בסוף זה קרה: מד מן התחרפנה, כמו שתמיד קורה לה אחרי נקודת האמצע. צופים אדוקים כבר יודעים לצפות לפרקים האלה, שבהם הסדרה בודקת את הגבולות של עצמה. אבל הפעם נראה שההתחרפנות לקחה צעד אחד רחוק מאוד. לטובה, לחלוטין לטובה. זה אולי הפרק המופתי הראשון העונה. אפשר לשנוא אותו, כמובן. אבל אי אפשר שלא להסתקרן ממנו. "הנפילה" הוא מסוג הפרקים שיכולים לגרום לכל מי שינסה לנתח אותו לצאת טמבל מוחלט. ובכן, זה התפקיד שלי לצאת כאן טמבל, אז בואו ננסה לצלול. תחזיקו חזק, אף אחד לא נותן לי לנהוג ברכב הזה כמו שצריך, ומישהו מאחורי מחזיק אקדח.
רוקדים עם תקציבים
הכל מתחיל, נגמר, חוזר, ומתחיל שוב בקני רוקד סטפס. קני אפילו לא יודע להגיד מאיפה הוא יודע לרקוד סטפס, הוא פשוט יודע. המקל שלו, ששימש אותו להליכה בעקבות התאונה, הופך פתאום למקל לריקוד. האם הכל היה חלק מהחלום המשוגע של דון דרייפר? האם התרופה של הרופא גרמה להזיות? מה היה ומה לא היה? אנחנו אמורים להאמין לכך שהכל אמיתי? ברמה מסוימת, למרות האווירה הרנדומלית, יש הצדקה כמעט להכל. אפילו לבחורה מסתורית שמופיעה פתאום במשרד ומציעה לבדוק לדון את הלב. אבל זה דורש מאתנו להאמין שקני אכן יודע לרקוד סטפס. וזה כבר על גבול המשוגע.
דון, ועוד כמה טסטוסטורונים חסרי גבולות, לוקחים את התרופה של הרופא. הוא שואל את דון האם יש לו בעיות בלב. דון אומר לא ומקבל זריקה. רוג'ר רוצה להיכנס וגם לקבל זריקה, אבל לו כן יש בעיות בלב. הרופא אומר לו שאין עם זה בעיה. אם כך, למה הוא שאל את דון? איזה מן רופא זה ומה יש בזריקה? העניינים ממשיכים להסתבך כשדון יורד במדרגות וחווה את העולם אחרת לחלוטין. כל צלצול טלפון, כל צעד, כל ליטוף שפגי נותנת לטד. הכל מובן לפתע. הכל מקבל ווליום גבוה יותר. ודון לפתע רואה את החיים שלו בווליום אחר לחלוטין. אם דון היה מנומנם, חולמני, מדוכא, מובס בתחילת הפרק, עכשיו הוא לא ייתן לאף אחד לנצח אותו.
עכשיו הכל נראה שוב חשוב. זוכרים שהייתה פרסומת שעשינו למרק ב-59? היא תפצח את הכל. לא רק את שברולט, את עולם הפרסום. דון, כמפרסם, היה תמיד הרבה לפני כולם וגם הפעם הוא מבחין במשהו שייקח שנים עד שאחרים יכירו בו. פרסום, הוא מסביר, הוא הגלולה שאנשים מוכנים לבלוע תמורת בידור. אבל מה אם הבידור הזה כבר לא מתאים להם? מה אם הוא משעמם אותם? מה אם הם כבר לא בולעים את הגלולה כי הם לא רוצים להגיע לדבר עצמו? או כמו שגינסבורג מנסח את זה: "כיצד אנחנו מכניסים את הרגל בתוך הדלת?". דון לא מדבר על עולם הפרסום. הוא מדבר על סילביה. הוא איבד אותה וזה נראה סופי. בשיחה האחרונה שלהם דון כבר נראה פאתט אמיתי. אבל סילביה, כמו שהבנו בפרק הקודם, פגעה במשהו הרבה יותר מהותי מאשר הקשר של שניהם. היא פגעה ביכולת של דון לצאת הווינר הנצחי. כל התפיסה שלו לגבי עצמו מידרדרת כשכל הרעיונות שהוא שולח לשברולט לא עוזרים. דון חייב לעשות משהו אחר, חדש. הבידור שלו כבר לא עובד, אף אחד כבר לא בולע את הגלולה.
מישהו אוהב אותך?
ואז יש את הבחורה המסתורית. היא מגיעה למשרד עם כל הממבו ג'מבו הרוחניקי המסתורי שלה: "תשאל שאלה בראש, אל תגיד אותה בקול רם", היא אומרת לדון ומתעלמת מכל השאר. אבל למעשה היא יודעת את השאלה כל הזמן: "תהית האם מישהו אוהב אותך". דון יודע שהיא קלעה בול בעצב החשוף שבו פגעה סילביה, שמתחרטת על הרגע שבו החליטה לצאת איתו להרפתקה (בשיחה שלהם היא הבהירה לדון עד כמה היא לא רוצה להתמודד איתו יותר, אבל אין לה ברירה. לבסוף היא ניתקה לו). אם זה לא מספיק, הבחורה המסתורית משיגה סטטוסקופ. האם הדוקטור באמת שכח כלי כל כך חשוב? או שאולי אנחנו אכן בראש של דון, ובו מישהו מנסה לגשר בין העולם לבין הלב עם מכשיר שיכול להקשיב לו באמת. בראייה מציאותית יותר, הדוקטור היה כל כך חשוד ומוזר שזה דווקא הגיוני שהוא השאיר את הסטטוסקופ שלו במשרד, והשאלה "האם מישהו אוהב אותי" היא השאלה הכי ניו אייג' בולשיט שיש. מי לא שואל את עצמו את השאלה הזאת?
אם זה לא מספיק, אז הפלאשבקים חוזרים לספר לנו כיצד דון מצא את רחמיה של אישה לא הגונה אחת שלימדה אותו את מה שהוא יודע (ואישה אחרת שהכתה אותו על היותו מלוכלך ודוחה). תחת ההשפעה של הסם הבלתי ידוע, דון נזכר כיצד האישה שטיפלה בו הייתה זו שהוא היה צריך להתרחק ממנה. כיצד היא אהבה אותו ודאגה לו כשהוא היה חולה. כמובן שדון משליך את זה, איכשהו, על מצבו הנוכחי בין מייגן לסילביה. דון טועה. זה הכל בתוך הראש שלו.
גם סטן מחפש דרכים לבלוע את הגלולה, עכשיו כשהבידור לא עובד יותר. בן דוד שלו נהרג בוייטנאם והוא צריך משהו שיעזור לו להכיל את הכאב. בהיותו גבר תחת השפעת תרופה קשה וראש שנמצא באוברדרייב (יש לו 666 רעיונות בראש, אף אחד מהם לא טוב. וזה גם המספר של השטן, ושוב דנטה קופץ לביקורון קצר). הוא מנסה לנשק את פגי, אבל זה לא יכול להצליח. פגי רואה בו אח. לבסוף, הזרה המסתורית עוזרת לו ושוכבת איתו. פגי צועקת "אני הולכת הביתה" במטרה שגם סטן ישמע. האם פגי הרגישה נפגעת מכך שסטן רצה להשתמש בה ככלי ובסופו של דבר מצא פורקן אצל אישה אחרת? או אולי נמאס לה מסוף שבוע שלם שבו כולם מתנהגים כמו מטומטמים? אולי זו הצהרה אמיתית של פגי - זהו, די, נמאס, המקום הזה מתפרק, עדיף כבר ללכת הביתה (שם יש לה חבר לוזר וכניסה שבה אנשים מחרבנים).
על הרצפה
אין ברירה אלא לקפוץ בין כל ההתרחשויות בפרק הזה, אז בואו נקפוץ ישר לאיידה - האישה שניכנס לבית של דון במטרה לגנוב ומספרת לסאלי שהיא סבתא שלה. שזה הגיוני, לשנייה, כי דון נזכר בעבר שלו, לכן מישהי מהעבר אכן יכולה להופיע. היא גם מצליחה לעבוד קצת על סאלי, שלא באמת יודעת משהו אמיתי על אבא שלה. למרות הכל, סאלי הראתה בגרות מדהימה וידעה לזהות שיש זרה בבית שלה. היא גם ידעה להתקשר למשטרה. כמובן שאף אחד לא רואה עד כמה סאלי הייתה מועילה וחכמה בהתמודדות שלה עם הגנבת. בטח לא אמא שלה, בטי, שהפכה לאישה הכי מרירה ואיומה בסביבה. היא לא שוכחת כמובן להזכיר לדון שבעלה רץ לקונגרס. דון לא יכול להתמודד עם כל הרעש וההמולה ובוחר בדרך הקיצור - הרצפה.
הרצפה שדון רואה הייתה אמורה להיות נקודת הסיום של הסם. זאת אומרת, מרגע הירידה במדרגות עד רגע הנפילה אנחנו אמורים לקחת את כל ההתרחשויות בעירבון מוגבל. אבל אם זה נכון, מה אפשר להגיד על הדברים שהתרחשו לפני הזריקה? הנסיעה המטורפת של קני באוטו עם אנשי שברולט, קני שורד את התאונה, מגיע לעבודה ועדיין מתייחסים אליו כמו נער שעשועים, העמידה מחוץ לבית של סילביה. כל אלה אירועים שהיו לחלוטין יכולים להיחשב כחלום (בלהות).
דון המסכן, הרצפה לא תעזור לו. אין לו רעיונות טובים יותר כי הוא כל כך קדימה, שעולם הפרסום פשוט נמצא קילומטרים מאחוריו. אבל התקופה שבה יכול היה לשכנע את כולם בחזון שלו חלפה לה. בשברולט אפילו לא רוצים לראות אותו יותר. הם רוצים להשתעשע עם קני כי זה כיף להתעלל בו. בסופו של דבר, דון מבין שהוא לא ישכנע את הלא משוכנעים, ומודיע לטד שהוא לא מתכוון לתת יותר רעיונות לשברולט. "בכל פעם שאנחנו מקבלים סוכנות רכב המקום הזה נהיה בית זונות". שזה גם תיאור מדויק של הפרק, גם תזכורת לג'ואן המסכנה ומה שהייתה צריכה לעבור בשביל יגואר, וכמובן תזכורת לכך שלא משנה מה דון יעשה ולאן הוא יברח, הוא תמיד יחזור לחיות בבית זונות.
"מד מן" משודרת ב-HOT3 מדי שבת ב-22:15 וב-VOD