"לואי" עונה 5 פרק 5: "Untitled" (משודר ב-yes Oh וב-yes VOD מדי יום ג' ב-23:00)
רואים "לואי" עם:
מודי בר-און - מנחה ויוצר טלוויזיה, תסריטאי ומורה לתסריטאות, ערך את התסריט של הקומדיה "רון" המשודרת ב"yes Comedy"
אחרי כמה פרקים בהם לא ראינו את לואי עושה סטנד אפ, בפתיחת הפרק הוא שוב על הבמה. הוא מספר במיומנות בדיחה די מוזרה ולא מאוד מצחיקה על גידול דבורים כחיות מחמד. הפריים צפוף והאווירה מוזרה, הקהל צוחק בטירוף, כמעט בהגזמה.
"איפה יש קהל אמיתי שצוחק ככה בהופעות סטנד אפ"?
אני לא יודע, אתה זה שעשה סטנד אפ. לא הצלחתי למצוא את זה באינטרנט, אגב, מתי זה היה? אין וידאו?
"זה היה לפני עידן הווידאו. עשיתי סוג של סטנד אפ, בהגדרה הרחבה של זה. הייתה לי להקה שקראו לה 'איך זה עובד באמת' - גדי פור, יוסי פרץ ואני. ואחרי זה עשיתי גם לבד, 'מודי בלוז' קראו לזה. הופעתי ב'צוותאל'ה', זה האולם שהיה איפה שעכשיו שירותי הנשים בצוותא".
ולמה הפסקת?
"נרתעתי. גם קצת חטפתי איזה פחד קהל מושהה וגם שיחק לי מזלי והתאפשר לי לזוז אחורה ולכתוב".
כן, סטנד אפ נראה לי כמו פחד אלוהים.
"פחד אלוהים. גם כי בצחוק יש איזה כנות מרושעת. אם אתה עושה דרמה משעממת, עדיין אני יכול לבוא אליך בסוף ולהגיד לך 'זה היה מעניין מאוד', אפשר להגיד משהו ולצאת מזה. וצחוק זה לא ככה, או שצוחקים או שלא".
הקומדיה החדשה
העניינים ממשיכים להיות מוזרים כשלואי וג'יין מגיעים יחד לרופא וג'יין מתארת לד"ר ביגלו מה מפריע לה – פריחה קשה, "מזיעה בבפנים של הפרצוף", "רואה חשמל".
"אני מרגיש כאן את טשטוש הגבול בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. היא מתארת כאן משהו שמזכיר אישה בגיל המעבר, כמו הנשים שפרויד כותב עליהן בספרים שלו".
משם לואי וג'יין הולכים לאסוף את לילי מחברה, ושם האימא הגרושה מבקשת מלואי שיעזור לה להזיז אקווריום ענק, ופורצת בבכי כשהוא מסרב. ולואי - שהפך בעונה הזו את עניין הנשים הבוכות לאובססיה של ממש - מביט בה בהבעה ריקה, מכסה אותה בשמיכה והולך.
"זה מעניין בעיניי בהקשר של הצורה שבה התסריט בנוי, מבחינת קומדיה ישנה מול קומדיה חדשה. כתסריטאי, לפי הקומדיה הישנה, הייתי מצפה לראות אותה בוכה – קאט – הוא עם האקווריום, נעשה איזה גאג, והפרק סגור. ומעניין לראות איך לואי מפתח את זה, או לא מפתח את זה, למקום יותר מציאותי. הוא שם לה את השמיכה על הראש, וזה גם נורא בוטה וגם מחוץ למציאות. זה רגע שאתה נורא רואה את ההבדל בין 'לואי' לבין קומדיות של לפני עשר שנים. גם המשחק וההגשה כאן הם קומדיה חדשה. אף אחד מהשחקנים - אולי חוץ מהרופא, שזה צ'ארלס גרודין שהוא שחקן מבוגר בסגנון של פעם - לא מראה לך איפה מצחיק. זה חוק חדש. עד 'סיינפלד' כולל, תמיד הראו לך איפה המצחיק. ג'יי לנו זה הדוגמה הכי טובה. במונולוגים שלו הוא מספר כל בדיחה פעמיים - פעם אחת טוב ופעם שנייה למי שלא הבין. לואי לא עושה את זה בכלל, ומהבחינה הזו המעקב שלך אחרי הסצנה כצופה, יש בה פיצוח. אתה גם חווה את זה וגם כל הזמן חושב למה התכוון המשורר. וגם אנחנו כקהל לא יושבים וצוחקים בקול רם, אבל אנחנו נהנים".
אז הנה עוד הזדמנות לפצח בדיחה: בסופר, לילי מספרת שראתה סרט מעניין אצל החברה שלה, על בחור שלובש לבן ומסתובב עם החבורה שלו ומרביץ לאנשים, ואז תופסים אותו ומנסים להפוך אותו לאדם טוב יותר. ולואי קולט שמדובר כמובן ב"תפוז מכני".
"זו התבוננות מאוד יפה בטריוויאלי. ככה זוכרים עכשיו, לא זוכרים את השם, 'ראיתי איזה סרט מגניב שההוא הולך...', זה בדיוק הפענוח הזה. אני רואה את זה בתור הורה, אני חושב מתי הילדות שלי ראו דברים שאני לא רוצה שהן יראו".
ולילי עוד אומרת לו: "זה לא היה כזה נורא, זה היה אמנותי".
"ואם תעמיק בזה אז תחשוב שמן הסתם בגיל מוקדם עוד יותר היא ראתה ביוטיוב קליפ של ליידי גאגא שהוא מחווה ל'תפוז מכני' והוא נורא פי מאה מהסרט, אבל את זה היא ראתה בלי בעיה. קליפ ממוצע של ליידי גאגא הוא מזוויע עשרות מונים מ'תפוז מכני'. יש שם מסרים שהמוח שלך מתפוצץ".
עם השטרודל בחוץ
ומכאן זה כבר ממש נהיה מוזר. לואי נרדם בדרך חזרה הביתה, מתעורר במיטה שלו, שומע דפיקה בדלת, פותח אותה – אין אף אחד, ואז פתאום מזנק עליו יצור סיוטי ונושך אותו. הוא מתעורר, אבל הגבול בין חלום רע למציאות רעה נותר מטושטש. סטנדאפיסט גונב לו את החומר, אישה מבוגרת נושכת אותו בחדר המתנה לא ברור, הזין שלו הופך למין גוש פלסטי שנראה כמו עוגת שטרודל, התפאורה הופכת לפחות ופחות מציאותית, הוא עולה לבמה להופיע עם השטרודל בחוץ ולא מצליח לתפקד, ושוב היצור תוקף אותו.
"בעיניי יש בזה משהו מעט מאכזב. לשם כך שינית את פני הקומדיה, בשביל להגיד שכשאתה עולה להצחיק אז אתה מרגיש שאתה בלי זין ובלי דיקציה? להגיד 'אני עושה סטנד אפ כי יש לי זין קטן' זה כמעט בנאלי".
אבל כל היצירה הגברית היא על חרדות סירוס בסוף, לא?
"יכול להיות שכן, אבל זה גם תלוי איך אתה מביא את זה. בעיניי זה כמו שמביאים סטנדאפיסט לערוץ הספורט, בשביל שיביא דאחקות, ואז עוברים אליו אחרי המשחק והוא אומר 'בית"ר היטיבו לשחק...'. הוא גם רוצה להיות פרשן. ולקומיקאים יש אותה נטייה - כשהם כבר יקבלו תכנית, הם יעשו דרמה אישית על חרדות הסירוס שלהם. זה מרגיש קצת ממוחזר, זה פליני פינת ברגמן, רק מופק בצורה ובקצב של היום".
משם הסיוטים הולכים ומשתלטים על הפרק, עד שבסוף חבר שואל את לואי מה לדעתו גורם לסיוטים, ולואי מתייצב בביתה של הגרושה ומזיז את האקווריום. על הדרך הוא גם מתקן את הכיור והאסלה, מחליף נורה, ושוכב איתה. הזקפה חזרה, הוא שוב גבר, ועכשיו הוא יכול לישון בשקט. בעיניי זו התמה המרכזית של העונה – משבר הגבריות של לואי. גם "רון", ששימשת בה כעורך תסריט, מתעסק הרבה בזה ובפירוק והרכבה של סטריאוטיפים מגדריים.
"זאת סוגיה מרכזית בקומדיות. גם הנשים וגם הגברים מתעסקים בטשטוש התפקידים שלהם. עכשיו נדמה לי שכקומיקאים אנחנו מתלוננים על זה פעמיים, כי ככל שהדימוי פחות ברור, ככה יותר קשה לצחוק עליו. קשה להצחיק במקום שקשה לזעזע, ולכן יש פה תלונה כפולה. היה נוח בעולם שבו גבר צריך להיות משהו מסוים, אז אתה יכול לעשות פרודיה עליו. קל לי מאוד לעשות פרודיה על הגבר שאני הייתי צריך להיות, איזה קיבוצניק סגן אלוף בצנחנים. עליך יותר קשה לעשות פרודיה, זה פחות מוגדר".
בסצנת הסיום לואי ישן ברוגע, וברקע מתנגן שיר נעים בסגנון של פעם. אבל כשמקשיבים למילים מבינים שזה שיר על תינוקות מתים בתוך שלשול, בניגוד גמור לקול הרך והמרגיע של הזמרת. הניגוד הזה כובש, לא?
"באמת יש פה דבר והיפוכו ואני חושב שזה נכון בכלל ל'לואי', וגם ל'רון'. ההסתכלות תמיד מאוד מעודנת, אבל הטקסט הוא מאוד בוטה".
בפרקים הקודמים: