רואים "לואי" עם:
עירית פז, פסיכולוגית קלינית, מטפלת בטיפול אישי וזוגי, סייעה בכתיבת "בטיפול", מלווה וממיינת בתכניות ריאליטי
הפרק הראשון בעונה החמישית של "לואי" נפתח כרגיל בסטנד אפ. בקטע לואי סי. קיי. מחבר בין האפשרות של חיים בחלל ("שמעת שגילו שהיקום הוא קאפקייק?"), אובדן הסקרנות ("לא אכפת לי יותר, אני מרגיש שאני יודע מספיק דברים") והצורה בה אנחנו תופסים את האחר ("זה לא שהם יבואו ויגידו 'היי, חבר'ה, אנחנו החייזרים'"). על מה הוא בעצם מדבר בכלל?
"בעיניי, העניין פה הוא אגוצנטריות. הוא משתמש ב'חייזרים' הללו כדי לדבר על הצורה בה אנחנו מגדירים את עצמנו דרך האחר. כמו שלואי אמר, האמריקאים לא קוראים לעצמם 'צפון אמריקה'. הם אמריקה, הם במרכז. זו דוגמה לצורה בה אנחנו חושבים כחברה וכיחידים. לראות את עצמי בתור האחר ואת האדם השני במרכז זה ההפך מנרקיסיזם, והחברה שלנו, ובטח החברה האמריקאית, חולה בנרקיסיזם קיצוני".
והנה, אצל הפסיכולוג, הוא באמת מגדיר את עצמו דרך האחר - הפסיכולוג נרדם, והוא מבין שהוא הפך ל"שמוק משעמם". נראה שלואי מפחד לנוכח הציפיות העצומות מהעונה החדשה, והפחד מתממש עכשיו לנגד עיניו. אבל מה חדש בזה? כולנו מפחדים להיות משעממים, לא?
"אני חושבת שכן, ולואי מבטא את זה עם המון אומץ. אנשים מפחדים בדרך כלל להתעמת עם החלקים המשעממים בהם ובחייהם. אבל הדבר המעניין פה הוא הצורה הקטלנית שבה לואי מגיב לזה. הוא לא נשאר רגע אחד לברר מה קרה. מיד הוא אומר 'אני משעמם' ובורח, וזו חשיבה נרקיסיסטית. אם מתרגמים את זה לעולם של הפסיכולוגיה, היינו קוראים לזה 'השלכה' של מה שהוא חושב ומרגיש על הזולת. אולי המטפל חולה? אולי הוא לוקח כדורים שמרדימים אותו? אולי עבר עליו לילה ללא שינה? אבל לואי, בדומה לאנשים רבים, לא משתהה לשאול למה האחר מתנהג כפי שהוא מתנהג, אלא מיד מקשר את זה אל עצמו ואל השעמום שלו מעצמו".
אחר כך, אגב, הוא שוב יהיה "שמוק", הפעם כשמרינה, אחת האימהות בכיתה של ג'יין, תקרא לו כך בגלל שהוא לא הסכים להכין קינוח לארוחה המשותפת שלהם והתעקש להכין עוף – שאותו הכין במיומנות, צריך לציין.
"כן, אפילו יש לו מדחום לשמן!".
כשלואי מגיע לארוחה הוא נקלע בתחילה לדירה הלא נכונה, ונוצרת איזו הקבלה בין שתי הדירות. בדירה הראשונה, אליה הגיע בטעות, הוא זוכה לחיבוק אוהב ומצליח אפילו לנהל שיחה כנה עם כמה מהאורחים, שנראים רוחניים ומוארים. בדירה השנייה, שבה נערכת הארוחה, הוא זוכה לקבלת פנים זעופה ממרינה, ונכשל לגמרי ביצירת קשר עם ההורים האחרים - כולל הרגע שבו הוא מדבר עם אחד מהם על ג'יין והכינור ואומר "היא פשוט טובה יותר ממך".
"אני חושבת שיש משהו בביקור הראשון שנותן הצצה לאופציה האחרת. זה כמו חלום או הזיה. אלו אנשים קצת שאנטי וקצת מוזרים ולא לגמרי מובנים, אבל הם מחבקים אותו. הוא לא מרשה לעצמו להיות שם, במקום של אהבה ושאלות קיומיות וספק. זה מקום נטול ציניות אבל הוא חייב להיות במקום המר והחמוץ. אלו שתי אופציות של הוויה כאדם וכחברה, ולואי לא נותן לעצמו לבחור באופציה הזו אף פעם".
זה ייגמר בבכי
מרינה היא סך כל הפחדים של לואי - אישה חזקה, לסבית, פמיניסטית וכוחנית שלא מאפשרת לו לקחת חלק בשיחה. כפסיכולוגית, לואי ממש משחק לידיים שלך עם הצורה בה הוא מציג את מרינה. מה הוא מבטא פה, חרדות סירוס?
"רק גבר יכול לכתוב דמות כמו מרינה. זה כל מה שגברים מפחדים ממנו. יש ביטוי בלטינית שנקרא 'וגינה דנטטה' - נרתיק משונן, כוס עם שיניים. זה ביטוי שמגלם את האימה של גברים מהכניסה לגוף האישה. מרינה ממש מייצגת את הדימוי הזה. האגרסיביות שלה נועדה לשמור את השליטה שלה. היא מחזיקה צבא נשי ומדירה את הגברים כדי לשלוט בעולמה, והוא מייצג את הגבר שלגמרי אין לו מקום אצלה, למרות שהוא יודע לבשל ויש לו ילדות והוא גאה בהן והוא אבא טוב. נראה שיש לו הרבה כעס על הנשים שלא נותנות לו מקום".
אבל כשהפונדקאית של מרינה מציעה ללואי לחלוק איתה מונית, הוא הופך ללואי אחר – מקסים, מצחיק, אדיב. סוג של ג'נטלמן לא יוצלח, אבל מעורר חיבה. הוא עוזר לה לעלות במדרגות ומבקש להשתמש בשירותים. וזה נגמר בבכי – ובסקס. זה קורה כל הזמן ב"לואי" – הוא גורם לנשים לבכות, בדרך כלל בצמוד לסקס. למה הוא מרגיש מסוכן כל כך?
"קודם כל, הפונדקאית בעצמה מייצגת פה משהו קשה ואמיתי - חוסר היכולת של האדם להתמודד עם הבדידות. ברגע שהיא מרגישה שיש שם מישהו, היא פשוט קורסת, גם פיזית, לתוך התלות הקיומית הזאת. זה אחד האלמנטים שמרפאים בטיפול פסיכולוגי שנעשה נכון ולאורך זמן - שיחזור בריא של חווית התלות הראשונית שלנו כתינוקות. ללואי, כמו לרבים אחרים, יש בעיה קשה עם תלות. הוא לא יכול להישען על מישהו והוא לא יכול שמישהו ישען עליו. הוא מבטא את זה גם בצורה בה הוא מציג את הפסיכולוג, כאילו הוא אומר 'הנה, תראו, אי אפשר לסמוך על אף אחד'. זה מתח שקיים היום בין אתוס של עצמאות, של 'אני צריך להסתדר לבד ולא טוב להיות בתלות', לבין הקריסה הזו, כי כולנו יצורים חברתיים שלא באמת יכולים להסתדר לבד. הבעיה היא לא שאנחנו תלויים באנשים אחרים, אלא שאנחנו מנסים להתכחש לזה".
אז הוא רק צריך להבין את זה? לתת לעצמו להיות תלוי? זה נורא קשה.
"אם לואי היה מכיר בתלות שלו, מול המטפל לדוגמה, הוא היה נשאר שם ,והם היו עוברים את זה ביחד. אבל הוא בורח, הוא שובר את הכלים, וזה נורא עצוב. הוא לא יכול לשאת את האכזבה מהדמות שהוא תלוי בה. היחידים בפרק שכן מצליחים להישען ולהיות תלויים זה בזה הם האורחים בארוחה הראשונה. אבל זה מוצג בהגחכה, כאילו רק ככה זה אפשרי - בקולות משונים ובדרך לא ברורה - והוא מפחד להשתייך לשם".
ילד של אמא
בסוף הפרק זה כבר נראה כאילו פרויד בעצמו עזר ללואי לכתוב את התסריט: הוא מנסה לתמוך בפונדקאית, מה שמוביל לסקס, שמוביל לבית החולים - אחד הלוקיישנים האהובים על סי. קיי. - עם לידה לא מתוכננת. מרינה זועמת ומוציאה את זה במשפט האינסטנט קאלט "תעשה לעולם טובה – תחתוך לעצמך את הזין ותאכל אותו". אז הסכמנו שללואי יש בעיות עם נשים, אבל מה אפשר להסיק על המקור לבעיות האלה?
"יש פה ייצוגים נורא קיצוניים של נשים: או שהן מתפרקות והוא צריך להיות המשענת שלהן, או שהן נורא חזקות ומדירות אותו. הוא עסוק בתמות נשיות: רחם, קבלה, חולשה, סירוס. אם הייתי צריכה לעשות לו ניתוח פסיכולוגי, הייתי מעריכה שהוא היה לגמרי 'ילד של אמא', אבל היא הייתה טו מאץ'".
הרמזים היו שם לאורך העונות הקודמות: האבא "לא היה בסביבה", והאמא הוצגה פעם כמבינה ואוהבת, פעם כזקנה לא רציונלית ונכה רגשית, ופעם כהיסטרית ומפחידה. היא גם בוכה בגללו, מכריזה שהיא לסבית, ועושה עוד ועוד דברים שמותחים קווים מחברים בינה לבין הנשים האחרות בסדרה. בעונה הראשונה הוא הולך לפסיכולוג ואומר: "לפעמים כשאני מסתכל על הבת שלי, אני רואה את אמא שלי".
"בתסביך אדיפוס שלו אין ממש משולש - האמא מתפקדת בתור שני הקצוות הנותרים. היא מייצגת גם את הדבר הרך, העוטף והחלש שנתלה בו, וגם את הכוחני, החודרני והפולשני. משהו בה לא נותן לו לראות נשים כמות שהן. היא הסתירה את כל האופק".
