אם הייתם זקוקים לעוד שכנוע קטן לגבי האיכות של העונה השישית של מד מן, קיבלנו אותה בפרק אחד עמוס הפתעות. הפרקים הראשונים של העונה היו מלאים ברמזים לכך שההיסטוריה שעומדת להתפרץ בכוח גדול אל תוך חייהן של הדמויות: השמועות על כך שהאמריקאים מפסידים במלחמה קיבלו תהודה גדולה יותר ובחירתו של ניקסון לנשיאות נראתה קרובה מתמיד. אבל בין שני אלה, היה אירוע אחד שמד מן הייתה חייבת להתייחס אליו.
שחר של יום מביש
הרעיון הזה, שקבוצה של אנשים לבנים מנסים להתמודד עם טרגדיה שהיא כביכול לא שלהם, יחזור במהלך הפרק. קודם כל באופן שבו הדמויות הלבנות במשרד ינסו להראות דאגתן לדון, המזכירה השחורה של דון דרייפר. אחרי שכמעט ופיטרה אותה בפרק הקודם, מאמצת אותה ג'ואן אליה בניסיון חיבוק מביך. דון מציע לה ללכת הביתה, אך היא מעדיפה להיות במשרד ביום שכזה. בכל מקרה, את המשרד סוגרים מוקדם. מתוך דאגה ורצון להפגין אמפתיה, כמובן. "זהו יום מביש" צועק פיט. "מביש מביש מביש".
הפרק, שנקרא "המבול", על שם סיפור נח, הוא מסוג הפרקים שמזכירים עד כמה מד מן טובה בעיסוק בפוליטיקה, וכיצד האירועים ההיסטוריים חודרים אל חייהן האישיים של הדמויות בסדרה ומשנים אותן. בנוסף, יש כאן תזכורת לגבי היכולת מעוררת השראה של הסדרה, לדון במצבים פוליטיים גם כשהם גלויים וגם כשהם מתחבאים מתחת לפני השטח.
בין פלורנטין למנהטן
במד מן המצב שונה לחלוטין. קודם כל באופן שבו כמעט כל הדמויות בפרק בוחרות לנצל את המצב הרגיש לטובתן. פגי מנסה לקנות דירה, דון מנסה להתחמק מלתקשר עם הילדים שלו, פיט מנסה לקבל כמה נקודות זכות אצל טרודי (כי היא בוודאי מרגישה מאוד מאוימת בפרברי ניו יורק הלבנים והבטוחים), אפילו בובי דרייפר, שלא מספיק מבוגר בשביל להבין את המצב, מנצל את ההזדמנות לזייף כאב בטן. כולם דואגים, אבל קודם כל לעצמם.
מצד אחד כולם רוצים להיות אזרחים טובים ולהראות אמפתיה. מצד שני הם מפחדים - מהמהומות, מהבערת השכונות, מחטאי אבותיהם שיחזרו לרדוף אותם סוף סוף. אלה האנשים שיבחרו בניקסון שיבטיח לשמור עליהם, אלה האנשים שמחבקים עכשיו כל אדם שחור שהם רואים.
פיט הוא עוד דוגמא מצוינת לדואליות שבתגובה לרצח. למראית עין מדובר בשיחה מיותרת, גם אם טרודי זקוקה לנחמה, לא פיט הוא האיש שיספק לה אותה. די ברור שהוא מנסה לזכות בכמה נקודות זכות על גבה של הטרגדיה. ולמרות הכלף הניסיון לחדור את השריון שיצרה סביבה טרודי הופך את כל הסצנה לצובטת לב. אולי פתאום, בצל הטרגדיה, פיט מבין את הטעות שעשה או שזה בסך הכל ניסיון אגואיסטי לקבל נחמה לעצמו?
יום למחרת פיט מוצא את עצמו בקרב צעקות עם הארי. זוכרים שדיברנו על הארי בתור הנבל החדש בשכונה? הפרק הזה מוכיח את העניין אפילו יותר. הארי חושב על ההפסדים מפרסום בשל המצב הנפיץ. פיט חושב שהארי צריך להתבייש בעצמו. השיחה ביניהם היא אחד משיאי הפרק. מצד אחד, פיט נראה כמישהו שבאמת מאמין בטיעון שלו, הוא חושב שזה אכן יום מבייש. הוא גם יודע שהארי מעלה את הנושא מוקדם מדי, מהר מדי, ובחוסר כבוד וטעם. מצד שני, פיט בעצמו מנצל את ההזדמנות להיות צדקן. בתוך כמה משפטים הוא שולף את קלף ה"גזען" על הארי, ונראה שהוא מרגיש מרוצה מעצמו כשהוא עושה את זה. לבסוף, פיט הצדקן נאלץ לבלות את הערב בדירתו במנהטן. הוא מזמין אוכל סיני, ובתור ליברל אמיתי הוא לא שוכח לשאול את השליח האסייתי האם הכל בסדר שם בחוץ.
אל תהיה בודד, תהיה צודק
גם אביה של מייגן מנצל את הטרגדיה לטובתו האישית. המרקסיסט הצרפתי המעצבן כמעט שמח על כל שהריקבון האמריקאי יוצא החוצה. טוב שהוא פשוט לא צעק לבת שלו בטלפון "קולולולולו" וזהו. את מייגן זה כמובן מוציא משלוותה – במקום להציע נחמה, אבא שלה מעדיף לנתח את הכל מהזווית הנעלה שלו. את בתו הוא מעדיף להשאיר להתמודד עם רגשות הבלבול לבדה. עבורו המשמעות של להיות בודד שווה להיות צודק תמיד.
מי שמרגיש גם בודד וגם לא צודק הוא דון. ברגע של ייאוש הוא מנסה ליצור קשר עם סילביה שנמצאת בוושינגטון, שם מתחילות מהומות. אחרי שנכשל הוא מוצא את עצמו בבית הקולנוע עם בנו, בובי. הם צופים בכוכב הקופים, הסרט שבו צ'ארלטון הסטון מגלה שהפך ליצור נחות בעולם שנשלט ע"י קופים אכזריים. מיד אחרי הסרט, כשדון ובובי מחכים להקרנה השנייה, מבחין הילד במנקה שחור. הוא מציע לו לראות את הסרט כי זה מה שיכול לעזור כשעצובים. דווקא האירוע הקטן והמקסים הזה הוא מה ששובר את דון, שעד עכשיו נתן לרוב האירועים בחייו לחלוף מעליו מבלי לתת למשהו לשקוע.
דווקא האהבה המוזרה שהוא מרגיש כלפי בנו, דבר שעד עכשיו הוא נאלץ לזייף, הופכת אותו לגוש בכייני וסנטימנטלי. אז למה דון בוכה? אולי בגלל שהוא כל כך מתבייש בעצמו. אולי מפני כשהוא מבין כיצד הוא היה צריך להרגיש כל הזמן הזה. דון מבין איזה חלק מהותי מחייו - הילדים שלו, הוא הרשה לעצמו לפספס. אולי זה הרגע שבו הבין שבובי יכול להפוך לאדם טוב ממנו, כזה שיכול לפנות גם לזרים ולדאוג להם במקום לנסות לשכנע אותם. בכל זאת, דון מוצא בבובי משהו מעצמו (דון מודה בפני בובי שגם הוא מתחרפן כשהוא רואה טפט שיושב על הקיר לא טוב).
מצחיק גם לחשוב שעל המשחק הזה הוא מספר למייגן. גם מייגן צריכה להרגיש לבד - דון ממשיך להתרחק ממנה. הוא מתעניין יותר בשלומה של סילביה, איתה הוא לא יוכל ליצור קשר, מאשר בזה של אשתו. אפשר לסמוך על כך שאת המשחק שלן הוא ימשיך גם בפרק הבא.