דברים שגברים לא יודעים על נשים: למה מארני יושבת על המיטה של ג'סה ומספרת לה על טאמבלר על אנשים מפורסמים שאף אחד לא זוכר שהם היו ביחד? כי בדרך מהדירה שלה לדירה של ג'סה היא כבר החליטה להתגרש מדזי, חששה מה יעלה בגורל הקריירה שלה, החליטה לצאת לדרך חדשה כסולנית, בחרה להאמין בעצמה ובכישרון שלה, דמיינה איך היא תהיה כוכב עולה בשמי המוזיקה, וראתה בעיני רוחה איך הנישואים שלה עם דזי יהיו פרט טריוויה פיקנטי שיזכירו בראיונות איתה. לג'יט.
ההבדל בין "הוא צריך עזרה" ל"אני צריכה לעזור לו"
אין מטאפורה יותר ברורה ונדושה מהקיר שדזי בונה למארני בחדר השינה בלי להתייעץ איתה, ובכל זאת המטאפורה הזאת עוברת לה מעל לראש. כמו הרבה אנשים עם מבנה אישיות כמו שלה (לחוצים, כבדים, מיוסרים, חופרים) יש למארני מיקוד שליטה פנימי: הכל תמיד על הכתפיים שלה. בתור ילדה היא האמינה שאם היא תנסה מספיק היא תוכל לגרום להורים שלה לחזור להיות ביחד, ועכשיו, כשהיא מבוגרת, היא הבחורה שתמיד תגרד עוד ועוד נושאי שיחה לסמול טוק, כי אם האווירה נעשית לא נעימה היא מרגישה שזו אשמתה. מארני היא זאת שתפלרטט באופן מוגזם וחסר חן כדי להיות בטוחה שהמסר עבר, וזאת שתגיד לחברות שלה מה ללבוש ואיך להסתרק לחתונה שלה כי אם היא לא תעשה את זה הכל יתפקשש, וזה יהיה בגללה, והיא לא תסלח לעצמה לעולם. וגם אם יבוא הוריקן ויהרוס את החתונה, או שיתברר שהבחור שהיא רצתה נשוי וגם שונא אותה וממילא הוא בן דוד שלה מדרגה שנייה – היא תמיד תתייסר באותה תחושה איומה: זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום.
זה מה שהופך אותה למועדת לזוגיות מתעללת. כשבן הזוג שלה מתנהג באלימות פסיבית, היא לא תופסת את זה כאגרסיביות אלא רואה את עצמה כמי שלא עובדת על זה מספיק. הסתכלו על מארני שוכבת מתחת לדזי בהתקף זעם, וראו אישה שלא יודעת להבחין בין "הוא זקוק לעזרה" לבין "אני צריכה לעזור לו". בין "האיש הזה נמצא בבור" לבין "אני אוציא אותו בכוחות עצמי מהבור הזה". בין "הוא זקוק לדמות אמפתית שתכיל אותו" לבין "סע, סע, יש לך עוד". בגלל טשטוש התפקידים הזה היא חיה עם נרקיסיסט כל כך עמוק שלוקח עוד ועוד לעצמו מהמרחב ומהכסף שלה, ומשוכנע שהיא לא מעריכה את כל מה שהוא עושה בשבילה. שוב נבואת הזעם של ריי לגבי דזי מתגשמת: "אתה תנסה ותפשל, תנסה ותפשל, ובכל פעם היא תחייך ותסכים לחזור אליך".
בית הקפה המלא ובית הקפה הריק
כשהייתי ילדה, הייתי נוסעת לפעמים עם ההורים שלי בשבתות לתל אביב. בביקורים האלה תמיד היה מתגלה לעיניהם מחזה משעשע: "תראי את בית הקפה הזה, מפוצץ, אנשים עומדים בתור", הם הצביעו, "ומולו, בצד השני של הכביש, עוד בית קפה, ריק לגמרי. למה? כי הוא לא 'אין'. איזה טיפשים התל אביבים. מתנהגים כמו עדר". האבסורד הזה הצחיק אותי מאוד, וכמובן שהיום, אחרי ארבע שנים בתל אביב, אין סיכוי שאני אשב בבית הקפה הריק. אם הוא ריק, יש סיבה.
והנה הסיבה שבית הקפה של ריי ריק (חוץ מהסיבה הברורה – הוא נביא אמת ואנשים מעדיפים נביאי שקר): ריי לא מסוגל להבין סמלי סטטוס. הוא רואה דרך מסכות והעמדות פנים. הוא לא מבין מהי אופנה והוא לא יודע מה זה באזז. הוא הטיפוס שהולך עם חברים לפאב ואומר: "מה ההבדל, גם בבית אנחנו יכולים לשבת, לדבר ולשתות בירה". וזו גם הסיבה שהוא מביט על אלייז'ה בעיני עגל כשהוא מתרברב בדייט שלו עם פיטר רוסו מ"בית הקלפים". "זה לא ביג דיל", אומר אלייז'ה, וריי כמעט נרדם על הבר ואומר: "אבל לא אמרתי שום דבר".
אבל מבחינת אלייז'ה זה כן ביג דיל, זה ממש ביג פאקינג דיל, ולכן בא לו להתאבד כשפיטר רוסו מ"בית הקלפים" בוחר שולחן שבו אף אחד לא רואה אותם ביחד. ופיטר רוסו מבין את זה, אז הוא לוקח אותו למקום שבו הוא יקבל את מה שהוא בא בשבילו: טיימס סקוור, סלפי עם תיירים, עדרים של מבטים וצלמי פפראצי. בפרק 2 פיטר רוסו ניצל את המעמד שלו כדי להרשים את אלייז'ה ולפתות אותו, אבל עכשיו אלייז'ה יסחוט את ההבטחה הזאת עד הסוף, ופיטר רוסו כנראה מסכים כדי לא ללכת לישון לבד בלילה, ולא ברור כבר מי מנצל את מי.
מדריך ג'סה לאיך לדעת שאת מאוהבת
זה הסימן הכי קל לזיהוי: כשאת מאוהבת במישהו, את מחפשת תירוצים לדבר עליו. את כל כך נואשת לדבר עליו, שאת מזכירה את שמו בהקשרים כאילו אגביים, אבל למעשה הם לא אגביים אלא מתאמצים ונואשים. ג'סה יושבת על הספה ועולה על גדותיה ובסוף היא אומרת: "אדם הוא לא בחור טוב. הוא מוזר. ומגעיל". האם היא אומרת את זה סתם כדי להגיד משהו, ובאותה מידה היא יכלה להגיד "אדם הוא בחור ירוק. ופרוותי"? האם היא אומרת את זה כדי לגרום לחברות שלה להמשיך לרדת על אדם ובכך בעצם לעזור לה להתגבר עליו ללא ידיעתן? זה לא כל כך משנה, יותר חשוב להבין איך המשפט הזה נתפס בעיני האנה: היא לא יודעת מה קורה בין ג'סה לאדם וממילא חווה כל אירוע ככזה שהדמות הראשית בו היא עצמה, ולכן, מבחינתה – ג'סה פשוט עולה למתקפה.
ככה ג'סה מניעה מקטע עלילה עצוב, מדויק ונוגע ללב, אחד היפים שראינו בסדרה. מאחורי הקונפליקט הפנימי של ג'סה, אם לבגוד בהאנה או לא, עומדת אמת פשוטה: היא לא אוהבת את האנה. היא בסדר בתור בידור, בתור מישהי לדבר איתה כדי לא להרגיש לבד, אבל היא לא חברת אמת. רוב הזמן היא פשוט מרגיזה אותה. חברויות כאלה הן משהו שנוח לשמר על אש קטנה, כדי לא להעליב, וכדי שיהיה עם מי לשתות. עד שצריך לשלם עליהן מחיר, ואז הן הופכות בלתי נסבלות. לג'סה יש מה להפסיד עכשיו, והיא לא יכולה להעמיד פנים יותר. היא כלואה במצב בלתי נסבל בגלל נאמנות לחברה שהיא לא אוהבת. ואז, כל מה שהיא רצתה מתגשם: "למה את מרושעת אליי?", שואלת האנה, והיא עונה: "אני תמיד מרושעת אלייך". הניחי לי. אני לא אוהבת אותך. איך את לא רואה את זה.
שאלה שאפשר לשאול בהקשר הזה היא למה כל זה היה נחוץ בכלל? למה שג'סה לא פשוט תהיה כנה עם האנה, שממילא התגברה על אדם די מהר וגם לא רצתה אותו בחזרה כשהיתה לה הזדמנות, והאנה פשוט תשחרר, וכולנו נפסיק להיות תקועות על הכלל הקתולי הזה שאסור לך לצאת עם אקסים של חברות שלך? העולם קטן, כל אחד הוא אקס של מישהי, ואהבת אמת היא דבר נדיר. התשובה לשאלה הזאת היא שמה שבאמת מכאיב לך כשחברה שלך יוצאת עם האקס שלך זה לא שהיא לוקחת את הרכוש שלך או לא נאמנה לברית השנאה המשותפת שלכן אליו או משהו ילדותי כזה. המוקד של הכאב זו היא: החברה שדוחפת את האצבעות שלה לתוך מה שהיא יודעת שהוא פצע. כשמי שחובש את הפצעים שלך הופך להיות מי שמחטט בהם, זה נורא כואב. ולכן לג'סה אין ברירה אלא להרוס את החברות שלה ושל האנה במו ידיה, ואז ללכת רועדת לבית של אדם כמו מישהי שהרגה הרגע גור חתולים.
הפרק הזה, שמתרחש כולו לאורך יום אחד, הוא אחד הפרקים הטובים בסדרה, והסוף שלו מושלם: כמה מהלכים עלילתיים מורכבים מתלכדים פתאום לרגע אחד ברור וצלול, שחושף את הגדולה של לינה דנהם כתסריטאית. ג'סה, אדם, מארני, אלייז'ה והאנה, כולם רודפים אחרי משהו שהם רוצים נורא, נאבקים מאבקים מכוערים ומאבדים איברים בדרך, וממשיכים לרוץ. ובסוף זה מגיע: הרגע הזה, בשתיים בלילה, אחרי שהשגת את מה שרצית, ועכשיו אתה יושב מול כל מה שהפסדת בדרך. העקרונות הבוערים שהתעקשת עליהם בבוקר נראים אקראיים; השקרים שסיפרת לעצמך מתפרקים. כל הפרק הזה הוא כמו סקס של לילה אחד, שאתה מתאבסס עליו ומתאמץ נורא להשיג אותו, ושנייה אחרי שהוא נגמר אתה לא מבין למה זה היה כל כך חשוב לך, ולמה היית צריך את זה בכלל.
מה למדנו מזה?
טעות נפוצה היא לחשוב שאנשים אוהבים הפתעות. אנשים אוהבים הפתעות קטנות. בבואך להפתיע את הזולת שאל את עצמך: האם אני משתלט לו על המרחב או מקלקל לו את התכניות? הפתעות לא לגיטימיות: לחכות למישהו בבית כשהוא חוזר מחו"ל, לבנות לו קיר בסלון בלי רשות. הפתעות לגיטימיות: להביא קרמבו מהפיצוציה אחרי ארוחת צהריים.