נדמה שהעונה השביעית של "משחקי הכס" מחלקת את צופי הסדרה יותר מאי פעם. בהתאמה מושלמת לאקלים הפוליטי בעולם, אתה נדרש לבחור צד - להחליט אם אתה עדיין מעריץ את "משחקי הכס" או שאתה כבר לא יכול לסבול את מה שקרה לה. וברור שמשהו קרה לה; זאת לא "משחקי הכס" שהכרנו. ולא היה פרק שהבהיר זאת טוב יותר מהפרק האחרון.
"משחקי הכס" הייתה בעבר (וסביר להניח שלא במקרה זהו העבר שבו היא נשענה בכבדות על ספריו של ג'ורג' ר. ר. מרטין) מופת של כתיבה תסריטאית חכמה ומעניינת. בעונתה השביעית "משחקי הכס" השלימה את הטרנספורמציה שלה לספקטקל מרהיב – וזה קרה על חשבון עומק תמטי, היגיון עלילתי ודמויות בנויות היטב. האופן שבו בני אדם ובעלי חיים מרחפים במרחבי החלל והזמן כמו דוק ומרטי (הגיבור האלמוני של הלילה: העורב שעשה את הדרך מאיסטווץ' לדרגונסטון כמו טיל שיוט) הוא רק השיא הבולט והצורם של מה שקרה ל"משחקי הכס" בחלוף הפרקים – היא פשוט איבדה כל היגיון פנימי.
מגניבות מעל הכל
"מעבר לחומה", הפרק השישי, הוא לא סתם פרק ייצוגי של המגמה, אלא כנראה רגע השיא שלה. כל ניסיון להבין את מה שקרה מעבר לחומה במונחים הגיוניים נידון כנראה לכישלון. השאלות מסתערות על המסך כמו גדוד זומבים: למה ג'ון נשאר להילחם במהלכים הלבנים כשכולם כבר ישובים וחגורים על דרוגון ומחכים להמראה? למה דרוגון לא עזר לו בנשיפה קלה, כמו שהציל את דאני מג'יימי? למה מלך הלילה לא השליך את החניתות על החבורה הנצורה באי הקרח? למה הוא השליך את החנית הראשונה על וויסריון המעופף ולא על המטרה הנייחת, המאוישת והקרובה דרוגון? למה ראיגל, הדרקון השלישי, לא ניסה/נשלח להציל את ג'ון? למה בנג'ן לא נשאר על הסוס? למה הדרקונים שורפים עשרות מהלכים לבנים אבל לא עושים התקפת משולש על מלך הלילה וגומרים את הסיפור? וכמובן, השאלה שהעלינו כבר בשבוע שעבר – למה בכלל לצאת למשימת ההתאבדות הזאת כשיש אופציות סבירות, בטוחות וחכמות יותר?
במקום היגיון עלילתי קיבלנו בידור לשמו. נדמה שכל מה שקרה ב"מעבר לחומה" נועד לספק את ליטרת המגניבות שתושיב אותנו מרותקים ונלהבים בקצה הספה: יחידת המתאבדים הסופר-קולית, קרבות השלג הנהדרים, דב הרפאים הענק, חרבות האש של בריק ות'ורוס, חנית הקרח של מלך הלילה, ההאונד מתגרה במהלכים, המרתון של גנדרי, הבאטלדרס של דאני, טורמונד being טורמונד, דרקונים נגד זומבים, דרקון זומבי. המגניבות מעל הכל.
וזו לא רק המגניבות והספקטקולריות; הפרק השישי הוא שיאה של התנועה הנמשכת של הסדרה (שוב, מאז שנפרדה מספריו של מרטין) מהדרמה הספרותית הכתובה היטב אל מחוזות הפאן-פיקשן. זה בולט, למשל, באחד האלמנטים שהיו המאפיינים המובהקים של הסדרה – מניין הגופות הצונח (למישהו באמת אכפת מנחשיות החול המנוחות? אפילו המוות של אולנה טיירל, בהנחה שבכלל התרחש, הוצג כרגע הניצחון שלה), והאופן שבו ניצלים חביבי הקהל מכל סכנה; זה בולט בקווי העלילה הרומנטיים ההולכים ומתעבים (מיסאנדיי שוכבת עם תולע אפור, סרסיי וג'יימי עוברים למערכת יחסים גלויה, דאני במשולש רומנטי עם ג'ורה וג'ון); וזה בולט בעלילה ההולכת ונוטה אל הגיבורים הטובים ואל הקתרזיס.
קיבלנו מכל זה גם ב"מעבר לחומה": משימת ההתאבדות המדוברת הסתיימה באופן בלתי נתפס עם קרבן אחד בלבד (לא כולל כמה פראים נטולי זהות שצורפו למשלחת על תקן בשר זומבים), וזה גם היה כנראה הקרבן האקספנדבל מכולם עבור הצופים (אפילו ויסריון לא מת!); טורמונד, פייבוריט של כולם, לא מת גם כשזה היה נראה גמור, וכמוהו גם ג'ון שצלל באגם קפוא או ג'ורה שכמעט עף מגב הדרקון; סיפור האהבה של ג'ון ודאינריז הגיע לשיא חדש, כולל אזכור מפורש להתאהבות, אקט רומנטי הירואי, חרדה, דמעות, מגע ומעבר לכינויי חיבה; הפרק העמיד במרכזו גיבורים שמסכנים את חייהם למען הכלל וגיבורה שמסכנת את חייה למען אהובה; והוא לא הסתיים ברגע שבו ויסריון מת וג'ון צלל לאגם (רגע שהיה משאיר אותנו נטולי פעימות לב למשך שבוע), אלא ברגע שבו אנו יודעים שכולם בחיים, שהברית בין ג'ון לדאני נכרתה, ושאפשר להתקדם בשקט לפינאלה. אם הייתם נותנים למעריץ של "משחקי הכס" (אבל לאו דווקא למעריץ של "שיר של אש ושל קרח") לכתוב את הסדרה, כך זה היה נראה.
בהתאם לכך, סיומו של הפרק שוב חוצה את קהל הצופים בין המאוכזבים מהכתיבה העצלה והמשולהבים מהתנופה הפנטסטית. אבל ישנה גם אופציה שלישית – להישאר עם תחושות מעורבות. כי בסופו של פרק, "מעבר לחומה" הציג לראווה את הבעיות של "משחקי הכס" בעידן פוסט-מרטין – אבל כמה כיף היה לראות את זה.
בית הקלפים של הצפון
אמרתם כתיבת דמויות חכמה ומעניינת – אמרתם סאנסה ואריה. כבר הזכרתי לא פעם שאלו שתיים מהדמויות שעברו את התהליכים הגדולים והמעניינים בסדרה: סאנסה הפכה מילדה מפונקת לאישה כריזמטית וקשוחה, אריה – מטום בוי שובבה לרוצחת קפואת דם. התהליכים האלו הם בדיוק מה שעומד היום ברקע הביף ההולך ומסלים בין השתיים בתיווכו המניפולטיבי של ליטלפינגר.
אם קיוויתי בשבוע שעבר ששיחה קצרה בין שתי האחיות תיישר את ההדורים ותוציא את האמת לאור, הרי שהתבדיתי. במקום לפתור מחלוקות, הן משוות צלקות נפשיות כמו מל גיבסון ורנה רוסו ב"נשק קטלני 3" כדי לגלות מי יותר שורדת. קל להאשים את אריה בכל מה שקורה; היא לא באה לשאלות שאלות - היא באה לכעוס, וזה בדיוק מה שהיא עושה כשהיא מקריאה בפני סאנסה את המכתב שנסחטה לכתוב על ידי סרסיי. היא קשה כמו אבן, מגלה אפס אמפתיה, אפילו ילדותית. מוזר לראות איך אריה, שהשתנתה כל כך בעצמה, לא מסוגלת לקבל את האפשרות שאחותה השתנתה לא פחות (שלא לדבר על הקלות שבה היא מקבלת את הרעיון שאחותה בגדה במזיד באביהן).
הבעיה עם אריה, מאז שהותה בבראבוס, היא שרב הנסתר על הגלוי בפני הילדה. משחק השקרים שהיא משחקת עם סאנסה הוא לא רק התגרות מבהילה, אלא גם תזכורת עבורנו לכך שמדובר במי שהפכה תחת חסותו של ז'אקן ה'גהאר לשחקנית מהמעלה הראשונה ולשקרנית מושלמת. האם היא מוליכה את אחותה ואת ליטלפינגר שולל, וכל העימות בין השתיים מסתיר תכנית אחרת? ומה היא בכלל עושה עדיין בווינטרפל? היא לא אמורה לערוף עכשיו ראשים במצודה האדומה?
אם יש מישהו שכשיר להתמודד עם המצב הנפשי הנוכחי של אריה, זו כנראה סאנסה – האישה המצולקת שכבר שרדה כמה טיפוסים מתעללים עם ניצוצות פסיכוטיים. אחרי ג'ופרי המנוול, רמזי הפסיכופט ובייליש הערמומי, מה זה אחות קטנה עם רצח בעיניים?
סאנסה ממשיכה את הקו שלה בסדרה: לשדר לנו שהיא הרבה יותר חכמה מכפי שאנחנו חושבים ושבעצם היא זו שמשחקת בכולם. רגע אחרי שנדמה כי היא מקבלת את עצתו של בייליש בקלות מטרידה, היא מחליטה לשלוח את בריאן מווינטרפל (חבל רק שהיא בוחרת לעשות את זה עם הגישה הילדותית של "אני לא צריכה בייביסיטר!!!!"). חוץ מהעובדה שזו החלטה מבאסת עבורנו – היינו מעדיפים לראות את סאנסה בכנס המנהיגים האולטימטיבי במעלה מלך – היא גם משאירה את גבירת ווינטרפל חשופה למול הסכנה הכפולה של אריה ובייליש (כדאי לזכור גם שסאנסה ראתה את אריה מנצחת את בריאן באימוני חרבות בחצר, ואולי היא ממילא לא חושבת שבריאן היא תעודת ביטוח עבורה).
סימני השאלה מרחפים סביב סאנסה: היא אומרת שאיננה יודעת מה רוצה אריה, היא שואלת את אריה מנין השיגה את המכתב, בריאן שואלת אותה אם היא סומכת על השומרים ועל ליטלפינגר. את כל סימני השאלה הללו אפשר לפתור די בקלות; היכן שהוא בווינטרפל, כנראה ליד העץ, יושב וקופא מקור נער מוזר שיודע הכל. למה סאנסה לא שואלת אותו? מדוע היא לא מתייעצת איתו, ומעדיפה לספר על הסכסוך בינה לבין אריה לליטלפינגר? והאם זו שיחה גלוית לב, או תעתוע מתוחכם?
סאנסה, כפי שבייליש בעצמו יגיד לכם בכל פרק מחדש, איננה טיפשה. אם היא משאירה את עצמה לבד עם אחות שמאיימת להפוך עליה את הצפון ויועץ שרואה בה שלב בסולם הכאוס, היא יודעת מה היא עושה. אולי היא בכל זאת צודקת כשהיא אומרת שהמקום הבטוח ביותר עבורה הוא ווינטרפל.
וישנה, כתמיד, האפשרות המתבקשת: שבבית הקלפים של הצפון, בייליש הוא עדיין הרב-בובנאי. האם ידו היתה במכתב שקרא לסאנסה למעלה מלך? האם הוא הניח שהיא תשלח את בריאן, ורק רצה להרחיק אותה מווינטרפל (הוא יודע שבריאן חושדת בו, וגם הוא ראה את אריה מנצחת אותה בחצר)? ואיך סרסיי (אותה מזכירה סאנסה כמי שהייתה שמחה לראות את האחיות רבות) קשורה לכל זה?
לבייליש עוד נכון תפקיד משמעותי במאבק על הכתר בצפון. אזכורה של החתונה הסודית של ראיגר טארגאריין מזכיר שייתכן שליטלפינגר הוא מיודעי הסוד היחידים בממלכה. בפרק הרביעי של העונה החמישית סיפר בייליש לסאנסה על היום שבו ראיגר עורר את זעמם של כולם בטורניר שנערך בהארנהאל, כשהעניק כתר של שושנים לליאנה סטארק (ולא לאשתו, אליה מארטל). "כן, הוא בחר בה", אמרה סאנסה, "ואז הוא חטף אותה ואנס אותה". בייליש שתק – וכבר אז היה נדמה מהבעת פניו שהוא יודע הרבה יותר מכפי שהוא מספר. ואם ג'ון הוא בכלל טארגאריין, ובראן כבר ממילא לא איתנו, סאנסה הופכת לבכירת הסטארקים, רבת זכויות מאחיה – ואולי זה בדיוק מה שבייליש רוצה.
יועץ אסטרטגי מחפש עבודה
ליד משבר האמון בין האחיות סטארק, זה שהולך ומחריף בין דאינריז לטיריון נראה זניח כמו ריב משפחתי על כלים מלוכלכים בכיור. ואף על פי כן, לא כדאי לזלזל בו; מאז שהגיעו לדרגונסטון, טיריון עובר תהליך הדרגתי של ערעור האמון שלו בדאינריז – אותו אמון שהביע בפניה בסיומה של העונה השישית, ואותו אמון שהוא מביע עכשיו שוב. הוא אמנם לקח צד במלחמה בין דאני לסרסיי, אבל בצד השני ניצב אחיו-אהובו – וכבר ראינו בפרק הרביעי איך מגיב טיריון כשמחיר המלחמה האפשרי נחשף לנגד עיניו.
קשה להטיל ספק בנאמנותו של טיריון – בטח אחרי שהוא מפציר בדאני, בקול שבור על סף בכי ובקריאת "הכל אבוד בלעדייך!" (אלוהים, איזה דרמה קווין), לא לטוס לאיסטווץ'. אבל דאני – קרה לטיריון אף יותר משהייתה קרה לג'ורה כל השנים – מתעלמת מעצתו ועולה על הדרקון.
קשה שלא להבין את דאני; מאז שהגיעו לדרגונסטון, מדד האמון שלה בטיריון צונח כמו המניות של טבע. כשדאני הקשיבה לו, היא איבדה את בית טיירל, את צבא דורן ואת צי גרייג'וי; כשהיא התעלמה ממנו, היא הביסה את הלאניסטרים בקרב שיירת השלל. גם בלי האמוציות הכרוכות בסיפור – קריאה לעזרה מהאהוב החדש, שגם נמצא עם הידיד הנצחי, מי יכול לסרב לזה? – נדמה שדאני מקבלת את ההחלטה המתבקשת, ולו על דרך האלימינציה: לא להקשיב לטיריון. ובכלל, פסיביות מעולם לא הלמה אותה.
ואכן, נדמה שדאני שוב צדקה. היא אמנם הפסידה דרקון (פעמיים, אם תרצו, כשהדרקון גם הפך לחייל בצבא המתים), אבל נותרה בחיים; הצילה את ג'ורה וציידי הזומבים; השיגה את המהלך הלבן שיובא בפני סרסיי; קנתה לג'ון כמה דקות קריטיות; וקיבלה את כריעת הברך שרצתה. דאני 3, טיריון 0.
פרק הסיום יעמיד (שוב) במבחן את יחסיה של המלכה עם יד ימינה. מהטריילר, שמציב במרכזו את ועידת הפסגה שכה ציפינו לה, נעדרת באופן תמוה דמות מרכזית – דאינריז. כבר הזכרתי את האפשרות שסרסיי תנצל את המפגש לטובת אקט סופר-דרמטי חתונה-אדומה-סטייל, אבל עושה רושם שאת ההפתעה האמיתית מכינה לנו אם הדרקונים. כשדאני שאלה את טיריון אם הוא מתכנן מלכודות לסרסיי, הוא ענה שהוא לא בטוח ש"שקרים ורצח המוני הם הדרך הטובה ביותר להתחיל בבנייתו של עולם חדש וטוב יותר". ההיעדרות של דאני מהתמונה מרמזת שאולי היא בכל זאת מסתירה דרקון בשרוול. אולי זו עצתו של טיריון, אבל ייתכן שהיא שוב מתעלמת ממנו. וייתכן גם שהפעם היא תשלם על כך.
שבעת המופלאים
מעבר לחומה התגבשה לה תמונת המראה הקפואה של משברי האמון הפנים-ווסטרוזיים; בעוד שדאני וטיריון מחליפים חשדות הדדיים, וסאנסה ואריה מטיחות זו בזו עלבונות, דווקא חבית הנפץ שגיבש ג'ון באיסטווץ' מתגלגלת ליעדה בשלום. לנוכח המשימה, כולם מוכנים לשים בצד את האיבה הבין-עדתית ואת סכסוכי העבר. הניגוד הזה בין הקרעים העדינים בפמליה של דאינריז והריב המשפחתי בווינטרפל לבין כוח המשימה מעבר לחומה הוא עוד תזכורת לגדולתו של ג'ון, גדולה שכבר הוזכרה בתחילת העונה – הוא יודע לחבר יריבים, בלי בריתות ובלי הבטחות, אלא פשוט בכוח מנהיגותו.
צעידה ארוכה במדבר שלג נצחי היא זמן טוב לפטפוטי סרק. אבל מכיוון שאין זמן לפטפוטי סרק בדרמת טלוויזיה מהודקת, כל שיחה סתמית בין שני סיירים טומנת בחובה יותר משנדמה. חלק מהשיחות נועדו לסמן פרטים עבור הצופים שלא קוראים מדורי מעקב שבועיים או פורומי מעריצים: כך, למשל, טורמונד הופך את האנלוגיה השקופה ממילא בין ג'ון סנואו למאנס ריידר מהפרק החמישי לצלולה כאגם קרח ("כמה אנשים מתו בגלל הגאווה של מאנס?"); וגנדרי מספר על הערב המוזר שלו עם מליסנדרה ומזכיר לנו שיש לו דם באראת'יאוני בוורידים. חלקן טוות את קשרי העבר, את ההיסטוריה המשותפת ואת המור"קים החיוניים לכל כוח צבאי שמכבד את עצמו: ג'ורה ובריק מספרים על היכרותם עם נד, ג'ורה ות'ורוס מפרקים את המיתוס של המצור על פייק.
לחלק מהשיחות יש משמעות דרמטית לפרק עצמו: השיחה על מאנס ריידר מזכירה לג'ון את עמדתו אז, ואם אפילו פרא כטורמונד אומר לך לבלוע את הכבוד, כנראה שהגיע הזמן לעשות את זה; גנדרי, שסופג פעמיים עלבונות בתחילת הדרך (מטורמונד ומההאונד), הוא זה שמציל את החבורה בזכות הריצה לאיסטווץ'; ההאונד, שמגלה עצבנות כלפי טורמונד (וגם מייצר את הברומאנס הכי טוב שראינו בסדרה מאז טיריון וברון), הוא זה שמציל אותו מהמהלכים הלבנים; וטורמונד – האיש עם העיניים הכי פקוחות בשבע הממלכות, פיזית ומטאפורית – מזהה שמתחת לצלקות של סנדור מסתתר אדם עצוב ומזכיר את הטרגדיה שהפכה אותו לכזה (אחיו, ההר, דחף אותו למדורה בילדותם), במה שהופכת לתמה השקטה של הפרק, כשסנדור קופא שוב ושוב למול האש של בריק ות'ורוס.
יותר מכל מעניינות, כמובן, השיחות שמנהל ג'ון. כבר הזכרתי את השיחה עם טורמונד, שתהפוך ללקח מעשי בתום הפרק. אבל ג'ון מנהל שיחות גם עם שני אנשים איתם הוא חולק קווי דמיון: ג'ורה ובריק.
לג'ון ולג'ורה יש הרבה מן המשותף. שניהם היו כבשים שחורות במשפחותיהם (קאט לא אהבה את ג'ון על שום היותו ממזר, ג'ורה נושל מהמשפחה לאחר שהואשם בסחר עבדים); שניהם בנים לאבות ישרים ורודפי צדק שמתו לאחר שנבגדו (אביו של ג'ורה גם שימש כאב רוחני עבור ג'ון); ושניהם, כמו שמציין טיריון, מאוהבים בדאינריז.
ג'ון מציע לג'ורה את חרבו – החרב של ג'אור מורמונט, אביו של ג'ורה. ג'ורה מסרב, כצפוי, ומוסר מפי התסריטאים שהחרב הזו צריכה עוד לשרת את ג'ון - וגם, הוא מזכיר, את ילדיו. אזכור הילדים העתידיים של ג'ון מתחבר לדבריו של טיריון, שדיבר עם דאינריז על דור ההמשך שלה – כיוון שהיא איננה יכולה להביא ילדים (וכל זה קורה בפרק שבו היא מאבדת ילד-דרקון). האם ההערה של ג'ון היא התשובה לשאלתו של טיריון?
אחרי גנדרי בשבוע שעבר, גם בריק מתגייס למאמץ התסריטאי לטפטף לנו ולג'ון למוח שהוא לא דומה לאבא. בריק מנסה להתחבב על ג'ון דרך אזכורו של נד (ששלח אותו להרוג את ההר, אחיו של כלב הציד – וכך גם מצא בריק את מותו. זאת אומרת, את מותו הראשון), אבל במוקדם או במאוחר הוא חייב להתייחס לפיל היישועי שבחדר – שניהם מתו וקמו לתחייה בזכות אל האור. הגורל קשר ביניהם.
אבל בניגוד לג'ון ("זה מה שכולם מסוגלים לומר לי: 'אני לא יודע'", אומר ג'ון "אתה לא יודע כלום" סנואו), בריק כבר הבין דבר או שניים בנוגע לחיים האלה (טוב, זה בטח נעשה יותר קל בפעם השלישית או הרביעית שאתה קם מהמתים). הוא הבין שהאויב איננו אדם, אלא המוות. המוות תמיד מנצח – ובכל זאת, תמיד צריך להילחם בו. ומי שנהנה מחסינות מסוימת מהמוות, כמו בריק וג'ון, צריך להילחם בשביל כל אלו שאינם נהנים מאותה חסינות. אנחנו לא צריכים שג'ון ידקלם שורה מתוך שבועת משמר הלילה ("אני השריון המגן על ממלכות האדם") כדי להבין שהדברים מדברים לליבו.
(אגב, יש לי חיבה לבריק ולמחויבות האצילית שלו למין האנושי, אבל חייבים להודות שאם נהרגת כבר שש פעמים, יכול להיות שאתה לא הלוחם הכי טוב שיש לאנושות להציע)
הדרקון הלא נכון
כשהזומבים צווחים, המוזות משתתקות. זה מתחיל כמו סרט אימה, בקרב אדיר עם דב רפאים מפלצתי שבו ת'ורוס נפצע אנושות. אבל זה רק הסיפתח. בהמשך, החבורה מצליחה לטמון מארב לסיור זומבי, לחסל כמעט את כולו במכת חרב אחת, וללכוד את הניצול היחיד. אבל אז הבלגן רק מתחיל, כשצרחת השבוי מזעיקה לעברם נחיל של מהלכים לבנים שמבריחים אותם לאי קרח קטן. ג'ון אולי לא יוכתר כחכם גדול בסיומה של ההרפתקה, אבל קודם לכן, ברגע של תושייה, הוא שולח את גנדרי לאיסטווץ' להזעיק את עזרתה של דאינריז (אה, כן, יש לה דרקונים, חבל שלא חשבנו על זה בשבוע שעבר). וכעת כל מה שנותר הוא, כמו שאומרים בצה"ל אבל מתכוונים לזה רק באופן מטאפורי, להקפיא את המצב.
לא ברור כמה ימים שורדת החבורה על אי הקרח לפני שההאונד מחליט להתגרות בגורל, משליך אבן לכיוון הזומבים וחושף בפניהם את העובדה שהקרח שוב קפא. למרבה המזל (אם תסריטאות היא מזל) הסטטוס קוו נשבר כמו קרח דק רגע לפני שמופיעים הדרגונס-אקס-מכינה והופכים את זירת הקרב לשיר של אש ושל קרח. אבל בסופו של ברביקיו זומבים המוני, מגיע הטוויסט; אם חשבנו שחץ הענק שננעץ בדרוגון בקרב שיירת השלל היה רגע דרמטי, אנחנו מגלים שזה כלום לעומת חנית הקרח שמיידה מלך הלילה לעבר ויסריון, אשר נופל על הקרקע וצולל לאגם בהתרסקות מפוארת. רגע לאחר מכן, אנחנו עוברים לסיבוב נוסף בקרב המבטים בין מלך הלילה לג'ון. מלך הלילה שולף חנית נוספת, ג'ון נותן את מונולוג "אל תחכו לי" הבלתי נמנע, ומשלחת החילוץ מסתלקת (וכאילו לא די בכך שהשאירה את ג'ון מאחור, דאני כמעט מאבדת את אהובה השני, ג'ורה, במהלך תמרון התחמקות).
ויסריון מת, דרוגון במשימת תובלה – אבל מה לעזאזל ראיגל עושה שם? היה אפשר להניח שדאני תשלח אותו לתקוף את מלך הלילה, אם הוא לא יעשה זאת בעצמו בחמת זעם לאחר מות אחיו. אפשר היה לחשוב שדאני תשלח אותו לחלץ את ג'ון שנפל לאגם הקרח, אם הוא לא יעשה זאת בעצמו כדי לרמוז לנו שוב על דם הדרקונים של ג'ון (מה עוד שראיגל, כמה סמלי, קרוי על שם אביו המשוער של ג'ון, ראיגר). אבל לא; דאני לא שולחת, ראיגל לא עושה דבר. למה? אולי בגלל שדאני לא אימפולסיבית כמו שטיריון חושב, אולי כי ראיגל הוא מין דרקון צייתן וכנוע שכזה, ואולי כי זה פשוט מסתדר טוב יותר עם הדרמה.
זה היה רגע עוצר נשימה כמו צלילה פתאומית למים קפואים, אבל איש לא חשב שג'ון ימות, נכון? לא צריך להיות בריק דונדריון כדי להבין שאל האור ו/או יוצרי "משחקי הכס" לא הביאו את ג'ון לכאן כדי לקפוא למוות. ולמרבה המזל, ג'ון הוא אולי ממזר, אבל יש לו משפחה תומכת. את העבודה שהחלה דודה דאני, משלים דוד בנג'ן (כי דאוס אקס מכינה אחד בפרק זה כבר לא מספיק). בנג'ן – עוד אחד שיודע משהו על שליחות למען הכלל, עוד מימיו במשמר הלילה – מציל את ג'ון ושולח אותו על הסוס לאיסטווץ', בעוד הוא נותר מאחור בדרך להפוך (שוב) למהלך לבן (ואולי לחזור לעלילה כחייל בצבא המתים).
בנג'ן היה דמות משמעותית עבור ג'ון למן הרגע הראשון (הוא האיש שלקח אותו למשמר הלילה), וקווי הדמיון ביניהם ברורים: שני סטארקים כהי שיער שיצאו שוב ושוב אל מעבר לחומה, פגשו מהלכים לבנים וחזרו מהמתים (בנג'ן, שהפך למהלך לבן, הוחזר להיות בן תמותה על ידי ילדי היער). ובעיקר – שניהם גיבורים. סיפור ההצלה של ג'ון ע"י בנג'ן משחזר כמעט במדויק את זה של בראן ומירה בעונה הקודמת. גם אז, בנג'ן הגיח משום מקום כדי להציל אחיין צעיר עם חשיבות עלילתית ממתקפת המהלכים הלבנים, ונותר מאחור כשזה חצה את החומה. "המלחמה הגדולה מגיעה", הוא הסביר אז, "ואני עדיין צריך להילחם למען החיים". בנג'ן, בריק, ג'ון – שלושה אנשים שחזרו מהמתים כדי להילחם למען החיים.
ברית בין הסדינים
אז מי ניצח בקרב מעבר לחומה? לכאורה, מלך הלילה, שהרוויח דרקון – וכבר אמרנו שדרקונים ב"משחקי הכס" הם קלפים משני משחק, בטח דרקוני רפאים, שלא לדבר על העובדה שוויסריון יכול להיות כוח החלוץ בפריצת החומה. מלך הלילה גם הוכיח לנו - ולדאינריז הזחוחה משהו - שהדרקונים פגיעים.
אבל כשמלך הלילה ניצח בקרב, הוא גם הפסיד כנראה את המלחמה. ראשית, אחד מחייליו נפל בשבי; שנית, כמו שהוא חשף את עקב אכילס של הדרקונים, כך נחשפה פגיעותו הפוטנציאלית של צבא המתים – האפשרות שחיסול מלך הלילה יביא להשמדה המונית של מהלכים שחייבים לו את חייהם הזומביים.
אבל חשוב מכל אלו – מלך הלילה גרם לדאני ולג'ון להניח את גאוותם בצד ולכרות ביניהם ברית בין הסדינים. דאני מצהירה שתילחם במהלכים הלבנים עוד לפני שג'ון כורע ברך סמלית בפניה, ולמרות שהמעשה המטופש של ג'ון הביא למות אחד מילדיה (הייתי אומר שמוזר שהיא מתעלמת מכך, אבל התשובה כנראה היתה: היא מאוהבתתת!). זה אקט ג'ון-סנואי מצידה, אבל גם מאוד דאינריזי – בכל זאת, מלך הלילה הרג את הילד שלה, וטיריון כבר אמר שהיא אימפולסיבית.
"הלוואי שיכולתי לחזור לאחור", אומר ג'ון ממיטת חוליו באיסטווץ', "הלוואי שמעולם לא היינו יוצאים". באיחור של שבוע, מינוס כהן שיכור ועם דרקון שהחליף צד, ג'ון מבין את מה שידענו כבר בשבוע שעבר – אין שום היגיון במשימה מעבר לחומה. זה לא היה צעד חכם ("אנשים חכמים לא יוצאים לחפש את המתים", אומר טורמונד). זה היה מעשה מטופש. אבל כפי שמציינת דאני עוד בתחילת הפרק – זה מה שגיבורים עושים. ו"משחקי הכס", כבר אמרנו, סימנה את הגיבור שלה.
ולא רק את הגיבור, אלא גם את הגיבורה. ג'ון אומר שדאינריז היא הסיכוי היחיד (הוא מתכוון למילוט מאי הקרח, אבל זו אמירה רבת משמעות), טיריון אומר שהכל אבוד בלעדיה. דאני מסכימה לברית עם ג'ון לא רק בגלל החיבה שלה כלפיו, או בגלל תאוות נקם על מות בנה. היא מסכימה לכך, כי זה המסלול שבו היא צועדת לאורך כל הסדרה, תהליך הפיכתה מכובשת לשליטה. כפי שכולם מזכירים לה, היא יכולה להשתלט על כס הברזל מתי שתרצה. השאלה היא מה יקרה אחר כך, מה יחליף את הגלגל שייהרס ואיך ייראה העולם החדש והטוב יותר שהיא רוצה לבנות. דאני צריכה את המלחמה במהלכים הלבנים לא פחות משהמלחמה הזו צריכה אותה; זו המלחמה שתהפוך אותה לגיבורת העם.
זה לא "שר הטבעות"
כש"משחקי הכס" פרצה לחיינו באפריל 2011, היא נראתה קצת אחרת מכפי שניתן היה לדמיין. זה היה ממש באותה שנה שבה הארי פוטר תלה את השרביט הקולנועי – והארי פוטר, ויותר ממנו פרודו באגינס, נושאים באחריות מרכזית להגעתה של "משחקי הכס" לטלוויזיה. על רקע ההצלחה האדירה של סרטי "שר הטבעות" ו"הארי פוטר" וגילוי הפוטנציאל העצום של הפנטזיה מחוץ לספרות, "משחקי הכס" סומנה כזו שתביא את הבשורה לטלוויזיה. והיא אכן עשתה זאת – ולאו דווקא בזכות הפנטזיה. למרות המיקום המובהק שלה בעולם פנטסטי, היה ברור ש"משחקי הכס" היא סדרה של בני אדם. אפילו ה"גמד" לא היה גימלי בן גלואין, אלא טיריון בן אנוש.
אבל ככל שחולפות העונות, כך "משחקי הכס" חוזרת למקורותיה. העונה השביעית לא הביאה רק את דאינריז לווסטרוז – היא הביאה ליבשת גם את החורף. היא הזכירה שלצד משחקי הכס, ישנו גם משחק גדול יותר – משחק החיים. זה שש עונות שגיבורי הסדרה משחקים על הכס, אבל אחד מהם – זה שסימנו בשבוע שעבר כנסיך המובטח של הסדרה – מוביל כמעט לבדו את המשחק על הישרדותו של המין האנושי. לקראת סיום העונה, גם הקרבות הפוליטיים עוברים לצילה של מלחמת הקיום האנושי, כשג'ון ודאינריז רוצים לשים את משחקי הכס בסטנדביי בזמן שהם יוצאים להשתתף בהישרדות: חומת הצפון. זה מה שאומר בריק דונדריון לג'ון, ולכולנו, שעדיין חושבים על המאבק בין הטארגאריינים ללאניסטרים ולסטארקים: האויב הוא המוות.
זה אחד מהשינויים הבולטים שעברה "משחקי הכס" השנה. הפוליטיקה שעמדה תמיד בליבה הולכת ומאבדת משקל לטובת המלחמה הגדולה, הפנטסטית בהווייתה, של בני האדם במהלכים הלבנים. כמעט מכל בחינה – עלילתית, תמאטית וקולנועית – "משחקי הכס" מתקרבת כעת לממדים האפיים של "שר הטבעות", לקרב בין בני תמותה לבני אלמוות, בין הטוב לרוע קדמוני, למלחמת בני אור בבני חושך, לעימות בין האנושי לאל-אנושי. בדרך לשם, היא מעלה שוב על נס את האלמנטים הפנטסטיים: דרקונים, מהלכים לבנים, חומה מכושפת, ילדה שלובשת את זהותם של אנשים אחרים, נער שנכנס לתודעתם של בעלי חיים ושמרחף על ציר הזמן, אל האור שמקים אנשים לתחייה. מרוב מאבקים בין גיבורים בשר ודם ורפרנסים היסטוריים למלחמות השושנים ולשאר אנקדוטות מההיסטוריה האנושית, כמעט שכחנו שכך הכל התחיל: במהלכים לבנים שנצפו מעבר לחומה. כי בבסיסה, מתחת לגלריה הנהדרת של דמויות מרתקות ואגואים מפלצתיים, "משחקי הכס" היא סדרה של זומבים ודרקונים.
"יש רק מלחמה אחת – והיא כאן", אומר ג'ון בטריילר לפרק סיום העונה, אבל ספק אם יש מי שיקשיב לו בבית לאניסטר או בחדר הכותבים. תחת ההנחה הסבירה שהקרב על כס הברזל לא יסתיים כבר בשבוע הבא, בעונה השמינית והאחרונה תצטרך "משחקי הכס" לשמור על איזון בין הפוליטיקה הפנימית של ווסטרוז והמלחמה האפית על האנושות כולה. זו תהיה שעת מבחן עבורה, שבה היא תבהיר לנו אם בסופו של דבר מדובר ב"שר הטבעות של הטלוויזיה", או שהיא, בכל זאת, הראשונה לשמה.
ועוד כמה דברים על הפרק:
* אפשר תמיד לסמוך על הפורומים של רדיט שיימצא בהם לפחות אדם אובססיבי (ומובטל?) אחד שיחפש את התשובה לקושיות הכי שוליות. אחד כזה ניסה להעריך כמה זמן היה לוקח לדאני לקבל את ההודעה מאיסטווץ' ולהגיע לזירת הקרב מעבר לחומה. אחסוך לכם את המשוואות (מרחקים משוערים, מהירות טיסה של עורב, מהירות טיסה של דרקון - מה????, המהירות שבה אגם הקרח קפא מחדש לאור הטמפרטורה המשוערת מעבר לחומה): קצת יותר מארבעה ימים. כלומר, שהחבורה החזיקה על אי הקרח במשך יותר מארבעה ימים, בקור מקפיא וסביר להניח שבלי אספקה (ואם כך, למה ההאונד אומר "זו אחת הדרכים הטובות יותר למות" על ת'ורוס? לקפוא למוות במשך ארבעה ימים זה די נורא). עכשיו תחליטו אתם אם זה מה שקרה, או שהעורבים בווסטרוז (שלא לדבר על הדרקונים) פשוט טסים כמו מטוסי קרב. וישנה גם האפשרות השלישית, שכבר הזכרנו: התסריטאים פשוט זרקו את ההיגיון מהחלון.
* נוכח כמות המהלכים הלבנים שהלכו הלילה קיבינימט באופנים שונים ולאור גילויה של שיטת ג'ון סנואו לחיסול המוני של זומבים, אולי כדאי לעשות קצת סדר בין המתים: רוב המהלכים הם בעצם רפאים (Wights) – בני אדם (ובעלי חיים) שהוקמו לתחייה. למעשה, מדובר בזומבים, ואפשר לחסל אותם על ידי אש. מעליהם נמצאים המהלכים הלבנים (White Walkers או Others), יצורי הקרח האל-אנושיים, בריות אינטליגנטיות שנוצרו על ידי ילדי היער כדי להילחם בבני האדם, ואותם אפשר לחסל רק באמצעות זכוכית דרקון ופלדה ואלריאנית. אלו היו 52 מילים על מהלכים לבנים.
* אני לא מבקר אופנה, אבל יש לי תחושה שעוד רבות ידובר בימים הקרובים על מעיל השלג של דאינריז. אני שמח בשבילה; זו בטח היתה רכישה שהיא התחרטה עליה כמעט מיד כשהבינה שכבר לא תלבש אותו לעולם, כי מה יש לעשות עם מעיל כזה בשרב הנצחי של אסוס.
* יברך אל האור את ת'ורוס ממיר, יוביל אותו מהאפלה וכל זה, בסדר – אבל מי מקבל את החרב הבוערת המדהימה הזאת?
* ת'ורוס היה הקורבן הצפוי של הקרב מעבר לחומה. אפילו גנדרי כנראה חשוב ממנו. חביב ושיכור ככל שהיה, אנחנו נישן הלילה גם בלעדיו. אבל מה יעשה בריק, שת'ורוס נתן לו חיים יותר פעמים משגיימר מקבל בסופר מריו? האם זה האות לשובה של מליסנדרה? ואולי זה רק סימן לכך שאופציית החזרה מהמתים ירדה מהשולחן. "אלו החיים האחרונים שלך", אומר סנדור לבריק – ואולי, בעצם, לג'ון.
* ומה יהיה עם הפטיש שהשאיר גנדרי לתורמונד כדי לרוץ מהר יותר? נראה שההאונד משתמש בפטיש בקרב עם המהלכים, אם כי לא ברור בוודאות שזה אכן אותו פטיש. כך או כך, נשמח אם הפטיש יישאר אצל סנדור לקראת הקלגיינבול.
* טורמונד לומד להגיד "זין" בווסטרוזית מדוברת. כי אין דבר יותר אנושי מללמוד קללות בשפה זרה.
* צריך להצדיע לגנדרי על ריצת הניווט המרשימה לאיסטווץ'. לא רק שהוא ניווט בערבות שלג; ולא רק שהוא עשה את זה תוך כדי ריצה; זו הפעם הראשונה שהוא בכלל בצפון. ואף על פי כן, הוא מצא את דרכו בחזרה. מי אמר ששלוש עונות של חתירה בלב ים היו לחינם?
* למה בריאן מבקשת מסאנסה להשאיר את פודריק בווינטרפל? למה לא, ובכן, פשוט לעשות את זה?
* שאלה לפאראזואולוגים בקהל: מה נושף דרקון קרח?
ומה יקרה בפרק הבא (והאחרון)?
mako תרבות בפייסבוק