את ההלם הגדול הראשון שלה הנחיתה עלינו "משחקי הכס" לקראת סיומה של העונה הראשונה. נד סטארק - הגיבור הטוב המובהק של הסדרה, זה שבכל סדרה אחרת היה מוביל את הסדרה על כתפיו עד לסופה – סיים את דרכו מוקדם מהצפוי, ראשו הערוף מתגלגל על האדמה. זו הייתה הבשורה שהביאה איתה "משחקי הכס": כל הגברים צריכים למות, והטובים – לפני כולם.
אבל ככל ש"משחקי הכס" מתרחקת מאותו רגע שומט לסתות – ובכלל מהסדרה עתירת ההפתעות וההלם שהייתה – כך מתברר שגם היא, הניהיליסטית ופורקת עול הקונבנציות הטלוויזיוניות, צריכה את הגיבור הטוב שלה. וככל שהיא מתקדמת לקראת סיומה (אנחנו כבר במרחק של 8 פרקים בלבד משם – פחות מעונה סדירה של הסדרה), כך מתברר מעבר לכל ספק מיהו אותו גיבור.
ג'ון סנואו סומן כגיבור מרכזי ב"משחקי הכס" לאורך העונות האחרונות, וביתר שאת מאז שחזר לחיים. תחילת החפירות במוצאו המסתורי של הממזר בעונה הקודמת רק חיזק את התחושה הזו. העונה השביעית, שממשיכה לחקור את מקורותיו של ג'ון ושמציבה אותו בין שתי מלכות שונות כל כך זו מזו וממנו, שמה עליו את חותם המלך. אני לא יודע על מי דיבר אל האור, אבל מבחינת "משחקי הכס" זה ברור: ג'ון סנואו הוא הנסיך שהובטח לנו.
ג'ון הוא אמנם לא בנו של נד סטארק (גם גנדרי מזכיר את חוסר הדמיון הפיזי בין השניים), אבל הוא הכי קרוב לזה: הגיבור הטוב המובהק, זה שעושה את מה שצריך להיעשות ושמוכן לסכן את חייו למען המטרה. בזמן שדאינריז וסרסיי נלחמות על כס הברזל, ג'ון מרוכז במטרה החשובה יותר, זו שסימן דאבוס כבר בראשית העונה: שהשתיים יילחמו על ממלכות, ולא על בית קברות.
המשפחה הלוחמת
הפרק החמישי, "מצפה המזרח", סימן באופן ברור את ההבדלים בין שלושת המלכים/מלכות שמובילים כעת את הסדרה. אם תרצו, אפשר להיעזר בהסבר הפשטני של טורמונד: מלכה אחת ששוכבת עם אחיה; מלכה אחת שמחזיקה דרקונים; ומלך אחד שממשיך לעשות דברים מטופשים (איפה עכשיו טיריון, שלא רצה לראות את דאינריז מסכנת את עצמה על דרקון, אבל כשג'ון יוצא להתאבד על זומבים הוא אפילו לא ממצמץ).
כשטורמונד מתייחס לסרסיי כ"זו שמזדיינת עם אחיה", הוא לא רק מצביע על מידותיה הבעייתיות של הלאניסטרית (ממילא לא בטוח שטורמונד הפרא הוא האיש המתאים להעיר לאנשים על נורמות מוסריות); הוא גם מצביע על הקשר הסמלי המשמעותי ביותר בדמותה של סרסיי, קשר שהופעתו הקיצונית ביותר (גילוי עריות) מדגישה עד כמה הוא חשוב לה: המשפחה.
זה הכוח המניע את סרסיי, המטרה שלשמה היא מנהלת את הקרב שלה על כס הברזל. זה לא רק ג'יימי וניצוצות התשוקה שחזרו לעוף בין השניים. הפגישות בין האחים במהלך הפרק עוטפות את סרסיי במשפחתה: אזכורים לבנים המתים ג'ופרי וטומן, היורשים-לרגע של הכס; אזכורים למורשת האב האהוב טייווין; ויורש עצר חדש בבטן – ובניגוד לקודמיו, אחד שגם יישא את השם לאניסטר ללא בושה. אפילו הופעת אורח מפתיעה של הכבשה השחורה טיריון, ואפילו מה שהיא רואה כבגידה של ג'יימי (שגם לא הרג את אולנה באופן שרצתה) – אפילו אלה לא יכולים לקלקל לסרסיי את תחושת השליחות שנושאת אותה לקראת מה שנראה לכאורה כקרב אבוד מראש מול דאינריז.
אם ג'יימי זוכר את המשפט הנהדר של טייווין ("אריה לא שואל את עצמו מה חושבת הכבשה"), הוא בטח זוכר מה עוד נאמר לו בשיחה שניהלו השניים באוהל המלחמה בעונה הראשונה: "זה שם המשפחה שממשיך לחיות. זה כל מה שממשיך לחיות. לא התהילה הפרטית שלך, לא הכבוד שלך... אבל המשפחה".
סרסיי מבינה זאת היטב. היא נלחמת כאן למען המשפחה. למרות ההערצה לטייווין והתשוקה לג'יימי, בסופו של דבר סרסיי רואה לפניה את העתיד. הילדים היו תמיד הדבר החשוב ביותר עבורה ("אהבה היא חולשה", אמרה פעם למרג'רי, "תאהבי רק את ילדייך"), וכעת יש לה מישהו חדש לאהוב – ולהילחם למענו (כל זאת, אגב, בהנחה שהיא אכן בהריון ושהילד אכן יצא לעולם - הנבואה שניתנה לסרסיי הזכירה שלושה ילדים, והחלק הזה כבר התמלא).
קרב שיירת השלל, בו נחלה סרסיי תבוסה צבאית ומוראלית, הבהיר שיחסי הכוחות נוטים לרעתה באופן ברור. אבל סרסיי היא מנהיגה מזרח-תיכונית באופייה: כניעה זה לחלשים, שלום איננו אופציה, והפסקת אש היא רק הזדמנות להיערכות לקראת סבב חדש של לחימה.
סרסיי מבינה שהיא לא תוכל לנצח את הקרב הזה בכוח, אבל היא אולי עוד תוכל לנצח אותו בחוכמה, כפי שהיה עושה אביה. "למה להרוג עשרת אלפים בני אדם בקרב זה מעשה נאצל יותר מלהרוג תריסר בארוחת ערב?", שאל טייווין לאחר החתונה האדומה. אפשר להניח שסרסיי – חניכה משולהבת של אביה – תיישם את לקחיו. הפרק החמישי סימן את הדרך לקראת פגישת הפסגה הכה-מצופה בין סרסיי לדאינריז, שבה הן ידונו בהפסקת אש לטובת טיפול במהלכים הלבנים. כמו החתונה האדומה, גם זה יהיה מפגש אינטרסים ג'נטלמני למראית עין – וזה עשוי להיות המקום שבו סרסיי תוותר על אצילות הנפש המדומה כדי לשנות את מאזן האימה.
באמת שמצטערת על המכתב
העימות האידיאולוגי בין אחות שמאמינה ביד קשה לאח שמחפש מוצא דיפלומטי מהדהד גם בווינטרפל. כשהאצילים בצפון לא מתרשמים מאומץ ליבו/פזיזותו של ג'ון, סאנסה רק אומרת להם שהוא עדיין המלך (הם, לדבריהם, היו מעדיפים אותה – ואין ספק שהדברים לא נופלים על אוזניים ערלות, לא שלה ולא של בייליש). אבל מה שסאנסה רואה כהפגנת תמיכה בג'ון, אריה רואה כבגידה באמונו. על פניו, סאנסה צודקת; אחרי שערערה שוב ושוב בפומבי על מנהיגותו של ג'ון, דווקא בהיעדרו (ודווקא כשהיא מוכרזת כשליטה מועדפת) היא נותנת לו גב. אבל אולי גם אריה, בחשדותיה השרה-נתניהואים כלפי בוגדים מבית, צודקת; אם ג'ון לא יחזור מהקרב מעבר לחומה (והיינו מניחים שהסיכוי לכך גבוה אלמלא היינו צופי "משחקי הכס"), סאנסה תצטרך את אהדתם של האצילים כדי לתפוס את מקומו כמלכה שבצפון.
כך או כך, ברור שהרעל של ליטלפינגר כבר זורם בצנרת של ווינטרפל. אם לרגע היה נדמה שאריה מזהה את הבולשיט שלו לפחות כמו בראן, הרי שמיד התברר שגם היא פיון במשחק המוחות המתוחכם של האצבעון, כשהיא מגלה את המכתב שהוא קיבל בסתר – בדיוק כפי שהתכוון שיקרה.
את המכתב שגילתה אריה (ושהשיג בייליש מהארכיון של מייסטר לואין – ברכות לתחקירן, מייסטר וולקן) כתבה סאנסה עוד בעונה הראשונה. לאחר מאסרו של נד ותחת איומיה של סרסיי, סאנסה אולצה לכתוב לאמה ולאחיה רוב מכתב ובו היא מבקשת מהם להישבע אמונים למלך החדש, ג'ופרי. "אבא הואשם בבגידה", נכתב שם בין השאר, "הוא זמם ביחד עם האחים של רוברט נגד אהובי ג'ופרי וניסה לנשל אותו מהכס. הלאניסטרים מתנהגים אלי יפה ומספקים לי כל שצריך. אני מתחננת: בוא למעלה מלך והישבע אמונים למלך ג'ופרי".
ברור שמבחינת אריה, שלא יודעת שאחותה כתבה את המכתב תחת איומים ושזוכרת היטב את הד"ש ששלחו הלאניסטרים לקאט ורוב, מדובר בהודאה בבגידה. מבחינת אריה, זה מסתדר היטב עם הסאנסה שהיא זוכרת: זו שאוהבת דברים יפים, שחלמה על חתונה לבנה והפקירה את משפחתה לחתונה אדומה.
וכדי לוודא שכך אריה תחשוב, בייליש לא שכח להודות לוולקן, שמסר לו את המכתב, בשם "ליידי סטארק" (כדי שאריה תחשוב שהיא מבקשת להסתיר או להשמיד אותו). גם אחרי ההיתקלות הלא-נעימה עם בראן בשבוע שעבר, מסתבר שבייליש לא איבד את זה: אשף כאוס אמיתי לא מחכה שהכאוס יונח לפניו כסולם; הוא יוצר את הכאוס בעצמו.
חבל; שיחה אחת בין סאנסה לאריה על מה שקרה להן בעונות הפרידה הייתה פותרת את הכל. עכשיו אריה, שממילא מתפקדת כחרב נקמות אנושית נטולת חמלה, עוד עלולה להוסיף את אחותה לרשימת החיסול. אפשר רק לקוות שהיא תקשיב בעצתה של סאנסה: תגידי את מה שאת חושבת. ואם לא תדברי עם סאנסה, לפחות תשתפי קרוב משפחה. יש אחד כזה שיושב ליד העץ בחצר. נדמה לי שהוא יכול לעזור.
ואם כבר אריה: אחרי שהעונה החזירה לחיינו לרגע את הוטפאי, כעת היא מחזירה גם את הצלע השלישית באחווה שנמלטה מהלאניסטרים - גנדרי. לא ראינו את בנו הממזר של רוברט באראת'יאון מאז העונה השלישית, אז הבריח אותו דאבוס מדרגונסטון בסירת משוטים לאחר שמליסנדרה לקחה אותו בשבי (כדי להקריב אותו לטובת סטאניס).
בינתיים, חשיבותו של גנדרי היא בעיקר סמלית: ברית הממזרים עם ג'ון סנואו מזכירה להם ולנו נשכחות – את הברית בין אבותיהם, הברית שהולידה את המרד של רוברט (ושוב מסמנת את ג'ון כיורשו הטבעי של נד). מעבר לזה, מיומנויותיו כנפח בוודאי יתגלו כמועילות עם כל הביקוש שנוצר בצפון לכלי נשק מזכוכית דרקון ומפלדה ואלריאנית.
טכנית, גנדרי הוא אולי יורש פוטנציאלי לכס הברזל – אין עוד באראת'יאונים בסביבה – אבל בהנחה שהוא לא יעבור בפרקים הקרובים טרנספורמציה מואצת לכדי גיבור-על עם פטיש מלחמה (דווקא יש לנו רפרנס לא רע), ובטח כל עוד הוא ממזר, אף אחד לא חושב שגנדרי יהיה המנצח של "משחקי הכס". זה בערך כמו שלסטר תזכה באליפות אנגליה בכדורגל.
אוקיי, דברים מוזרים קורים לפעמים.
נאמנות או שנמות
אם טורמונד מזהה את סרסיי על פי קרבתה המוגזמת לאחיה, הרי שאת דאינריז הוא מזהה (באופן טבעי) על פי דרקוניה. למדנו להעריך את הדרקונים של דאני לאורך הסדרה, אבל בווסטרוז הם מתגלים במלוא עוצמתם המעשית והסימבולית, קלף משנה משחק. די לראות בפרק האחרון את האימה על פניהם של שבויי צבא לאניסטר לאחר שרנדיל ודיקון טארלי נשרפים חיים, או את האופן שבו ג'יימי חוזר ומזכיר את העובדה שלדאינריז "יש שלושה כאלה".
בניגוד לג'ון, דאני עדיין עומדת על קרקע מוסרית לא יציבה (כפי שניתן לראות באופן החשדני שבו מתייחסים אליה ואריז וטיריון. האחרון צריך להזכיר פעמיים, בעיקר לעצמו, שדאינריז היא לא אביה, ובאופן כללי שני היועצים נראים כרגע כתומכים נלהבים בערך כמו ישראל כץ בהפגנת תמיכה ברה"מ). אפשר להאמין שהיא באמת ובתמים רוצה לבנות "עולם טוב יותר", טוב מהעולם האכזרי שמציעה להם סרסיי ("להרוס את עריכם, לשרוף את בתיכם, לרצוח אתכם – זה סרסיי לאניסטר, לא אני"). אבל כדי להשיג את העולם הלא-אכזר, דאני לא בוחלת באכזריות.
כשהיא עומדת בפני חיילי צבא לאניסטר, היא לא מבקשת את אמונם אלא מציבה בפניהם ברירה: נאמנות או למות. הצבא שלה אכזרי ("להרוג אנשים זה לא מלחמה בשבילם, הם עושים זאת לשם השעשוע", אומר ג'יימי על הדות'ראקים), הדרקון שלה אכזרי, הענישה שלה אכזרית. כשדאני מזכירה שוב את מטאפורת הגלגל שלה מהעונה החמישית, היא מזכירה את האופן שבו היא רואה את העולם: כפי שאמרה בעבר, היא לא מתכוונת לעצור את הגלגל שעליו מתחלפים שליטים הדורסים את בני האדם; היא רוצה להרוס אותו.
כמו ג'ון, גם דאני רוצה לעזור לאנשים, אך כפי שהיא רואה זאת – "אפשר לעשות זאת רק מעמדת כוח" (גם ואריז וטיריון מציעים לנו שיעור כזה, כשהאחרון מסביר שהוא "לא יכול לקבל החלטות בשבילה"). והבעיה עם כוח היא ש"לפעמים הוא נורא" – נורא כמו לשרוף אנשים בעודם בחיים.
עד כמה רחוק תיקח גישת "כרעו ברך או תמותו" את דאינריז? האינטואיציה אומרת שרחוק מאוד, אולי עד הסוף. אבל שני הפרקים האחרונים, שמותחים קווים ברורים בין דאני לסטאניס באראת'יאון המנוח, רומזים שאולי אם הדרקונים תיפול מוקדם מהצפוי.
דאינאניס טארגארת'יאון
האפשרות שדאינריז היא הסטאניס החדשה נמצאת למעשה באוויר מרגע שהחלה העונה. ראשית, דאני נחתה בדרגונסטון – מקום מושבו הקודם של סטאניס. בפרק השני הופיעה בדרגונסטון מליסנדרה, שפעם האמינה שסטאניס הוא הנסיך שהובטח (ואחר כך – שזה ג'ון), עם פרשנות חדשה לנבואה: בוואלריאנית גבוהה, ייתכן שבכלל מדובר בנסיכה. וכמו סטאניס, גם דאני נשמעה לעצתה של מליסנדרה והזמינה לדרגונסטון את ג'ון (ואיתו הגיע דאבוס – מקורבו של סטאניס).
הפרק הקודם הציג שיחה בין דאני לג'ון שהיתה שחזור כמעט מדויק של שיחה שניהל ג'ון עם מנהיג הפראים מאנס ריידר בשעה שהאחרון היה בשבי סטאניס. עיקר תשומת הלב ניתנה לאופן שבו ג'ון מהדהד את דבריו של מאנס (שני מנהיגים צפוניים שמסרבים לכרוע ברך בפני מלך דרומי) ודאני – את ג'ון עצמו ("האנשים שלך יעשו זאת כי אתה תגיד להם", "האם ההישרדות שלהם לא חשובה יותר מהגאווה שלך?"). אבל באותה שיחה, דאני ("שליטה מהדרום" בפי ג'ון) גם נכנסה למגפיו של סטאניס ("מלך דרומי" בפי מאנס).
הפרק החמישי לוקח את הדמיון צעד קדימה: "כרעו ברך, ואם תסרבו – תמותו" הוא כמעט העתק של משפט שאמר סטאניס בעונה השנייה למועצת המלך שלו, כשהחליט לתקוף בכל החזיתות (סטארקים, לאניסטרים, ואפילו באראת'יאונים): "הם יכרעו ברך, או שהם ימותו".
וישנו גם המוות האכזרי בשריפה (סטאניס את בתו שירין, דאני את הטארלים), שמלמד אף הוא משהו על אופיים הדומה של סטאניס ודאני: שני שליטים ישרים אך קשי עורף, שמסוגלים למעשים אכזריים כשהם נדרשים לכך. דאינריז ופמלייתה מרבים לדבר על כוחה של האמונה במנהיג, אבל דאני לא השיגה את כניעתם של השבויים הלאניסטריים מתוך אמונה (הם לא כרעו ברך בעקבות התבוסה או בגלל ההתפעלות מדרוגון), אלא מתוך פחד (הם כרעו ברך לאחר שהטארלים הועלו באש). "אם אנשים לא יפחדו ממך, הם לא ילכו בעקבותיך" – גם זו היתה משנתו של סטאניס ("לא גורמים לאנשים לשתף פעולה על ידי עריפת ראשים", אומרת סאנסה לאריה. ובכן, לא יודע לגבי עריפת ראשים, אבל השריפה עבדה לא רע בשביל דאני).
כולנו זוכרים איך כל זה נגמר עבור סטאניס: הוא רצח את אחיו, שרף את בתו, איבד את אשתו, איבד את צבאו, ולבסוף גם איבד את חייו. תחילת הסוף של סטאניס הייתה האמון שנתן במליסנדרה (בניגוד לג'ון, אגב, שעמד בפיתוייה); גורלו נחרץ כששרף את בתו בעודה בחיים (בניגוד לג'ון, אגב, שגאל את מאנס ריידר מהייסורים). האם זה מה שיקרה גם לדאני?
קשה להאמין. דאני היא אחת משלושת הגיבורים הגדולים של "משחקי הכס" היום (וכנראה הפופולרית שבהם). אבל אם יוצרי הסדרה יחליטו להרוג אותה רגע לפני הסוף, זה יכה את העולם בווסטרוז ומחוצה לו בהלם. פי 1000 יותר נד סטארק.
גם אש וגם קרח
מעבר לפופולריות שלה, ישנה סיבה נוספת לכך שקשה להאמין שדאינריז לא תלך עד הסוף; כפי שהזכרנו בעבר, לפי ההתקדמות של הסדרה, ובהתבסס על שמה של סדרת הספרים של ג'ורג' ר. ר. מרטין ("שיר של אש ושל קרח"), נראה שלאם הדרקונים יש מקום מרכזי בקרב הסופי על כס הברזל. אבל הפרק החמישי גם רומז שכמו הנבואה של מליסנדרה, גם בעניין האש וקרח אפשר להציע יותר מפרשנות אחת.
פעמיים קיבלנו רמיזות לטארגארייניותו האפשרית של ג'ון (נשמח אם תחזור לווינטרפל כדי שבראן יוכל כבר להפיל עליך את הבשורה כך שתיישר קו עם כולנו). ראשית, הוא נוגע בדרוגון (בסצנה מרהיבה דרמטית ו-ויזואלית כאחד). זה לא מובן מאליו, ולא צריך להתבונן בפניה של דאני כדי להבין זאת; די להיזכר שרק בפרק הזה דרוגון צלה אנשים, גרם לחיילים להמיר את נאמנותם והביא את ג'יימי עז הנפש להכריז "פוס משחק". אבל ג'ון ניגש אליו, באומץ ובהתפעמות, ומלטף אותו על החוטם כאילו מדובר בכלבלב בצער בעלי חיים – ודרוגון עוד רגע מתהפך על הגב ומגרגר. זה לא רק מפיח תקווה שג'ון יעלה יום אחד על גב דרקון (לדאני יש שלושה, היא זקוקה לעוד פרש או שניים); זה גם מזכיר שבנער הזה זורם, ככל הנראה, דם דרקונים.
מאוחר יותר, באולדטאון, גילי מזכירה כלאחר יד פרט עלילתי בעל חשיבות אדירה: התרת נישואיו של הנסיך ראיגר (אחיה של דאינריז) ונישואיו מחדש בטקס סודי שנערך בדורן. סאם מתעלם מזה כאילו מדובר באייטם רכילות של עומרי חיון, אבל הצופה הערני לא יכול לפספס: ליאנה סטארק, כפי שראינו בעונה הקודמת, ילדה את ג'ון במגדל האושר בדורן. הקשר בין ליאנה לראיגר נותר מסתורי (האם ייתכן שליאנה לא נחטפה ונאנסה, אלא ניהלה רומן סודי עם ראיגר? נחמד לחשוב שג'ון איננו תוצרה של בעילה מכוערת אלא פרי אהבה נסתרת). אבל המסקנה המוכרת הולכת ונעשית ברורה: ג'ון הוא בנם של ליאנה וראיגר, יורש העצר של הממלכה לשעבר, מה שהופך אותו לג'ון טארגאריין – היורש החוקי הבכיר לכס הברזל.
למול הגנטיקה של ג'ון, הפרק מזכיר גם את שורשיו הביוגרפיים. הוא איש הצפון, נולד בצפון, גדל בצפון ומחויב לו. הוא המלך שבצפון (נדמה שזו הפעם הראשונה שבה הוא אומר במפורש את המילים "אני המלך" – ועל כך טייווין לאניסטר היה אומר: "אדם שצריך להגיד 'אני המלך' איננו באמת מלך"). בעיני הבריות הוא עדיין בנו (הממזר) של נד סטארק (כך, למשל, מציג אותו דאבוס לגנדרי). ואפילו גנטית, הוא חצי-טארגאריין – אבל גם חצי סטארק.
בסיום הפרק, ג'ון חוזר לצפון ויוצא שוב מעבר לחומה (עם גרסת האקספנדבלס של ווסטרוז). התמונות האחרונות, שבהן החורף מכה בפניו של ג'ון, מזכירות לנו שלבחור האמיץ שיוצא להילחם פנים אל פנים עם מלך הלילה יש שלג בשיער וקרח בוורידים. הוא שיר של אש ושל קרח באיש אחד.
ועוד כמה דברים על הפרק
* ג'ון אמנם מפגין קשר בלתי אמצעי נדיר עם דרקונים שמרמז על שורשיו הטארגאריינים, אבל כדאי לזכור שכבר ראינו לא-טארגארייני אחד לוחש לדרקונים: טיריון לאניסטר, אי אז במירין, בעונה השישית (דאני לא היתה באזור כדי להתפעל). אז אולי גם טיריון הוא טארגאריין? יש תיאוריית מעריצים שתומכת ברעיון הזה, לפיו טיריון הוא בנו הממזר של המלך המטורף. האמת? זה בדיוק פרש הדרקונים השלישי שדאינריז צריכה – ושכולנו רוצים לראות.
* אם יש סיבה להאמין בדאני, זה לא בגלל הייחוס או הדרקונים. תראו לי עוד מנהיג אחד שחוזר ממלחמה ומטיסה בינלאומית על דרקון כשהוא מתוקתק כאילו חזר משבוע האופנה בדורן.
* דאני אולי מזכירה את סטאניס, אבל היא לא היחידה. כשסרסיי אומרת "נילחם ונמות או שניכנע ונמות", היא מזכירה כמעט במדויק את מה שאמר סטאניס: "נצעד לניצחון או שנצעד לתבוסה, אבל נצעד קדימה". וג'ון? הוא לחלוטין מתנהג כמו שסטאניס דרש פעם על עצמו: "אנחנו לא בוחרים את גורלנו, אבל עלינו למלא את תפקידנו".
בסוף מתברר שסטאניס, שמעולם לא ממש נתפס כמועמד רציני לכס הברזל, הוא אחד הגיבורים החשובים שראינו ב"משחקי הכס". וגם על כך כבר אמר פעם טייווין לאניסטר בחוכמה: "מההתחלה חשתי שסטאניס הוא סכנה גדולה מכל האחרים גם יחד".
* גבירותי ורבותי – מהפך. אחרי שנים ארוכות בבידוד, נראה שהקרח נופץ. ג'ורה חזר, מינוס הקשקשת, ודאני לא יכולה להסתיר את אושרה. היא מחייכת, היא מחבקת, ועוד רגע היא גוררת אותו למייקאפ סקס במערת הדרגונגלאס.
וג'ורה? יחסית למישהו שאהובתו הנצחית מגלה לו סוף סוף טפח של חיבה, הוא שומר על פאסון (ועל פנים זעופות - איש לא עושה זאת כמוהו, כפי שמזכיר טיריון. מעניין באמת למה, זה בטח לא קשור לייבוש הרומנטי הארוך בהיסטוריה של שבע הממלכות). בניגוד למה שאמר טיריון לדאני, לפעמים גם שבועות ארוכים בתא אפל לא מוציאים רעיונות מראשם של אנשים. ובתא אפל אני לא מתכוון לחדר של ג'ורה במצודה באולדטאון, אלא לפרנדזון.
* אחרי כל מה שעשה עבור ג'יימי בפרק הקודם, ברון הוא גם האיש שמושה את ג'יימי מהמים. מה עוד האיש הזה צריך לעשות כדי לקבל צל"ש? לשמן לג'יימי את יד הברזל? להציל אותו משלושה דרקונים? מקשקשת? מסרסיי?
עם זאת, ברור שסיכוייו של ברון לזכות בצל"ש על גבורתו בקרב שיירת השלל נמחקו ברגע שסרסיי הכתירה אותו כבוגד. לג'יימי, אגב, שגם אותו היא מכנה "בוגד", היא דווקא סולחת. מוסר כפול מאץ'?
* ברון מבהיר לג'יימי שהנאמנות שלו ניתנה בערבון מוגבל, והיא תפוג רגע לפני שהדרקון הראשון ירחף מעל מעלה מלך. אם אפשר להציע ג'וב: האקספדישן הכי מגניב בהיסטוריה בדיוק יצא לחטוף מהלך לבן בצפון. נותרו מקומות אחרונים, מהר להירשם!
* "למה קייבורן היה כאן?", שואל ג'יימי. התשובה הברורה: "הוא ימין המלכה". התשובה המתבקשת: הוא מטפל בסרסיי ההרה ("אני יכול להביא לך משהו", הוא מציע לסרסיי בדיוק כשג'יימי נכנס). התשובה שאנחנו רוצים לשמוע: יש לו רעיונות חדשים לגבי חיסול דרקונים. ואם אפשר, שהם יכללו איכשהו את ההר הנעלם. יש לו פחות דקות מסך בעונה שלמה ממה שיש לרותם סלע בשלוש דקות של פרסומות.
* אם היינו מספרים לכם שסאם טארלי הרכרוכי יהיה השורד האחרון במשפחתו של רנדיל הקשוח כמסמר, לא הייתם מאמינים. אבל כמו שאמרה סרסיי – לפעמים צריך לנצח לא בכוח, אלא בחוכמה.
* תזכורת: בראן הוא ווארג, אדם שיודע להעתיק את תודעתו לבעלי חיים. כי באמת הוא לא הרשים אותנו מספיק כשידע כל מה שכל אחד בסדרה עשה אי פעם.
* זה מטוס? זה ציפור? לא, זה דאבוס, שמרחף בפרק אחד בין דרגונסטון, מעלה מלך ומצפה המזרח. סרטן מותסס נותן לך כנפיים.
* לא שאני לא אוהב את הסנואו פטרול שיוצא אל מעבר לחומה - למעשה, אין משהו שאני לא אוהב בו - אבל למה כל כך חשוב שג'ון "מכיר" את המהלכים הלבנים עד שהוא צריך לסכן את חייו ולעורר תסיסה בצפון? ולמה ג'ורה צריך להיות שם? זה לא שהם יתפסו אחד ויחליטו להשאיר אותו כחיית שעשועים בווינטרפל. והאם אין דרך יותר פשוטה להוכיח לסרסיי שיש מהלכים כאלה מאשר לצאת למבצע התאבדות רק כדי לחטוף אחד? אי אפשר, למשל, לקחת את ג'יימי לספארי מעבר לחומה, רק כדי שיתרשם ויברח? או פשוט לשלוח דרקון שיתפוס אחד בזנב ויזרוק אותו במצודה האדומה?
* אם כבר הזכרנו את יחידת המתאבדים של ג'ון סנואו, בואו נעשה רגע סדר בקשרים המורכבים בין שבעת המופלאים. ג'ון מעריך את ג'ורה, בנו של ג'אור מורמונט, מפקד משמר הלילה שהיה החונך של ג'ון במצודת שחור; טורמונד מעריך את ג'ון, אבל לא שש לגלות שג'ורה הוא מורמונט – בנו של האיש שרדף את הפראים (הוא לא יודע שאפילו המשפחה של ג'ורה מתכחשת לו מאז שנשלח לגלות); ג'ורה, שבוודאי לא שמע דברים טובים על הפראים לפני שאביו עזב את הבית, כנראה חש אותו הדבר כלפי טורמונד; מי שמכיר את ג'ורה באופן אישי, לעומתם, הוא ת'ורוס ממיר – השניים לחמו יחד למען בית באראת'יאון במצור על פייק (במסגרת המרד של גרייג'וי), הקרב שבעקבותיו הוכתר ג'ורה לאביר; אבל גם גנדרי שם, ולו יש חשבון פתוח עם ת'ורוס ועם בריק דונדריון – האנשים שמכרו אותו למליסנדרה (והסיבה שבגללה הם הוכנסו לרשימת החיסול של אריה); וישנו גם סנדור, שיישב את המחלוקות עם בריק ושלא ממש מכיר אף אחד, אבל ג'ון זוכר אותו כחלק מפמליית המלך רוברט – ולא בטוח אם זה ייזקף לזכותו (בזכות רוברט) או לחובתו (בגלל הלאניסטרים).
למרבה המזל, מדובר בג'ון, כך שזה לא באמת משנה. מבחינתו, כולם באותו צד – הצד של הנושמים. אין כמו ג'ון ביצירת בריתות בין יריבים. הבעיה היא שהאחרון שאמר את זה על עצמו נושל מהכס בלא קרב. זה היה בוז'י הרצוג.
ומה יקרה בפרק הבא?
mako תרבות בפייסבוק