וואו זה היה מלחיץ. הגענו לסיום כמו לרבע האחרון במשחק גמר בחוץ, כשהקבוצה מפגרת בנקודה. תיאוריות בכל מיני רמות מופרכות נזרקו לחלל האוויר והרשת, כאילו זה הסוף של "אבודים" שאמור לפתור לנו את כל היסטי הזמן והחלל, לגלות מהי מפלצת העשן ולמה צריך ללחוץ על כפתור מסתורי כל כמה זמן במעמקי האדמה. כאילו זה הסוף של "שובר שורות", שהולך בזהירות סביב הגופות הפזורות על הרצפה, מנסה לא לדרוך עליהן בחוסר כבוד, סוגר חשבון עם כל מי שצריך.
ברגע האחרון כמעט שכחנו שזאת "מד מן", סדרה של ניואנסים, של חיפוש פנימי, של זהות. השאלה האחת שהיתה צריכה להיענות היא מי אתה ומהי מפלצת העשן הפרטית שלך. כמו כל דמויות "מד מן", כולנו מסתובבים רוב הזמן במעגלים סביב עצמנו, פרק אחרון רק צריך להבטיח שנגיע בדיוק לנקודה שבה סוגרים מעגל. אם זה בכלל אפשרי.
הפרק האחרון של "מד מן" נפרד מהדמויות שלו כשהן (טוב, כמעט כולן) במקום טוב יותר מזה שהיו בו. הוא תפס כל אחת מהן בדיוק ברגע שבו היא סוגרת מעגל, אבל השאיר אותנו עם הידיעה הברורה שהמעגל גם מתחיל שוב, ושזה בכלל לא אפשרי. בואו ניפרד מהן גם אנחנו כדי שנוכל להגיע למי שחשוב באמת. כולנו יודעים מי זה, אין טעם להעמיד פנים.
לך הביתה ותהיה עם המשפחה שלך
אז פיט באמת ניצל את ליל האפשרויות הבלתי מוגבלות שאפף אותו בפרק שעבר וכעת הוא עולה על מטוס, מאוחד עם משפחתו, בדרך לוויצ'יטה ולמשרה הנחשקת בחברת התעופה האקסקלוסיבית לירג'ט, והם כל כך יפים ומלאי סטייל ושערם מתנופף שהם נראים כמו משפחת קנדי שמטפסת לאייר פורס וואן, לא פחות. ואפרופו חברות תעופה, פתאום נזרקתי בזיכרוני לאחד הקטעים הכי יפים ואנושיים ואמיתיים ושובי לב בסדרה, רגע אחרי שפיט מגלה שאביו היה על מטוס נוסעים שהתרסק בעונה הראשונה ומספר על כך לדון. ככה זה הלך:
"סליחה, אני מפריע לך?"
"מה קורה?"
"בדיוק סיימתי לדבר עם אחי. דרייפר, דבר מוזר, מסתבר שאבי היה על המטוס הזה".
"מה?"
"אבי, הוא היה על... המטוס".
"או... אלוהים, אני מצטער לשמוע את זה".
"אני לא יודע מה לעשות. בדיוק ראיתי אותו, אצל הספר. פול מולה, בשד' לנקסינגטון. מה עושים? אני מניח שעושים סידורים. מה אני אמור לעשות?"
"מה שאנשים עושים, לך הביתה".
"אני אפילו לא חושב שאני יודע בן כמה הוא היה. מישהו ישאל את זה".
"אני לא יודע, אני מניח".
"אתה יודע מה, אני לא חושב שאני הולך לספר את זה לאף אחד. אני הולך לבכות?"
"אתה בהלם. אני לא הייתי דואג לגבי ההרגשה שלך. לך הביתה ותהיה עם המשפחה שלך".
"למה?"
"כי זה מה שאנשים עושים".
"זה מה שאתה היית עושה?"
"כן".
"באמת?"
"כן".
"הכל בדיוק אותו דבר".
"אתה צריך ללכת הביתה".
"מה לגבי הפגישה עם הגרמנים?"
"אני אבטל אותה, זה לא פוגע בשום דבר. יש חיים ויש עבודה".
היכולת לזקק את תחושת הניתוק הזאת מ"מה שאמורים להרגיש" ומ"מה שאנשים עושים", כלומר מאיך שמצופה ממישהו להרגיש ולהתנהג, היא מה שהפך את "מד מן" למה שהיא. כשפיט עמד מבולבל וחסר אונים מול מותו של אביו, הוא הפך מדמות שולית לאחת הדמויות המעניינות והעגולות בסדרה. עכשיו הוא סוגר מעגל עם אבא שלו, והולך לבית חדש להיות עם המשפחה שלו, משאיר לפגי קקטוס שקיבל (הוא לא יכול לקחת אותו כי יש לו ילדה בת 5 בבית, כאילו לשניהם אין כרגע ילד בן 5 איפשהו). כי מה שאנשים עושים כשמישהו מת להם הוא להמשיך לחיות את חייהם.
גירל פאוור
מהתחלה לא מצא חן בעיני החבר החדש של ג'ואן, ריצ'רד. שעם כל הגמישות שהוא כביכול מציג – "בואי נגור בהרים או בכפר, או גם בהרים וגם בכפר" – הוא מתגלה כגבר נוקשה שלא מוכן לסטות מילימטר מהתוכנית הנהנתנית שלו. ג'ואן לא יכולה לוותר על הקריירה שלה, היא לא יכולה לכבות את החלק הזה בתוכה, והיא מגשימה אותו ומשלמת על כך בזוגיות שלה.
היא מנסה למשוך אחריה את פגי – להקים את חברת ההפקה "האריס אולסון", כי צריך שני שמות כדי שזה יישמע אמיתי. ומציגה את החלום הפמיניסטי שלה, שבו שום גבר לא יגיד להן מה לעשות. לרגע יש הרגשה שמשהו חדש ומרגש הולך לקרות, כמו בסיום של העונה השלישית, אבל פגי מחליטה שלא, ובצדק. בתחילת הפרק אנחנו רואים שהיא כן מתקדמת במקאן, שהיא למדה לשחק את המשחק שלהם והיא עושה את זה לא רע, ועם סיגריה בפה. כך שנדמה ששתיהן עשו החלטות נכונות, וכל אחת הולכת בעקבות ייעודה, שאיפותיה והחוזקות שלה.
ג'ואן נפרדת, ופגי מתאהבת. בחלק המביך של הפרק. לא שאני לא בעד שפגי תצליח בתחום הרומנטי-שלוש-נקודות, אבל לא ככה, לא כשזה נראה שמישהו אמר, "טוב, יש לנו שלוש דקות לגרום לפגי ולסטן להיות זוג, בואו נעשה את זה". אמנם זה לא מופרך כמו בסיום "דה קילינג", אבל היה אפשר לנטוע בנו את הרעיון שהם הולכים להיות יחד טיפה יותר באלגנטיות. ומצד שני, מישהו אמר לי שככל שהוא מתרחק מהפרק הוא מקבל יותר את ההתאהבות הזאת, כאילו הדרך היחידה של פגי להתאהב באמת היא באופן מגושם, עם סצנה רומנטית שאמורה להיות מרגשת ושנונה אבל מרגישה קצת חורקת. נו, טוב. לבריאות.
החלקיקים האלמנטריים
רוג'ר מסתנכרן סוף סוף עם הגיל הביולוגי שלו, שלא לומר הופך לגבר אמיתי, למענטש. הוא לוקח אחריות, עם מארי, עם הילד שלו ושל ג'ואן, לא עושה דרמות ופשוט מתבגר. הדקות שבילינו איתו הפרק היו תענוג צרוף. הוא ומארי יושבים על שני לובסטרים ובקבוק שמפניה, מארי מסתכלת על זוג מבוגר ואומרת לו "יום יבוא ואלה יהיו אנחנו". "כן", הוא עונה לה, "מחר".
אם מדברים על להתבגר - אז סאלי, ובעל כורחה. היא כבר לא נוסעת למדריד, יותר בכיוון של ללמד את אחיה הקטן לבשל בלי לשרוף את המחבת ולהדיח את הכלים. היא אוטוטו המבוגר האחראי בבית, ובעצם היא כבר המבוגר האחראי בבית. גם כשהיא מספרת לדון על בטי היא מדברת אליו כמו אל ילד שברח מהבית, נוזפת וגוערת ועומדת על שלה. הזכרנו את דון? כן, כנראה הגיע הזמן.
בתחילת הפרק בתוך מכונית מהירה שחוצה את המדבר, אי שם ביוטה. אל ארץ חדשה. כמו החלוצים האמריקאים במערבונים, כמו בני ישראל. החברים החדשים של דון צעירים מאוד, והוא באמת מתנהג כמו טינאייג'ר שברח מהבית. ננזף בטלפון על ידי סאלי, ואז על ידי בטי. מה לו ולהתמודדות או אחריות. אחרי שהוא משלים עם מה שבטי אומרת לו הוא נוסע לאל.איי, מופיע על דלתה של סטפני, אחייניתה של אנה דרייפר. דון כבר השיל מעצמו את כל הדון שנשאר לו, חוץ מהטבעת שהוא מנסה לתת לה עכשיו ללא הצלחה. הוא הגיע למקום שבו הוא נקרא דיק, בדיוק כמו בימי הטינאייג'ריות האמיתיים שלו, בדיוק כפי שהיה צריך לקרות. סטפני לוקחת אותו לרטריט שגורם לנו להרגיש ב"חלקיקים האלמנטריים" של וולבק, עם שלל סדנאות כמו "גירושים: חוויה יצירתית". אפשר ללגלג על זה אבל דון בסופו של דבר הוא מחפש אמיתי. הוא היה ככה מההתחלה, והוא תמיד צעד אחד לפני כולם. כל השאר מספרים סיפורים, רודפים אחרי כסף, כבוד, אושר, הוא באמת מחפש לדעת מי הוא.
בריטריט הקליפורני דון עובר חוויות לא פשוטות. כשכולם מתהלכים עד שהם נעצרים זה מול זה, והמדריך מבקש לראות איך האדם שממול גורם לכם להרגיש ולמצוא דרך להעביר את ההרגשה הזאת ללא מילים, כולם מתחבקים ומתלטפים ורק דון חוטף דחיפה אלימה, מהזקנה שמולו. כשסטפני מתוודה בקבוצה שהיא מרגישה כאילו כולם שופטים אותה, כאילו היא ילדה קטנה וההורים שלה מביטים בה, מאוכזבים שהיא דפקה הכל, היא לא מקבלת אמפתיה, אלא הטחות אשמה על שהילד שנטשה יחכה לה כל יום עד סוף חייו. היא בורחת החוצה ודון אחריה (עוד ילד שננטש על ידי אמו). הוא אומר לה "אל תקשיבי להם, את יכולה להשאיר את זה מאחורייך, יהיה לך יותר קל כשתתקדמי". כי זה מה שהוא עשה, וזה מה שהוא אמר לפגי לעשות בסוף העונה השנייה. והיא עונה "לא דיק, אני לא חושבת שאתה צודק לגבי זה". והיא צודקת, והוא יודע את זה. ואחר כך הוא כועס שהיא הלכה בלי להגיד שלום (כמו על בטי) – "אנשים פשוט באים והולכים ואף אחד לא אומר שלום?" - שזה כמובן מה שהוא עושה כל הזמן, ואנחנו מבינים שחרדת הנטישה שלו היא שגורמת לו לעשות את זה קודם.
שיחת הטלפון לפגי, שנשענת על כל האירועים האלה, רק מחדדת את העובדה שסטפני צודקת. שיש השלכות למה שאנחנו עושים, ולא תמיד אפשר פשוט להמשיך הלאה. גם הוא וגם פגי יודעים את זה, וזה רגע מפחיד שבו דון אכול רגשי אשמה, על שהרס את הילדה שלו, על שלקח שם של מישהו אחר ולא עשה ממנו כלום. אני רק מתקשר כי לא נפרדתי ממך, הוא אומר לה, ואנחנו רואים בראשנו את כל התחזיות האיומות על כך שיקפוץ אל מותו מתגשמות. אבל לא.
בשיחה קבוצתית שהוא נגרר אליה הוא מגלה אמפתיה לאיש שמספר על היותו בלתי נראה, בלתי אהוב, ועל חלום שחלם שבו הוא נמצא במדף בתוך מקרר, בחושך, מחכה שיבחרו בו. דון קם ומחבק אותו בסצנה קצת מאולצת (כמעט שומעים את הוראות הבימוי עפות לו מעל הראש), הבכי שלו משחרר ומוביל אותנו לסצנה שבה השמש זורחת מעל ראשו – רמז להארה? – ולסוף, כשהוא מתרגל מדיטציה ומחייך באושר. ואז מתחילה הפרסומת המפורסמת של קוקה קולה משנת 71', ושופכת אור על כל הסדרה כולה. האם זה הדבר האמיתי? לא בטוח. האם דון באמת מוכן לחיים כדיק? האם פגי וסטן באמת יכולים לשרוד? האם פיט יצליח בחייו החדשים? אבל זה מה שטלוויזיה עושה לנו, וזה מה שהפרסום עושה. הם משאירים אותנו עם הרגשה מסוימת ואז עוזבים אותנו. אנחנו נשארים בלי ההמשך האפשרי. במובן הזה, סוף הסדרה מיישר קו עם עוד סדרה שמתיו וויינר עבד בה: "הסופרנוס". גם שם היא פשוט נפסקה בחטף.
ויש כמובן את האופציה שהפרסומת רומזת לנו שדון חזר בהמשך למקאן והיא התוצאה של כל זה. הארה בריטריט בקליפורניה שמספקת את הפרסומת המושלמת למוצר המושלם שכה דובר בו ופונטז עליו העונה – קוקה קולה. ואם זה נכון, זאת לא השיטה שניצחה את כולנו. יש לנו מישהו בתוך השיטה, ואם הוא מכתיב את איך השיטה תנצח אותנו, זה בסדר מבחינתנו. בדיוק כמו המסך השחור ב"סופרנוס" שיכול להעיד על שני מסרים שונים לחלוטין. אבל האם הם באמת שונים לחלוטין?