האיש שלא ידע כלום לא חשבתי ש"משחקי הכס" תוכל עוד להפתיע אותי. חמש עונות של רימוני הלם טלוויזיוניים הופכות אותך דרוך, קטן אמונה ולא בנוי למחויבות עם מלכות יפהפיות וגיבורים כריזמטיים. הקלישאה אומרת שאם יש לך דמות שחביבה עליך ב"משחקי הכס", ג'ורג' מרטין כבר ידאג לחסל אותה. הרווח הדרמטי כאן הוא עצום; כשכל דמות מסתובבת עם תעודת פטירה תסריטאית שרק מחכה למימוש, הצופה לא יכול להישען בכיסאו לרווחה אפילו לרגע.
והנה, לפנות בוקר מצאתי את עצמי עומד מול מסך הטלוויזיה – כן, עומד – ולא מאמין למראה עיניי. חשבתי שאני כבר מכיר את יוצרי "משחקי הכס", שאני מבין את השיקולים הדרמטיים שמנחים אותם, שאני כבר יודע באילו דמויות הם לא יפגעו בשום אופן. יודע? אתה לא יודע כלום, ניב שטנדל.
הגם אתה, אולי?
לקח לי זמן עד שהתחלתי לחבב את ג'ון סנואו. לאורך העונות הוא היה מהדמויות הפחות חביבות עלי: רציני, משעמם, דאונר, קצת צדקני, מלא רגשי נחיתות. משבית שמחות עגמומי. אבל עם הזמן התרגלתי אליו. הוא גדל עלי, כמו שאומרים באנגלית. בעולם שהלך ונפשט ממוסר כמו עור מעל הקורבנות של רמזי בולטון, ג'ון סנואו היה מצפן אנושי אחרון של כבוד, של קודים אביריים שהולכים ופסים מווסטרוז הלאניסטרית. זוכרים את הרגע ההוא שבו מליסנדרה ניסתה לפתות את ג'ון, והוא סירב? איזה גבר שפוי – ועוד רווק, ועוד כזה שחי בחוקים השוביניסטיים של ימי הביניים, ועוד אחד עם חיי מין פעילים כמו של נזיר טיבטי – מסרב לחזה חשוף שמקפץ לקראתו? ג'ון סנואו סירב. מוקדם יותר באותו פרק אמר סטאניס לאשתו כי הוא לא מאמין שג'ון הוא בנה של זונה – "זו לא הייתה דרכו של נד". ובכן, זו גם לא דרכו של ג'ון.
בשבוע שעבר דיברתי על התיקון הגדול שנעשה לדמותו של סטאניס. התיקון שנעשה לג'ון סנואו היה גדול אף יותר. בתחילת העונה הוא דחה את הצעתו של סטאניס להפוך לאדון ווינטרפל, ובעיקר – להגשים את משאת חייו ולהפוך לסטארק. הוא סירב, כי אצל ג'ון סנואו מילה זו מילה, ואת המילה שלו הוא כבר נתן למשמר הלילה – אותו משמר מנוול שדקר אותו הלילה כמו ברוטוס וחבר מרעיו את יוליוס קיסר (מי כאן הבוגד, אה?).
בפרק השלישי, כשג'ון ערף את ראשו של ג'אנוס סלינט המטונף, הוא הפך באופן סופי לסטארק. הוא עשה את מה שעשו לפניו אביו נד ואחיו רוב. הוא כבר לא היה זקוק לשם המשפחה כדי להוכיח את סטארקיותו, כפי שלא היה זקוק לתואר כדי להוכיח את אצילותו. ברגע שבו הנחית את החרב על צווארו של סלינט חרץ ג'ון את גורלו. "הוא הפך לג'ון סטארק", כתבתי אז, "ולאור ההיסטוריה של הגברים לבית סטארק, אלה לא חדשות טובות". כתבתי – ולא האמנתי שהנבואה הזו תתגשם.
אבל ווסטרוז היא לא ארץ לסטארקים. ווסטרוז – לפחות לעת עתה – שייכת לאכזריים, לערמומיים, לנכלוליים, למתוחכמים. כמו שמוכיח בייליש (לאן הוא נעלם, אגב?), אתה לא צריך להיות סטארק כדי להצליח; אתה צריך לדעת מה לעשות עם מי שנושא את השם סטארק (או לאניסטר, או טארגאריין).
"אני לא מתיימר להיות לוחם גדול", אומר טיריון לדאריו, "אבל שרדתי עד עכשיו". אחד הלוחמים הגדולים של שבע הממלכות – סטאניס באראת'יאון – נפל בפרק הזה. אחד הנועזים שבהם – ג'ון סנואו – נפל אחריו. אבל טיריון שורד. כי ערכים נעלים לא קונים כתרים ואצילות נפש היא לא מתכון לחיים ארוכים. כדי לשרוד ב"משחקי הכס" חשוב יותר לקרוא נכון את הסביבה שלך: מי ידיד ומי אויב, מי בעל ברית ומי שוחר רעה. מי כמו טיריון – שניצל מן המוות בעור שיניו שוב ושוב בזכות יכולתו הנדירה לזהות הזדמנויות ולמכור אותן כסחורה נחשקת – יודע זאת.
ג'ון לא קרא את המפה. הוא איבד את אאימון, הפנה כתף קרה לסטאניס, סירב לחיזוריה של מליסנדרה, שיחרר את סאם, לא פייס את אולי, הקים עליו את כל משמר הלילה. בסוף היום, הוא נשאר לבדו בסדרה שבה אתה קם ונופל על קשרים ובריתות. ומי שחי לבד – מת לבד.
אבל לג'ון סנואו לא היה סיכוי מעולם. הסנואו שבו הסתיר לנו למשך זמן מה את הסטארקיות – אבל זה נגמר. סטארקאר מורגוליס, בייבי. כל הסטארקים צריכים למות.
"כן, סטארקים מתים, אבל סטארקיות?"מלך בעקבות גורלו
זה לא היה הערב של מליסנדרה. בקצה אחד של הצפון היא איבדה את ג'ון סנואו, אחרי שנראה היה שהיא מטילה עליו את יהבה. בקצה השני של הצפון היא איבדה את סטאניס, שלא ברור אם סר חנו בעיניה, או שהיא פשוט בקצר תקשורתי עם אל האור.
בניגוד לג'ון, המוות של סטאניס היה צפוי כמו עימות בין מירי רגב לאמני ישראל. אפילו סטאניס ידע את זה; הוא הרי אמר לדאבוס שיכבוש את ווינטרפל או ימות בניסיון לשחרר אותה. סטאניס חי על זמן שאול מאז שנכנס לרשימת החיסול של בריאן, ותמיד ידענו שמותו הוא רק שאלה של זמן. וככל שהוא צבר זמן מסך ואפילו חיבה מסוימת בקרב הצופים, כך התקרבה שעתו. וכשהוא הקריב את בתו, היה ברור שדינו נחרץ. מאותו רגע, כולם כבר שנאו את סטאניס. אתה יכול להיות דמות שנואה ב"משחקי הכס" למשך זמן מה, אבל כדאי שלפחות יהיה לך את האקס פקטור, כמו לג'ופרי ולרמזי. לסטאניס לא היה את זה. הוא היה חייב למות.
סטאניס נשפט בחומרה על מעשיו בפרק הקודם. יוצרי הסדרה הגנו על החלטתם להקריב את שירין (בניגוד למה שנכתב בספרים) בכך שסטאניס אכן מאמין באל האור ובכוחו. זהו נימוק מוצדק – יהודים מאמינים הרי מקבלים את אותו רציונל כשמדובר באברהם העוקד את יצחק. אבל סטאניס, בניגוד לאברהם, גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. יותר מאברהם, סטאניס הוא איוב – האיש שאמונתו היוקדת מביאה עליו אסונות. רוצים להאשים מישהו? תאשימו את הרה'לור הזה, שקיבל ילדה כקורבן והתנהג בתמורה כמו מוקד שירות לקוחות של חברה סלולרית.
סטאניס היה אולי הדמות העיקשת ביותר ב"משחקי הכס". לקרב האחרון שלו – נטול סוסים, נטול מחצית מחייליו, נטול יד ימינו, ללא משפחתו וללא מכשפתו – הוא לא צעד כמלך יהיר ושיכור כוח. הוא צעד אליו כאדם מפוכח שמישיר עיניו אל המוות. אדם בעקבות גורלו. באמצע הדרך בין טירת שחור לווינטרפל, סטאניס כבר ידע שאין דרך ביניים. הוא הפנים את הכלל של "משחקי הכס": אתה מנצח, או שאתה מת. והוא מת.
"ראיתי את הנבחרת נגד בוסניה והחלטתי שעדיף להתאבד"המלכה היא עירומה
את הכלל הזה טבעה בשעתו סרסיי לאניסטר, ונדמה שאף אחד לא עבר בעונה האחרונה בין שני קטביו כמוה. היא התחילה את העונה כדמות הכי חזקה בווסטרוז, שולחת את זרועותיה לכל שבע הממלכות ומעבר לים הצר. היה נדמה שאיש לא יכול לה: לא טיריון הנמלט, לא ג'יימי הכנוע, ואפילו לא הנשים הממולחות לבית טיירל. אבל אז עשתה סרסיי טעות קריטית – היא העניקה כוח מבלי להגביל אותו. זו אולי הטעות הגדולה ביותר שיכולה דמות ב"משחקי הכס" לעשות: לתת כוח מבלי לעגן אותו בברית. "את לא צריכה לכרות בריתות עם אנשים שאת בוטחת בהם", אמר פעם טייווין לאניסטר לבתו. כששאלה סרסיי במי הם יכולים לבטוח, ענה טייווין: "רק בעצמנו". את השיעור הזה סרסיי שכחה. וכך - כמו המלומד קיבורן ופרויקט ההר-פרנקנשטיין שלו - גם סרסיי בראה מפלצת.
"משחקי הכס" היא סדרה על כוח, ולא פחות מכך - על מגבלותיו. דאינריז – דמות המראה של סרסיי בעונה החמישית, שעברה מסלול כמעט הופכי – למדה את המגבלות הללו. מדמות שכובלת שני דרקונים ומאבדת שליטה על השלישי, היא הפכה לזו שעפה על גב דרקון. סרסיי העירה דרקון מרבצו וחטפה את הלהבה שלו בפרצוף. עכשיו היא צריכה לאלף אותו – או לחסל אותו.
בפרק שבו הטילה "משחקי הכס" את גופות גיבוריה בשורה ארוכה, ארוכה, דווקא מצעד הבושה של סרסיי היה הכואב מכולם. ערומה וגלוחת שיער היא הלכה ברחובות מעלה מלך, לקול פעמון החרפה והגידופים המלווים אותה. הרגע הזה עוד ידובר רבות, מן הסתם – חמש דקות טלוויזיוניות, ארוכות כנצח, של עירום נשי מלא ומתועד היטב (וזה המקום להוריד את הכובע - ואת כל הבגדים - בפני לנה הידי המפעימה, גם אם בינתיים גילינו כי כפילה ערומה מילאה את מקומה) – אבל תחושת האי-נוחות שליוותה את הצפייה בו היא בדיוק מה שרצו יוצרי הסדרה להשיג כשעיצבו אותו. הרגע הזה הפך את היוצרות, והפך את אחת הדמויות המרושעות בסדרה לדמות מעוררת חמלה. באופן אירוני, העירום המשפיל של סרסיי עטף אותה בגלימה של רגישות. הסקסיזם הבוטה של המצלמה היה הסקסיזם של ההמון, והצופה (לפחות הצופה שכותב את השורות הללו) לא יכול היה להתרווח על הספה ו"ליהנות" מהעירום. הוא היה יכול רק להתקומם כנגד האספסוף הווסטרוזי ולמלמל לעצמו: "חרפה".
עדיין פחות משפיל מלהיות בקזינו של אורן חזן בבורגוסאדון האור יקום דמם
לאף אחד לא הייתה תקומה בפרק הסיום הזה. סרסיי מושפלת, ג'ון סנואו וסטאניס מתים, סאנסה קופצת מהחומה אל מותה הפוטנציאלי, אריה מאבדת את מאור עיניה, דאני תקועה בשומקום עם דרקון רצוץ ושבט דות'ראקים עצבניים. העתיד נראה קודר מתמיד עבור גיבורי "משחקי הכס", וזה עוד לפני שהזכרנו את מלך הלילה ואת החורף שמגיע.
הפינאלה המדמם הזה היה שייך בעיקר ל"ואלאר מורגוליס". ובכל זאת, לרבים מהחללים (שלא לדבר על הצופים) נותרה תקווה. אולי בריאן לא הורידה את חרבה על סטאניס? אולי אדון האור יקום דמו? אולי מליסנדרה תקים לתחייה את ג'ון סנואו? אולי מלך הלילה יעשה זאת? אולי לברון יש עוד קצת מהסם-שכנגד שיציל את מירסלה? אולי בריאן מחכה מתחת לחומה של ווינטרפל כדי לתפוס את סאנסה בזרועותיה? אולי מישהו יציל את מירנדה? מצטער, יש לי חיבה לפסיכופטית הקטנה. ומה עם סליס, אשתו של סטאניס? טוב, לאף אחד לא באמת אכפת מסליס.
בסופה של עונה, לא רק מקרי מוות היו לנו בפרק הסיום הזה. היו לנו גם מותו הכוזב של ז'אקן הג'האר, ותחייתו המפלצתית של ההר. ב"משחקי הכס" כל הגברים צריכים למות, אבל המוות הוא לא הסוף. מסדרה ישחרר רק המוות? לא בטוח.
"ועכשיו אפתח לך את העין השלישית"ועוד כמה דברים אחרונים בהחלט על הפרק:
- אריה סטארק התקדמה מהר מנעיצה קלה ומהירה של החרב לחמש דקות של עקירת עיניים, שיפוד איברים ושיסוף גרון. מה מלמדים אותם שם בבית השחור והלבן?
- ובין שרשרת המיתות למצעד הבושה, כמעט שכחנו שאריה התעוורה. זה היה העונש שלה על העובדה שסטתה ממשימת ההתנקשות שקיבלה, גנבה את פני הילדה שהגיעה למות במקדש, התנקשה במרין טרנט עם המחט שלה, קראה לעצמה אריה סטארק, ובקיצור - עברה על כל סעיף בתקנון של חסרי הפנים. אריה הייתה תמיד נון-קונפורמיסטית, רוח חופשית, לא ממש צייתנית, רחוקה מלהיות חביבת המורה ז'אקן. היא רוצה להיות מתנקשת חסרת פנים, אבל לא ממש מוכנה לשכוח מי היא ומה ייעודה (לסגור את הקיל ליסט). לא פלא שהאל מרובה הפנים החליט להראות לה את הפרצוף החמוץ שלו.
- אחרי שחיכינו לזה בערך חצי עונה, הקרב בין סטאניס לרוס בולטון נגמר יותר מהר מקריירת הריאליטי של אריאנה מלמד. אפילו תקציר של ההיילייטס לא קיבלנו. למען האמת, לא חשבתי לרגע שזה באמת הולך להתרחש. מלחמות כבר לא קורות בחורף, וגם לא בפרק האחרון של עונות "משחקי הכס".
- מליסנדרה עשתה די מהר את הדרך מהמחנה של סטאניס לטירת שחור, לא? כאילו, סטאניס לא יכול היה לעשות כמוה ולחסוך את המפלה?
- אני לא רוצה להאשים את הש.ג., אבל ראבאק, פודריק, מה היה התפקיד שלך חוץ מלשבת שם ביער ולחכות לנר שיופיע בחלון המגדל השבור?
- כל השנה חיכיתי לעימות בין בריאן וסטאניס, ובסוף זה נגמר כשסטאניס שרוע על הקרקע, רק מחכה שמישהו יגאל אותו מייסוריו. בשביל זה לא צריך את בריאן, חבר'ה. את זה גם ואריז מסוגל לעשות.
- ואריז! העכביש חזר, ואיתו סיבוב ההופעות של הצמד הכי מגניב בערים החופשיות. טיריון ישלוט במירין, ואריז יהיה היועץ, ואנחנו נזכה למלא דיאלוגים שנונים בין סריס מעודן לננס שיכור. "התגעגעתי אליך", אומר טיריון לואריז. פייר? גם אנחנו.
- הימור על המשולש הרומנטי הבא: תולע אפור, מיסאנדיי וטיריון. ותן לי לספר לך משהו, תולע אפור: אתה גבר בלי ביצים ועם שורות דיאלוג שנלקחו מיומן של מתבגרת. זה הולך להיות מביך.
- "הגבר בלי ביצים הכי קשוח שאני מכיר", מתקן דאריו. כן, אבל זה קצת מעליב כשהתחרות שלך מסתכמת בואריז.
- "משחקי הכס" אוהבת את הצמדים שלה. דאינריז וטיריון החזיקו מעמד בקושי פרק אחד, אבל לפחות קיבלנו צמד חדש – ג'ורה ודאריו שהולכים לחפש את דאני. כלומר, להראות לה למי יש יותר גדול. בשביל דאריו זה אולי מסע התבגרות של אב ובן. אבל בשביל ג'ורה, דאריו הוא לא עוד חבר בפמליה המלכותית. הוא פחות או יותר ההתגלמות האנושית של המושג קוקבלוק.
- דאני חזרה לים העשב הדות'ראקי, חמושה בדרקון אחד, עייף כמו לברון ג'יימס בסדרת גמר ה-NBA. אז מה, חזרנו לנקודת ההתחלה? אלוהים אדירים, בוז'י הרצוג יהיה ראש ממשלה לפני שהבחורה הזאת תגיע לווסטרוז.
- ג'יימי ומירסלה, שכבר ניהלו את שיחת האב-מתבגרת הכי קלישאתית בעולם ("אבל אני אוהבת אותו!"), מנהלים כעת את שיחת האב-ממזרה הכי מביכה בעולם ("אני גם הדוד שלך וגם האבא שלך", "אני יודעת"), ואיכשהו זה עובר כאילו מדובר בשיחה על פרויקט גמר לבית ספר. זה מה שקורה כשצריך להרוג את הילדה בעוד שתי דקות.
- ורק כדי לסיים רע את הסיפור הגרוע של השנה, אלאריה סאנד הורגת את מירסלה בנשיקת מוות ברגע האחרון במקום לעשות את זה, נגיד, בכל דקה אחרת מתוך שלוש העונות שהיא נמצאת בדורן. בשם שבעת האלים, אל תחזירו את הסדרה הזאת לדורן, אלא אם מדובר בספין-אוף קומי. כי את "נחשיות בית נואשות" אני מוכן לראות.
- אם כולם – אפילו מירסלה, מתברר, שלא לדבר על כל טמבל מהרחוב שמנופף בזין שלו מול המלכה – יודעים שסרסיי-וג'יימי-חתן-וכלה, ברור שגם הדרור העליון יודע את זה. אז מה? האם הוא מתכנן עוד מצעד בושה? ואיך זה שלנסל יצא נקי מהסיפור? ואיפה טומן, שאמור להיות המלך של הספק-תאוקרטיה ספק-רפובליקת-בננות הזאת?
- טוב, אני קצת מבין את טומן. ברשימת הבושות שילד עשוי לחוות, לראות את אמא שלך צועדת ערומה ברחוב זה כנראה השיא.
- ואיפה מרג'רי? מה עשיתם עם מרג'רי?! כי על ג'ון סנואו אני אתגבר בעוד יום-יומיים, אבל אם תגעו במרג'רי, אתם עוד תתפללו שהחורף יגיע.
- זו לא פרידה קלה, אבל היא באה בזמן. הקיץ מגיע.
"משחקי הכס" היא סדרת פנטזיה מצליחה המבוססת על ספרי "שיר של אש וקרח", שהפכה לתופעת תרבות נערצת. השבוע הסתיימה עונתה החמישית.
ואלו הם קורות חייה של "משחקי הכס" ב-122 תווים בלבד.
תחרות צרצרפיס של מפעל הפיס היא תחרות סיפורים קצרים (צרצורים) נושאת פרסים כספיים.
חושבים שתוכלו לכתוב קורות חיים של אנשים, מערכות יחסים, בעלי חיים או אפילו חפצים ב- 140 תווים? היכנסו לאתר התחרות, כתבו צרצור ואולי תזכו בפרס.