בובי, אל תתבייש, תגיד שלום לכולם
לא קל להיות כותב בסדרה כמו "משחקי הכס". המשפט הזה נכון כמעט לכל סדרה גדולה שאתם מכירים, אבל איכשהו כאן הכל מתעצם. אחרי שתי עונות ו-20 פרקים שרובם המכריע הוקדש להכרת הדמויות, בניית העולם העצום והמורכב של ווסטרוז וגידול דרקונים, הציפיות של המעריצים ברחבי העולם (בעיקר אלו שלא קראו את הספרים) מרקיעות שחקים. הדבר הכי קל לעשות הוא לרכז את כל הטוענים לכתר בזירה אחת, לאפשר להם להתנגש אלה באלה עד שיישאר רק מלך אחד, ורק אז לשחרר עליו את המהלכים הלבנים. הבעיה היא שבניגוד לדימוי שלה, "משחקי הכס" דוגלת דווקא בדחיית סיפוקים.
הטיזיניג הזה בין מה שאנחנו רוצים לראות לבין מה שצריך עדיין לעבור כדי שנקבל אותו, עובד נפלא בסצנת הפתיחה של הפרק הראשון בעונה השלישית. עשר שניות של מסך שחור על רקע צווחות מקפיאות דם של יצורים אפלים, צרחות כאב מפוחדות ומתכות שנתקלות זו בזו. המסך מתבהר לאט וחושף את סמואל טארלי נמלט על נפשו מאויב בלתי ידוע. בדיוק כשהוא עוצר לרגע להביט באחד מחבריו, שכורע על הדשא ומחזיק את ראשו הכרות בידיו, נשמע קול מאחוריו. יצור שנראה כאילו הושאל מהסט של "המתים המהלכים", מתקרב אליו תוך שהוא אוחז בגרזן, מניף אותו, ואז...ובכן, תתאזרו בסבלנות.
רק כוח מבינים בבית הזה
אני לא מאמין ששוב פעם שכחתי לסדר הקלטה במקס
למרות ההתחלה המחושבת, העונה השלישית של "משחקי הכס" צפויה להיות האינטנסיבית מכולן עד כה. היא מבוססת על "סופת חרבות", ספר כל כך עמוס בפרטים והתרחשויות (1500 עמודים) עד שפוצל לשני חלקים. העונה הנוכחית תתבסס רק על חלקו הראשון, בעוד שהעונה הרביעית צפויה להשלים את התרחשויות חלק ב'. העניין הוא שבכדי להעיר ענק כזה מתרדמת חורף ארוכה, נדרשים כמה פרקים כדי למקם מחדש את השחקנים על המפה. חלק מהדמויות הראשיות אפילו לא זוכות להופיע ב-50 הדקות הראשונות ויחכו להופיע מחדש רק בפרק השני.
למרות המגבלות הללו, הפרק הראשון מצליח לא מעט רגעים של וואו טלוויזיוני: המבט המרהיב על הדרקונים המרהיבים של דאינריז, ניסיון ההתנקשות והטוויסט המפתיע בסוף הפרק. היו כאן ענקים ומהלכים לבנים, בעלים סאדיסטים של צבא עבדים (עוד סצנה נפלאה) וענקים. הצילום והעומק של הסדרה ממשיכים להיראות כמו סרט קולנוע מושקע במיוחד. אבל היופי האמיתי בפרק הזה הם דווקא מאבקי הכוח הקטנים, לכאורה, שאיפות לגדולה, החומרים שמבדלים את "משחקי הכס" מסדרות גדולות אחרות.
כל דמות ב"משחקי הכס", מזונה ועד מלך, שואפת להגשים את ייעודה ולקדם את עצמה במעלה שרשרת המזון, מה שהופך אותה (כדברי גדולת הדור, האנה הורבאת) למעניינת יותר באופן טבעי. המאבקים על שליטה והמניעים להשיג אותה מופיעים כאן כמעט בכל סצנה: טיריון מול סרסיי ולאחר מכן מול טייווין שמתעב אותו, סרסיי מול מרג'ורי שמאיימת לתפוס את מקומה ליד אוזנו של ג'ופרי, ג'ון סנואו מול מאנס ריידר, דאינריז מול בעל העבדים, דאבוס מול מליסנדרה. קרבות קטנים במערכה ענקית, אבל כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. כל אחד מהם משמש גם כעוד גפרור קטן בדרך למדורה הגדולה שעוד תפרוץ כאן בעתיד הקרוב.
הלו, תתעוררו שם
אר יו טוקינג טו מי?
חמישים הדקות הראשונות של העונה הם עוד דוגמא לאיזון העדין בין הנאמנות לסיפור לבין הצורך לספק את הציפיות הגבוהות של אוהדי הסדרה. אחרי שסיימה את שלב האקספוזיציה הארוך, מקדמת "משחקי הכס" את הכלים על הלוח בהדרגה מתונה ודואגת לא להשאיר אף דמות מאחור. יכול להיות שזה נראה קצת מייגע לפעמים, אבל ככה זה עם ענקים. לוקח להם זמן להתעורר ולהתחיל לצעוד, אבל תנו להם עוד קצת זמן והם כבר ינעצו אתכם חזק לתוך המושב.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן