ לעשות דברים שהוא לא מתגאה בהם כדי לשרוד, הזדמנות לשחרר את עצמו סוף סוף מהעבר, הזדמנות גם עבורנו, להבין שדון הוא פשוט הלום קרב. בבר הליג'ן, אחרי הרבה מאוד אלכוהול, מוקף באנשים שחזרו ממלחמות, שחיים את הסיוט הפרטי שלהם שוב ושוב מחדש, שהתפיסה שלהם כל כך מעוותת עד שמופע החשפנות הגרוטסקי שמתחולל על הבמה נראה להם מוצלח או מפתה, דון מספר על המצית שנפל לו ושרף את המפקד שלו. על זה שברח. הוא אדם רגיל עכשיו, סופרמן בלי כוחות, קלארק קנט על רקע תפאורה עקומה. "אתה עם החברים שלך פה", הם אומרים לו, ובאיזשהו מקום הם צודקים. והם לא שופטים אותו. אחרי הכל, כל אחד עשה דברים לא פחות גרועים. דון מחייך. לחטוף קצת מכות אחר כך זה כבר כלום.
עוד שכבה מתקלפת מדון בסוף הפרק, הפעם זאת המכונית שלו, שהוא מוסר לבחור הצעיר אחרי שהוא מבהיר לו שהוא לא נוכל כזה טוב כמו שהוא חושב, וזאת תהיה טעות לגנוב את הכסף ולעזוב. לא נשאר לו עוד הרבה מה להשיל, אולי חוץ מאת בגדיו, ואף אחת לא תתלונן כשזה יקרה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
אז דון מקבל הזדמנות להתחיל מחדש, אבל בטי לא. הצעידה המאושרת שלה במסדרונות המכללה מסתיימת די מהר בהתרסקות על המדרגות שמבוכה גדולה היא הנזק הכי קטן בה. בבדיקת הרופא מתגלה אצלה סרטן ריאות אגרסיבי במצב מתקדם. לא נשאר לה הרבה זמן. לראשונה בתולדות הסדרה היא מגלה בגרות. היא משלימה עם גורלה בגבורה ומסדרת את ענייניה בצעדים שקולים וענייניים, כולל מכתב לסאלי, שנותן לה סוף סוף את ברכתה. בבקשה שלא נצטרך לעבור פרידות דומעות ושירים של בט מידלר בפרק האחרון. יש גבול.
נפסיק לדמוע ונעבור לפיט, ההפתעה של הפרק. בעזרתו האדיבה של דאק, שמגיח לפתע במשרדי מקאן, עומדים חייו להשתנות - אם שום דבר לא ישתבש - מן הקצה אל הקצה. דאק מהנדס את הסיטואציות בגאוניות מפעימה. כשהוא פוגש "במקרה" את פיט במעלית, הוא נמצא בעמדת שליטה, זה שלוחץ על כפתור הקומה הגבוהה מזו של פיט, זה שמגיע להציל את המצב, גם אם לפיט לא ברור איזה מצב. כמה דקות אחר כך, לבד עם פיט במשרד, הוא כבר לכאורה בעמדה נחותה מפיט, מתחנן בפניו שיעזור לו לאייש משרה אחת כדי שיוכל לעבור את החורף. גם המיקום הנמוך מתוכנן כמובן עד לפרט האחרון. וכך הלאה, מעל ומתחת לפיט, מתעל כל מצב לטובתו, ומצליח לגרום לפיט לקבל את הצעת חייו בחברת התעופה הפרטית והיוקרתית לירג'ט.
פיט נפגש עם מנכ"ל לירג'ט לארוחה, לא מודע לכך שמדובר בריאיון עבודה. "זוהי אחת האומצות הטובות ביותר שאכלתי", אומר לו המנכ"ל. "היא הכי טובה כי הטיסו אותה מקנזס", עונה פיט אפרופו קנזס, "וויצ'יטה היא מדינת בקר, לא?" "בהחלט", עונה המנכ"ל "אבל כשהגעתי לשם התאכזבתי כי לא ראיתי עוד כובעים ענקיים".
השתלשלות העניינים מכאן תמוהה ביותר – פיט מבריז מארוחת ערב נוספת עם הבוס העתידי שלו, ובמקום להינזף ההצעה רק הופכת להיות אטרקטיבית יותר. אבל מה שיפה הוא שפיט מבין שמדובר בהזדמנות גדולה הרבה יותר מעבודה. הוא מבין שהכל אפשרי במהלך אותו לילה. שהוא נמצא במרחב שפיזרו עליו אבקת קסם, שכל מה שמתחולל בו מצליח, מה שנקרא בקרב הניו אייג'יסטים "להיות בוורטקס". רגע בחיים שבו יש לו כוחות על, כאילו עברו אליו, ללילה אחד, כוחות הסופרמן של דון. אז הוא מגיע באמצע הלילה לדירתה של טרודי, וגורם לה לחזור אליו ולהבטיח שתבוא איתו לוויצ'יטה. "הציעו לי עבודה הערב. כיוון שמקורותיה היו על טבעיים, הבנתי שזה נכון גם בנוגע להטבות". הרי פיט תמיד היה הכי נורמלי בתוך "מד מן". הלוזר, זה שצוחקים עליו, שלא באמת מבין עניין, שלא באמת נראה טוב. אז כשכולם נהיים נורמליים, אין מה להתפלא שפיט נהיה הווינר.
"מד מן" היא לא סדרה טבעית, פשוטה וקטנה. היא לא מספרת את סיפורם של האנשים הרגילים. אבל זה לא היה פרק רגיל של "מד מן". בפרק הזה מעשנים מקבלים סרטן, אנשים חיים בבתים חומים, קטנים, מבולגנים, מלאי פרטים וחפצים. הם רואים טלוויזיה, מתקלקלות להם המכוניות, מתקלקלות מכונות המשקאות, מתקלקלות גם הטלוויזיות, וגם מכונות הכתיבה (הרבה קלקולים יש בפרק הזה, ודון מתגלה כהנדימן לא רע), הם חוטפים מכות, גונבים להם את הכסף. הכל מאוד מאוד נורמלי. ובתוך כל הנורמליות הלא נורמלית הזאת, זוכה פיט לרגע לא נורמלי. תכלס, מגיע לו.