רב המכר הגדול של שנת 1998 היה "זיכרונותיה של גיישה". הייתי אז בכיתה ז', כך שלא ידעתי שכריכה שחורה עם פרח קלה עליה היא סימן בינלאומי מוסכם לספר אירוטי; גם כשקראתי את הספר התעניינתי יותר ביחסים בין הילדות שלומדות להיות גיישות ובמסע החיפושים של סאיורי אחרי אחותה, ופחות התעכבתי על ענייני מכירת הבתולין שלה. אחר כך גם הסתובבתי בחטיבת הביניים, ילדה בת 12 עם גשר בשיניים ושיער בעייתי, וסיפרתי למורות שלי בעיניים נוצצות על החינוך של גיישות ביפן. זה מה שיש לי להגיד על הרעיון של לתת לילדים לקרוא ספרים למבוגרים. וזה ש"שלום לך, קולומבוס" זה ספר נהדר.
הפרק השני של העונה עוסק בהתבגרות טרם זמנה (ובסקס, אבל נגיע לזה). האנה מקריאה לתלמידים שלה את "שלום לך, קולומבוס" של פיליפ רות מוקדם מדי, ומיד מקבלת שיחת טלפון שמזעיקה אותה מהעבודה באמצע שיעור (ריי, קול המציאות: "זה לא עובד ככה כשעובדים") ומבשרת לה שהופ, גם רגע ההתבגרות שלה עצמה הוקדם. לעכשיו.
זה קורה כמו מכת ברק: רגע אחד אתה ילד עם זכויות כמו לא לדעת כמה ההורים שלך מרוויחים ולא לחשוב עליהם מקיימים יחסי מין, ורגע אחרי זה אתה אוכל בעל כורחך מפרי הדעת: ההורים שלך מתגרשים, אחד מהם משתכר ומתחיל לבכות, אתה צריך לבשר לאמא שלך שסבתא מתה, אבא שלך יוצא מהארון. זה יכול לקרות בגיל שבע או בגיל 30, ועדיף כמובן שזה יקרה בגיל 30, אבל גם אז אתה לא מוכן לזה, בטח לא אם גיל ההתבגרות שלך כל כך מתארך.
אבל אז קורה משהו. פתאום קול פנימי אומר: זהו? עכשיו? זה מתחיל עכשיו? אוקיי. ואז אתה עושה מה שצריך. ואפשר לראות היטב את האנה עוברת את התהליך הזה בבת אחת, כשהיא מבינה שכן, היא עומדת לדפוק על הדלת של הסטוץ של אבא שלה מאתמול, לאסוף ממנו את הארנק, ולצאת משם כמו גדולה. הגב שלה מזדקף פתאום. נחמה: עשית צעד אחד קטן במסע האינסופי לפרידה מההורים שלך כשהם ימותו.
ילד ירוק
המלבישים/ארט-דירקטורים של "גירלז" עושים בפרק הזה את הטריק שמזוהה עם "מד מן": אדם וג'סה לבושים שניהם בגוון כמעט זהה של ירוק בקבוק ושחור. הרומן המשתהה ביניהם כל כך משכנע שלא ברור איך לא ראינו את זה בא קודם (אוקיי, סיון מזרחי ראתה את זה בא קודם): ברור, הם אותו דבר, הנשמה שלהם באותם צבעים, ובואו נגיד שהעברתי את הבוקר בלהגיד לעצמי "אני אהרוס אותך" במבטא בריטי. אבל האמת, זה משפט די מפגר. "אני אהרוס אותך", "אתה תהרוס אותי", ועוד דברים שאתה אומר לעצמך בתיכון כי זה קצת מחמיא לך וגורם לך להרגיש שאתה חי חיי סערה וייסורים סודיים ומבלבל בין משיכה מינית לאהבה. אפילו בשיעורים של המרכז לאמנות הפיתוי מלמדים בנים להגיד "אנחנו חייבים לעצור, אסור לנו" כדי לגרום לבחורה להמשיך.
אבל לא רק אדם וג'סה לובשים את הצבע הזה. גם אבא של האנה לבוש בגוון של ירוק לוח, וגם השמלה של האנה, חלקית. זה אפילו צבע החולצה של הברמן שמסדר לאלייז'ה את פיטר רוסו מ"בית הקלפים". ירוק פה הוא הצבע של מי שלא התבגרו עדיין, של מי שהלב שלהם לא תואם, כרגע, את הגיל שלהם, שהגוף שלהם רוצה אבל המוח לא משחרר. ובאמת, ג'סה ואדם גומרים אותו באקט המיני הכי ילדותי שיש.
מה למדנו מזה?
ההנחה שמגיע לנו לא לדעת כל מיני דברים על ההורים שלנו – שהם מיניים, שהם בוכים, שהם מאוכזבים מהחיים שלהם למרות שהם זכו בפרס הגדול שהוא לגדל אותנו – זו פריבילגיה שיש לנו עד גיל מסוים. אחר כך זה יכול פשוט להפריד בינינו לבינם.