אם דייויד בניוף וד. ב. ווייס, יוצרי "משחקי הכס", צודקים בהערכתם מתחילת השנה, הרי שנותרו לנו רק עוד 13 פרקים במחיצת גיבורי ווסטרוז: שתי עונות מקוצרות, שבסופן נקבל את התשובות לכל שאלותינו, ובראשן – מי ישלוט בשבע הממלכות. במונחי "משחקי הכס", שעונה סטנדרטית שלה בנויה מעשרה פרקים בלבד, "13 פרקים" פירושו שהסוף כבר ממש כאן. שהחורף הגיע.
ווייס ובניוף זכו השנה (גם כאן) לקיתונות של ביקורת על האופן שבו התנהלו, לראשונה, ללא ספר ההדרכה של ג'ורג' ר. ר. מרטין. החלטות תסריטאיות תמוהות, חורים עלילתיים, ובעיקר – התנתקות כמעט מוחלטת מאפקט ההלם הרצחני שהפך למזוהה כל כך עם הסדרה. "משחקי הכס", שחרתה על דגלה את ה"וואלאר מורגוליס" ("כל הגברים צריכים למות") והפכה את הפחד מספוילרים לאחת החרדות הגדולות של העידן המודרני, היתה פתאום לסדרה שלא נותנת לאף אחד למות – לרבות דמויות שכבר מתו.
אבל הביקורת הזו עושה גם עוול מסוים ליוצרים (שכבר הוכיחו את כישוריהם במלאכת תסריטאות נפלאה בעונותיה הראשונות של הסדרה). בניגוד למרטין, שעדיין משתהה בכתיבת הספר האחרון בסדרת "שיר של אש ושל קרח", ווייס ובניוף כבר רואים את הסוף, והעובדה הזו מכתיבה להם את הסטייה מהדרכים העקלקלות ועתירות המכשולים שבהם התנהלה "משחקי הכס" במשך חמש עונות אל עבר דרך המלך שמובילה למעלה מלך. אנחנו במשחק הגדול עכשיו, כפי שאומר טיריון, וכפי שהוא מבטיח: "המשחק הגדול מעורר פלצות".
התוצאה היא שבמקום הפתעות וטוויסטים מטורפים, אנחנו זוכים בסיום העונה השישית למעמדים אפיים – הכתרות מלכים ומלכות, יציאה למסע כיבושים אחרון – שמסמנים את המתמודדים הבולטים על כס הברזל: סטארק מצפון, טארגאריין ממזרח, לאניסטר בתווך. הבתים האחרים מתבקשים להכריז נאמנות או לסור מהדרך.
אבל הספוילרים של "משחקי הכס" ייצגו משהו עמוק יותר, וכך גם היעדרם. הספוילרים הפכו לספוילרים – כלומר, לטוויסטים אולטרה-מפתיעים שגילוי מוקדם שלהם פוגם בהנאת הצפייה – משום ש"משחקי הכס", בניגוד למקובל בז'אנר הפנטזיה, פנתה שוב ושוב עורף לגיבוריה הטובים. זה התחיל עם הוצאתו להורג של הגיבור המובחן והמובהק של הסדרה, נד סטארק, כבר בעונה הראשונה, והמשיך לכל אורך הדרך בשורה של חיסולים (החתונה האדומה, ההתנקשות בג'ון סנואו) והתעללויות (האונס של סאנסה). אבל כפי שהסתמן לאורך העונה, והגיע לשיא בקרב הממזרים, "משחקי הכס" מתחילה להתייצב בצד של הטובים. בביקורת על הפרק השישי כתבתי שמטוטלת המוסר של הסדרה מתחילה לנוע לעבר עולם שבו רשעים לא יעלוזו עוד, וש"לו הייתי הדרור העליון, וולדר פריי או רמזי בולטון, לא הייתי ישן בשקט". בסיום העונה, שלושתם כבר לא איתנו. מש"ל.
הצופים אולי לא יצאו המומים או אפילו מופתעים (כנהוג בסדרה) משני הפרקים האחרונים, אבל הם יצאו מרוצים, כי זה מה שקרה ל"משחקי הכס" השנה - היא הפכה לסדרה שנותנת לצופיה קתרזיס. היא הפכה לסדרה שנותנת לצופיה את הסיפור שהם רוצים לקבל. היא הפכה לסדרה שמעולם לא היתה. וזה סימן רע לכל מי שאוהב את הניהיליזם האכזרי של ג'ורג' ר. ר. מרטין, אבל סימן טוב לכל מי שמאמין בטוב. אתם ציניקנים? טוב, גם טיריון היה לפני שהוא פגש את דאינריז.
רוצחות עם חיוך
אבל מי הם הטובים ב"משחקי הכס"? אחד הדברים המעניינים שקרו העונה הוא שגם הגבולות הללו התערערו. הזכרתי במהלך העונה את המהפך שעברו הלאניסטרים, המנוולים הרשמיים של הסדרה, שהיו לדמויות מורכבות ונוגעות ללב. מולם ניצבו מאז ותמיד הסטארקים כקוטב הטוב של "משחקי הכס", אבל גם הם כבר לא צוק איתן של מוסר, ונראה שהאכזריות של ווסטרוז חלחלה למחזור דמם, ובעיקר – למחזור דמן.
אנחנו כבר מזמן יודעים שאריה הורעלה מרוב טראומות, ושהנקמנות אכלה בה כמעט כל חלקה טובה. הקוד המוסרי היחיד שלה היום הוא הקיל ליסט, וזה כל מה שמונע ממנה להפוך לעוד רוצחת חסרת פנים. הקיל ליסט הוא מה שמשאיר אותה אריה סטארק מווינטרפל. והקיל ליסט הזה הולך ומצטמצם.
את הנקמה שלה מגישה הלילה אריה חמה במיוחד, בדמות פשטידת בשר שלתוכה אפויים שייריהם של האחים לות'ר ובלאק וולדר פריי – רוצחי אמה ואחיה בחתונה האדומה (נהדר, אבל מתי היה לך זמן לאפות פשטידה?). הקינוח בארוחה הוא וולדר פריי האב בצורת גרון חתוך (בדיוק כפי שנרצחה קטלין סטארק), מוגש עם חיוך ועם תזכורת לכך שאריה יכולה להיות מתנקשת חסרת פנים גם בלי להיות חברה רשמית בבית השחור והלבן.
החיוך שעלה על שפתיה של אריה כשהרגה את וולדר – מוצהר, לעגני, מרושע – מהדהד את צל החיוך שהתגנב לשפתיה של סאנסה כשהניחה לכלבים להרוג את רמזי. זה היה רגע של נקמנות סימטרית, אלימה ואכזרית, שרמז כי גם נפשה המצולקת של סאנסה מתחילה להשחיר. וכשמחברים את צוואתו של רמזי ("את חלק ממני עכשיו") לחילופי הדברים והמבטים בין סאנסה לבייליש, אפשר לתהות אם סאנסה לא הולכת ומתקרבת לצד האפל.
סאנסה, כפי שמזכיר לה בייליש, היא היורשת החוקית לבית סטארק שנולדה בווינטרפל. אבל הרבה דברים קרו מאז לילדה שפעם רק רצתה להינשא לנסיך. קרב הממזרים היה הניצחון הכפול שלה; היא הביאה להכרעת הקרב, ואז נקמה ברמזי. סאנסה נולדה השנה כדמות דומיננטית, חזקה ונוטרת, ונדמה שהיא לא תהיה מוכנה לשבת מאחורי מקבלי ההחלטות לאורך זמן. כעת היא דחוקה בין שני גברים: ג'ון, שרואה בה את גבירת ווינטרפל (ואולי פשוט ישאיר אותה לשלוט בצפון כשיצא להילחם על כס הברזל); וליטלפינגר, שחולם עליה יושבת לצידו במעלה מלך. אבל אחרי כל השבחים הפמיניסטיים שהומטרו על "משחקי הכס" בסיום הפרק הקודם, אתם באמת חושבים שסאנסה תיתן לשני גברים לקבוע את עתידה?
היה פיצוץ
ומעברם השני של הסטארקים ניצבים, כאמור, הלאניסטרים, וחיוכי הנקמה של סאנסה ושל אריה משתקפים גם על פניה של סרסיי בשעה שהיא זוכה לנקמתה. מסע הוונדטה הארוך, הסבלני ועתיר התבוסות וההשפלות של סרסיי הסתיים (כצפוי) בפיצוץ הספט של ביילור על יושביו ודרוריו וטיירליו. סרסיי הוסיפה עוד ניצחון נשי לכתב ההגנה הפמיניסטי של "משחקי הכס", והתיישבה אחר כבוד על כס הברזל. זה נראה כמו רגע גדול למלכה האם, אבל אפשר למעשה לסמן אותו כרגע שבו חתמה סרסיי על צוואתה.
כאקט של נקמה, פיצוץ הספט – כולל חיסולם של יריביה האישיים והפוליטיים הדרור העליון ומרג'רי – היה מעשה אלים, בוטה ומרהיב (ועשוי נהדר לכל אורכו, מפסקול הפסנתר הנפלא והלא שגרתי שליווה אותו כמו רקוויאם ועד ללהבות הירוקות - שוב ברכות למיגל ספוצ'ניק, שביים גם את קרב הממזרים ונמצא בדרכו הבטוחה לבלוקבאסטר הוליוודי). אבל ספק אם סרסיי חשבה על ההשלכות. ראשית, היא הקימה עליה את הטיירלים, שלחה את אולנה לכרות ברית עם המארטליות, ולמעשה השיקה את הספינות של דאינריז בדרך למטרה הכפולה של נקמת אלריה סאנד וכיבוש כס הברזל. שנית, ייתכן שהיא עצבנה את ג'יימי – האיש שהרג את המלך המטורף כשזה רצה לעשות בדיוק את מה שעשתה סרסיי. ושלישית, סרסיי לא ציפתה שהריגת מרג'רי תביא להתאבדותו של טומן – התאבדות שמסמנת וי נוסף על נבואתה של המכשפה בתחילת העונה החמישית.
המכשפה סיפרה לסרסיי הצעירה ששלושת ילדיה ימותו לפניה. כעת סרסיי הגשימה כמעט במו ידיה את אחד משלושת חלקי הנבואה. החלק הראשון, כזכור, התמלא מזמן – סרסיי נישאה למלך (רוברט באראת'יאון) - ונותר החלק האחרון, לפיו סרסיי תהיה מלכה, אך תודח לטובת מלכה צעירה ויפה ממנה. סרסיי חשדה שמדובר במרג'רי, אבל העובדה שחיסולה של הטיירלית נקשר במותו של טומן – וגם העובדה שאנחנו מבינים משהו בנבואות מסתוריות בסיפורי פנטזיה ויודעים שהן תמיד מתגשמות – מלמדת שהסכנה של סרסיי לא פזורה כעת בעפר ובאפר של הספט של ביילור; המלכה הצעירה והיפה היא זו שמפליגה סוף סוף לווסטרוז.
סטארק נשאר סטארק
כן, זה לקח שש עונות, אבל דאינריז טארגאריין חצתה לבסוף את הים, והיא נמצאת סוף סוף בדרך למאבק ישיר על כס הברזל. מי שייעדר מהמאבק הוא דאריו, שנותן לג'ורה את האפשרות לתבוע שוב את מקומו, ונותן לדאני עוד הזדמנות להציג את עצמאותה המוחלטת והנדירה. גבר שמתחנן לא להיזרק ומוכן להיות פילגש, אישה שמוותרת עליו כי הוא מכביד על הקריירה שלה – "משחקי הכס" לא היתה פמיניסטית כל כך מזה, ובכן, שבוע.
מרג'רי (צר הטור מכדי להכיל את רגשות האבל שלי עליה) השתמשה בנישואים (שוב ושוב ושוב) כמדרגות המובילות אל כס המלכה. דאני מבינה את הכוח הזה, אך גם את הלקח שמרג'רי למדה על בשרה החרוך. מרג'רי ניסתה לתמרן מלכים; דאני מעדיפה להוביל אותם. וזו הסיבה, כנראה, שמרג'רי טיירל כבר לא תהיה ה-מלכה כפי שרצתה, ודאינריז טארגאריין – כן.
וכשדאני תגיע לרשת את סרסיי, יהיה לצידה - חוץ מוואריז שמדלג בין יבשות כלווייתן (איך הוא הספיק להגיע כל כך מהר מדורן לספינה של דאני? הוא כנראה משתמש באותם אמצעי תעבורה שהטיסו את אריה מבראבוס לביתו של פריי) - גם לאניסטר במינוי רשמי. העובדה שטיריון הפך לימין המלכה תציב אותו בעתיד הקרוב בעימות חזיתי-משפחתי מול אחותו, שעדיין מחפשת את ראשו, ואחיו החצוי בין השניים. הסכסוך המשפחתי הזה יהיה מעניין לא פחות מכל קרב אחר בעונות הקרובות – אלא אם נראה כזה, כאמור, גם במשפחת סטארק.
אם למישהו עוד היה ספק בסטארקיותו הביולוגית של ג'ון סנואו – לא לאצילי הצפון, אגב – הלילה קיבלנו גם את אישורה הכמעט-סופי של תיאוריית המעריצים המפורסמת ביותר: ג'ון סנואו הוא בנה של ליאנה סטארק. למרבה הצער, "משחקי הכס" נמנעה מאימות התיאוריה במלואה (כלומר – זהות אביו של ג'ון), ובכך דנה אותי לעוד שתי עונות של "נו, תיאוריית המעריצים ההיא שאי אפשר לדבר עליה למרות שכולכם כבר יודעים במה מדובר". נשמח לפתוח את העונה הבאה עם ליידי סטונהארט ולהסיר את זה מעל הפרק.
משבר אמונה
"הייתי ציניקן מאז שאני זוכר את עצמי. כולם תמיד מבקשים לי להאמין בדברים: משפחה, אלים, מלכים, בעצמי. זה היה מפתה לעתים קרובות, עד שראיתי לאן אמונה יכולה להביא אנשים. אז אני אומר לאמונה – לא תודה"
(טיריון לאניסטר)
הלהבות שמחריבות את הספט של ביילור מסמנות את סופו של עידן הפונדמנטליזם הדתי ב"משחקי הכס". שבעת האלים הוכו במעלה מלך, דווקא ברגע שבו הושבה המסורת לכנה והמשפט-בקרב הומר במשפט ספטונים. מי שמאמין באלים כדרור העליון, מי שהסכים להקדיש להם את חייו כלוראס וכלנסל, מי שהגיע איתם להסכמות כמרג'רי – כולם מתו. "אמונה היא הדרך", מנחמת מרג'רי את אביה, רגע לפני שהיא מגלה שאמונה היא הדרך לגיהינום (ואין רמז ברור מזה למה ש"משחקי הכס" חושבת על אמונה). "זה האל שלך", אומרת סרסיי לספטה אונלה רגע לפני שהיא חושפת בפניה את פניו המעוותים של ההר המשוחזר – מפלץ שנברא בידי אדם. האלים האמיתיים הם בני אדם, ולפעמים הם בני אדם מכוערים במיוחד.
את זה, כך נראה, מבין גם ג'ון סנואו. הוא, שחייב את חייו לאל האור, משליך מעל פניו את מליסנדרה. זה נראה כמו התכחשות לעצם המעשה הנסי שהקים אותו לתחייה, אבל לא; ג'ון – כמו דאבוס, כמו מליסנדרה – מבין שמעשיהם הארציים של בני האדם חשובים ממעשיהם הפלאיים של האלים. דאבוס מאשים את מליסנדרה ששרפה את שירין; מליסנדרה מזכירה לו שגם הוריה של שירין הרגו אותה; ג'ון מאשים את מליסנדרה שנענתה לפקודתו של אל האור. הכל אנשים.
עוד "משחקי הכס" ב-mako תרבות:
- בשבוע שעבר: קרב הממזרים הבטיח - וקיים
- דירוג העוצמה: מי הדמות הכי חזקה ב"משחקי הכס"?
- משחקים בכס: החידונים שיעבירו לכם את הזמן בין הפרקים
- לכל טורי "הצופה על החומה"
"ובכל זאת, אני כאן. אני מאמין בך"
את נאום חוסר האמונה שלו מסיים טיריון עם טוויסט. בכל זאת, יש בו אמונה. הוא לא מאמין באלים ומלכים, אבל הוא מאמין בדאינריז. הוא מאמין בבני אדם. בסיום עונתה השישית, "משחקי הכס" מציבה בחזיתה שני מנהיגים שסוחפים את ההמון אחריהם לא בזכות תעלולים פוליטיים, אלא בכוח מעשיהם ואישיותם. הפרק שבו וולדר פריי – האיש שמדיר רגליו משדה הקרב – מחוסל, הוא הפרק שבו ג'ון סנואו – האיש שעלה לגדולה בשדה הקרב – מוכתר. ותמונת הסיום העונתית מציבה, זו הפעם השלישית, את דאינריז במרכזה, כשמאחוריה המוני מאמיניה.
סרסיי, דאינריז וג'ון הם שלושת המנצחים שחותמים את הפרק ואת העונה כולה. שלושתם החלו אותה בבירא עמיקתא: דאני היתה בשבי הדות'ראקים, סרסיי בדיוק סיימה את צעדת ההשפלה, ג'ון בכלל היה מת. כל אחד מהם נקם את נקמתו. אבל דאני וג'ון השאירו את הנקמה מאחוריהם: דאני ויתרה על העלאת ערי האדונים באש (בשעה שסרסיי הרימה את מעלה מלך באוויר), ג'ון ויתר על חיסול חשבונות עם האצילים שלא הצטרפו לצבאו (בשעה שסרסיי חיסלה את כל מי שלא עזר לה, מפייסל ועד קוואן לאניסטר). סרסיי היא עודנה אלת הנקמות הגדולה של "משחקי הכס".
מול האנשים שמונעים על ידי נקמה – סרסיי, וגם אריה, אלריה, אולנה, ואולי גם סאנסה – ניצבים האנשים שמונעים על ידי הרצון להפוך את העולם למקום מוגן יותר (כמו ג'ון) וטוב יותר (כפי שהכריזה דאינריז). ואם "משחקי הכס" אכן הולכת לכיוון האפי שבמסגרתו הטוב חייב לנצח, אנחנו כבר יכולים לנחש איך כל זה יסתיים. זה יהיה שיר של אש ושל קרח.
עוד עונה נגמרה, עוד ריקאפ שבועי תובעני ומאתגר בא לקיצו. היה נהדר, אבל איך אמר ג'ון סנואו? המשמרת שלי הסתיימה