כואב לנו הכס

כבר אפשר? אמא, כבר מותר לקטר על "משחקי הכס"? כלומר, ברור שמותר, אבל השאלה היא האם הגענו כבר לרגע החמקמק הזה, אחרי האופוריה של שידור הפרק הראשון ולפני האקסטזה של פרק 8, שאפשר להביט בסדרה באופן מפוכח ולהגיד שתשו כוחותינו. כן, אנחנו כמו הצבא הזה שצעד לעיר ההיא בפרק ההוא - אין לנו כוח.

אנחנו לא טוענים ש"משחקי" היא לא סדרה טובה. אנחנו צופים בה מדי שבוע, וכמוכם, מנסים במשך 44 הדקות הראשונות להיזכר איך קוראים לכל דמות, ואז מעבירים את עשר הדקות האחרונות במתח נוראי. אבל כמו שלמדנו בטיפול - גם את מה שאוהבים צריך לדעת לבקר, ו"משחקי הכס" הגיעה לשלב בו היא כל כך גדולה, כל כך אפּית, מתוקצבת, חובקת עולמות ורומסת כל סדרה אחרת שנקרית בדרכה, שכבר ממש מתחשק להצביע ולהגיד שמלך הלילה עירום. ומשעמם. אלה הסיבות להפסיק להתרגש ולהתחיל להתייאש מ"משחקי הכס":

1. לא נראה שהיא תסתיים באלגנטיות

"משחקי" נמצאת בתחום החפיפה של סדרות שהגיעו למעמד גבוה מאוד בעיני הציבור, ושל סדרות שיש בהן כמות גדולה של עלילות. התוצאה: הצורך לפתור את כל העלילות האלו בצורה חצי-מספקת בפרק הזמן שנותר לה על המסך. זה מייצר צוואר בקבוק של התרחשויות – יותר מדי קרבות, תככים ומסעות שצריכים להתרחש בשתי העונות הקרובות - וגורם לה להתקדם, בו זמנית, לאט מדי ומהר מדי. לאט מדי, משום שהיא חייבת להתעכב על העלילות החשובות, ולהציג בפנינו כל מה שקורה לדמויות הראשיות באופן שיגרום להשתלשלות האירועים להיראות הגיונית. מהר מדי, כי יש לה שבעה פרקים בעונה הזאת ועוד שישה בעונה הבאה, ואז זהו.

הסיכויים שהיא תשלים מהלך עלילתי מספק בכל החזיתות נמוך מהטמפרטורה מעבר לחומה. צופי טלוויזיה משכילים ומנוסים - ותרשו לנו להניח שלא מעט מהצופים של "משחקי" הם צופים כאלה - רוצים שהסדרה תוליך אותם בבטחון לעבר הסוף; שתדע מה היא עושה בפרק הזמן שנשאר לה. על פי המצב הנוכחי (ועל פי השחקנים והיוצרים, שכבר מעכשיו מזהירים אותנו ש"הסוף לא ימצא חן בעיני כולם"), זה לא יקרה.

2. יש לה פייבוריטים

זאת אומרת, למעריצים שלה יש פייבוריטים. בואו נדבר גלויות, מה שנקרא: מה נראה לכם יותר סביר - שאחת הדמויות הראשיות (דאינריז, ג'ון סנואו, סרסיי, אריה, סנסה, ג'יימי וטיריון) תשב על כס הברזל בתום הסדרה או… כל תרחיש אחר? כלומר, האם יכולות לצוץ דמויות חדשות שתהיינה מתמודדות רציניות לניצחון? כנראה שלא. האם סביר שהמהלכים הלבנים ינצחו והסדרה תסתיים באווירה אפוקליפטית? בקושי, ובהצלחה לכותבים שיצטרכו להתמודד עם התרעומת במידה ודבר כזה יקרה.

מה שאנחנו מנסים להגיד הוא שמרגע שהתברר ליוצרים מי הדמויות הפופולריות בסדרה, קשה לדמיין אפילו תרחיש בו אף אחת מהן לא זוכה. גם אם חלקן לא יגיעו לקו הסיום, כי בכל זאת, כל עונה חייבת מוות דרמטי (ואז שיבה לחיים, במקרה של חלקן). מוות של דמות אהובה יכול להתבטא בנטישה חלקית של מעריצים, ו"משחקי הכס" מוכיחה פעם אחר פעם שהיא קשובה לרחשי ליבם של מעריציה. כמעט קשובה מדי מרגע שהפסיקה להסתמך על חומרי המקור של ג'ורג' ר. ר. מרטין. הניסיון לרַצות את כמות המעריצים הגבוהה ביותר הופך את הסדרה לפחות מרגשת, וליותר צפויה מראש.

3. היא מגיבה בצורה מגושמת לביקורת

"זו סדרה של גברים ועל גברים? אין בעיה, נוסיף לה דמויות נשיות שמוקפות בגברים ואז כל טעות שלהן תתפרש כאי ציות ליועצים הגברים החכמים שלהן!". "יש יותר מדי סקס נצלני בסדרה? אין בעיה, נתמקד במקום זה בשלשול ובמחלות עור". "אין בה מספיק גיוון אתני? אמ… אנחנו עדיין לא רואים איך לשלב פה דמויות שחורות, אבל היי, לפחות השנה ניתן להן להזדיין".

4. המבנה שלה חוזר על עצמו

פרק פתיחה מרשים, גרירת רגליים לשלושה-ארבעה פרקים עם איזה אירועון דרמטי, טוויסט אלים בווליום מאוד גבוה לקראת פרק שמונה, ירידת מתח קלה בפרק תשע ופרק סיום שמניח את היסודות לעונה הבאה. גם הפרקים עצמם בנויים לא פעם באופנים מאוד תבניתיים - פתיחה יבשושית שמפיגה את המתח שנוצר בסוף הפרק הקודם (או מעצימה אותו), שיחות אינסופיות שמסבירות את המהלכים שהדמויות היו רוצות שיקרו, ומערכה אחרונה שמפוצצת את התוכניות האלה בפרצוף שלהן. נכון, זו התבנית העלילתית של לא מעט סדרות, אבל מעטות הסדרות שמתגאות בכמה שהן בלתי ניתנות לחיזוי, כשבפועל הן מאוד ניתנות לחיזוי.

5. היא חצתה את הגבול בין תופעה תרבותית מרתקת לתופעה תרבותית מתישה

אם נקרא עוד התבטאות בומבסטית של היוצרים על גודל הדרקונים השנה, או על המקומות האקזוטיים שהם נסעו אליהם כדי לצלם סצינות בצורה האותנטית ביותר - אנחנו נצרח. אלה דרקונים ממוחשבים, הם יכולים להיות בגודל של כוכב לכת, למי בעולם יש את קנה המידה למימדים שלהם, ולמי בכלל אכפת? למי זה משנה אם השתמשתם השנה ב-4,000 ניצבים או רק בארבעה ששיכפלתם אחר כך בתוכנת עריכה?

היכולת של מעריצי "משחקי הכס" לרדת לפרטים היא יכולת מרשימה, אבל הדינמיקה שנוצרה ביניהם לבין יוצרי הסדרה הפכה כבר לפני כמה עונות לבלתי חיננית בעליל. חמור מכך, זו דינמיקה אטומה, מעגל חשמלי סגור שמעריצים לא-אובססיביים (אנחנו כאן!) לא יכולים לחדור אליו. ובכלל, כשיוצרים עסוקים בתעופה עצמית על כל פרט קטן, הם מפספסים את התמונה הגדולה.

6. היא עדיין סוחבת איתה סרחים עודפים

יחסית לסדרה שנותרו לה כתשעה פרקים באוויר, יש ל"משחקי" סבלנות מרשימה בכל הנוגע לעלילות שוליים שלא הולכות לשום מקום. תודה רבה על בניית המתח של שתי עונות וחצי עם מחלת הקשקשים של ג'ורה, שנפתרה תוך חצי שעה אחרי טיפול פילינג. ובאמת תודה על הבחירה העקבית להציג את סם כדמות המשעממת ביותר בעולם, שעדיין איכשהו תופסת שליש מזמן המסך בפרק ממוצע. פיטר בייליש עדיין קריפ שאורב לילדות? טוב שהזכרתם לנו, זה מאוד מעניין!

7. היא מתחמדנת על חשבוננו

כבר למדנו שהעונה האחרונה של "משחקי" תכיל שישה פרקים, ושהם יהיו ארוכים במיוחד. עוד לא למדנו מה תאריך השידור של הפרקים האלה, וההשערה הרווחת היא סוף 2018 או המחצית הראשונה של 2019. אתם יודעים מה אפשר לדחוף במהלך הפגרה הזו? נכון, עוד עונה של "ווסטוורלד", הסדרה ש-HBO משווקת באופן נמרץ כיורשת של "משחקי הכס". איזה צירוף מקרים משונה, אה?

הצעד הזה מתפרש פחות כרצון של היוצרים להוציא לפועל את החזון המורכב שלהם, ויותר כמו ניסיון להרוויח עוד שנת שידור, עוד מנויים לפלטפורמות שידור ועוד מחזור של טקסי פרסים לסדרה שהם מפיקים. תחשבו כמה התעצבנתם על פיצול העונה האחרונה של "מד מן" או על החמדנות שנוטפת מהפיצול האינסופי של סרטי הקומיקס של מארוול. זה בדיוק ככה. אנחנו לא כותבים את זה בקנטרנות, אלא בדאגה. מריחה ומתיחה אינסופית של פרנצ'ייזים כמעט אף פעם לא משדרגת אותם. היא לא נותנת לצופים להיטמע עוד יותר בעולם, אלא מייצרת עבורו עוד הזדמנויות לקנות דברים. אחרי שבע שנים במערכת היחסים הזאת, לא חשבנו שאנחנו עדיין במתכונת של תומך ונתמך. חשבנו שזאת אהבה אמיתית, ולב הקרח שלנו קצת נשבר.

mako תרבות בפייסבוק