בזכות פרקים כאלו - ולא היו הרבה כאלו - "גירלז" קיימת במלוא תפארתה. לבנה, שבעה, אנוכית – הכל נאמר כבר על לינה דנהאם, והכל נכון. איזה מזל זה שהיא אישה, אה? יש דברים שאפילו הנפש הפריבילגית שלה נפצעה מהם. זה מה שכל כך טוטלי באמנות ההטרדה המינית - היא לא פוסחת על אף אחת. זה לא משנה אם את נחשבת לשמנה, אם קראו לך מכוערת או שאת בכלל ילדה - זה יכול לקרות גם לך, וזה כנראה קרה. וזה קורה בגדול, אבל לפעמים זה גם קורה ממש בקטן, בצורה כל כך חמקמקה, כמו אוויר. רגע אחד זה קרה לך - היית שם, את ממש יודעת שזה התרחש - וברגע אחד זה לא קיים עוד. את לא יודעת איזה סוג של שומרת ראש היא התודעה שלך. לפעמים היא חזקה ולפעמים היא מאבדת אחיזה בבת אחת, גם אחרי 20 שנה של אחיזה.
הבושה
שלוש דמויות היו בפרק (שעלייתו לאוויר הוקדמה בגלל טקס האוסקר הלילה, ושישודר ביום ב' ב-HOT HBO וב-yes Oh וכבר זמין ב-VOD) שהתרחש בחלל אחד והצליח ב-27 דקות בלבד לשאוב אותנו לעולם שלם של עליות, מורדות, בושה והשפלה, כניעה, תשוקה ומבוכה גדולה. אני לא יודעת איך זה מרגיש לצפות בפרק כזה כגבר (ובבקשה, אל תספרו לי), אני רק יודעת איך זה לצפות בפרק כזה כאישה – וזה מפחיד. אני פוחדת מזה שגם כשאת על המשמר, גם כשאת סופר-היפר-מגה פמיניסטית, גם כשכבר חווית על בשרך חוויה כזו או דומה לה - הנפילה היא מהירה והיא מתרחשת בלי שהספקת לעכל מה קורה, ואחר כך, אחר כך מגיע החלק הכי קשה - ההבנה של מה שקרה לך. עם זה מגיעה גם הבושה, וכמו שהאנה מתארת כשהיא מדברת על הטרדה מינית שחוותה בכיתה על ידי המורה שלה - היא אף פעם לא עוזבת אותך.
האנה מוזמנת לביתו של צ'אק פאלמר (מת'יו ריס מ"האמריקאים"), סופר מפורסם עליו כתבה טור בעקבות פרשה במסגרתה טענה סטודנטית צעירה בטמבלר ("טמבלר בלי א'", כפי שהוא נהנה לציין בהקטנה) כי הוטרדה מינית על ידו. לכאורה, בטח שלכאורה. אחרי שהפוסט עלה, צצו נשים נוספות שטענו כי עברו חוויה דומה. אבל מה פתאום, הסופר שלנו בכלל לא כזה. הוא רגיש ויצירתי, הוא מצליח, ולכן הוא מחוזר. והוא גם אבא לבת, למען השם. נעשה לו עוול איום ונורא רק בגלל שמישהי רוצה שיהיה לה "סיפור". הוא לא מצליח לישון; הן רצו את הדם שלו, כרתו את ראשו ואספו בשני ענפי גלדיולה. באמת תסלח לנו, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה.
בהיותו סופר נערץ עליה ובהיותה האנה, היא נעתרת להזמנה ומגיעה לבית המרשים שלו, משתאה לנוכח העובדה שאפשר להרוויח כזה כסף מכתיבה. עזבי את הכסף, מה עם הכוח? קודם שהוא שוטח את הכתב ההגנה שלו, צ'אק מחמיא לאינטליגנציה של האנה, מבדל אותה מהשאר. הן סתם מקשקשות, את הדבר האמיתי. דרך טובה לזהות מיזוגן במהירות היא להבחין באיזה אופן הוא מחמיא לך. הוא צריך להקטין אחרות כדי להגדיל אותך? גם אותך הוא יקטין, זה רק עניין של זמן (לקח שכבר למדנו מהפוסט ההוא של רן שריג). כשהוא מספר את "הצד שלו" בסיפור, זה באמת משכנע. העיניים הכחולות שלו נרטבות ואפשר ממש להשתכנע שהוא לא אשם בדבר. ומה עם זה שארבע נשים שונות מספרות סיפור דומה? את זה את משאירה מאחור, במקום שבו הזיכרון של דזי מקבל מציצה ממעריצה בת 14 מעלה אבק.
ההלקאה
צ'אק מבקש מהאנה לשכב לצדו – חלילה, לא רמיזה לסקס, רק שתשכב לידו כי הוא לא הרגיש קירבה כזאת כל כך הרבה זמן. ואז זה מגיע - הוא שולף את הזין שלו. העירום הגברי ב"גירלז" הוא לא רב, וכשהוא קורה - מדובר בכאפה. ב"גירלז" מנרמלים רק כוס וציצי, לזין יש משמעויות אחרות. ואת הזין הזה מניח פאלמר על הירך של האנה. האנה מופתעת, אבל כעבור רגע אוחזת בזין בידה, כמו ידית בבדיחה על המציצה שלא הספיקה לספר קודם והוא לא באמת רצה לשמוע.
אם אתן לא מבינות למה האנה נוגעת בו במקום לקום וללכת, אתן לא מקשיבות לה. אתן לא מקשיבות לסחרחורת, לשכבות של המניפולציה וההונאה, לכמה שהחיים הם לא רגעים מובחנים עם אופציות תגובה ספציפיות. החיים הם ערמה של תחושות וזיכרונות והאשמות וכל כך הרבה הלקאה עצמית, לעומת כל כך מעט הפניית כעס החוצה. את אשמה, את נגעת. זה לא לוקח הרבה, שניות בודדות בלבד, והאנה מתעשתת על עצמה, מבחינה במבט המטורף על פניו. אחר כך תגיע הבת של צ'אק, כי ברור שיש לו בת, ותחלל בחליל הפאלוס, והוא יביט בה, והצמרמורת מכמה שהסצנה הזו טעונה במין ומהמבט שהאבא נותן בבתו תתפשט בגוף. באמת שלא צריך שהוא יעשה יותר מזה כרגע.
כי זה הקטע עם צ'אק: הוא רגיש, הוא חכם, הוא אפילו התחתן (למרות שלדבריו אשתו היא בת זונה - סימן זיהוי מס' 2 למיזוגן), הוא מגדל אישה קטנה בבית, והוא אפילו אבא אוהב. אבל צ'אק הוא לא רק אבא - הוא גם גבר שמלמד אותנו שהוא נהנה ממין, חרמן בטירופים, מקבל הצעות מכל כיוון, ומנסה לעשות הכל כדי להסיח את דעתו מזה. אפילו זנות. אתן מבינות? הוא לא כפה את עצמו אף פעם על מישהי, הוא רק שילם על מין (הפרס על גבריות טובה בדרך). מי שמסוגל לאנוס בתשלום (היי זנאים), מי שמסוגל לשלוף את איבר המין שלו בלי לשאול אותך, מי שמסוגל לשכב איתך אחרי שאת מעורפלת מאלכוהול – לא יודע איך זה לא לכפות מין על אישה. מי שמצליח לנתק אישה מהמהות שלה ולהתייחס אליה כאל כלי, כוס וזהו, לא רואה בה בת אדם. ואם נשים הן לא בנות אדם, זה גם לא משנה אם הן הזונה שהזמנת, אמא שלך, אחותך, הבת שלך או ידידה שלך - הן לא קיימות כבני אדם, ולכן גם הטייטלים שלהן לא קיימים.
המלחמה
מה שהופך את הפרק הזה למצוין הוא העדינות. דנהאם בראה בסדרה התמכרות לסמים ומחלת נפש במחי פרק, אבל כאן הכל נעשה באיפוק, ובתצוגת משחק סופר-מרשימה שלה ושל ריס. כשהאנה סלחנית כלפי צ'אק לאחר שהשתכנעה בצדקתו, זה כמו צלצול של שעון מעורר לתחושת האשמה הפרטית שלי. אנחנו מכירות מלא גברים כאלו - פה ברמן שנוהג לשלוף את האיבר בתאי שירותים, שם קולגה שזורק יציאות מסריחות. ולכולנו יש איזה ידיד שאומר דברים לא במקום, ואנחנו לא מעירות לו, אנחנו סולחות לו בלי שהוא ביקש סליחה בכלל, כי כמה אפשר להכיל? כמה אפשר להסתובב עם זה כל הזמן? זה לא נעשה מתוך סלחנות או חולשה נשית - אנחנו פשוט מותשות. לכן אנחנו גם לא תמיד זוכרות להם את הכל. גם אנחנו מעדיפות לפעמים לשכוח. הצונאמי הזה שאנחנו נאלצות לעמוד מולו הוא לא מערבולת כיפית בימית 2000. זה לא נעים לנו, אנחנו לא נהנות מזה, ואנחנו בטח לא רוצות את זה. פשוט אין לנו ברירה אחרת.
והם - צ'אק ודומיו מכל הז'אנרים והסוגים - נאחזים בקלף אחרון של מניפולציה וטוענים שזה הורס את החיים לבנות שלהם. זה נכון, אבל זאת לא אשמתנו. כן, הבת של צ'אק מסכנה, כמו שהלב נחמץ מול דאנה איבגי, כמו שהמחשבה נודדת לבנות של לואי סי.קיי. אבל גם אנחנו נאלצות להקריב קורבנות במלחמה הזאת, קורבנות שלא אנחנו יצרנו. בניגוד למה שצ'אק חושב, זאת לגמרי מלחמת אזרחים. ומה קורה כשהקורבן אוזר כוחות כמו חאליסי ומחליט לשחרר את עצמו? ובכן, שבו וצפו. זה משודר עכשיו ב"גירלז".