"הפוליטיקה של השומן", סדרת הדוקו בת השלושה פרקים של יעל שביט ומעין מילוא, היא בעיקר הזדמנות מפוספסת. היחס החברתי לאישה השמנה ומערכת היחסים שלה עם עצמה תמיד מעניינת, ולא סתם היא נושא ללא מעט יצירות בדיוניות. אנחנו גם נמצאים בתקופה מרגשת שבה לראשונה מזה עשורים, ישנה תזוזה מסוימת ביחס לנשים שמנות. לא עבר זמן רב כל כך מאז שאשלי גרהם כיכבה על שער "ספורטס אילוסטרייטד" ועד לחודש האופנה האחרון, בו צעדו דוגמניות למידות גדולות על מסלולים של כמה מבתי האופנה הגדולים, מבלי שזה יראה כגימיק שיווקי בלבד. גרהם עצמה אפילו מקבלת קמפיינים למותגים שאינם של מידות גדולות, דבר שלא ניתן היה אפילו לדמיין עד לפני כשנתיים.
אז מה הבעיה? ששום דבר מרוח התקופה הזאת לא מיוצג ב"הפוליטיקה של השומן". הדיונים בה, גם אם מעניינים, לא מצליחים להגיע למה שצריך להיות השלב הבא בדיון על שומן בחברה המערבית, ולכן היא נשארת בגדר יצירת דוקו חביבה, אך לא חשובה כפי שהייתה יכולה להיות.
בסדרה משתתפות שמונה נשים, כולן שמנות גם על פי הסטנדרטים של עצמן, ולצדן מומחים ואנשי אקדמיה שעונים על שאלות רחבות יותר - למה החברה רואה נשים שמנות כלא מוסריות, מה גורם להשמנה אצל נשים ועוד. בשלב המתקדם של הדיון שאנחנו כבר נמצאים בו, כמעט וצורם לראות מומחים מעניקים פרשנות למה שעוברות הנשים שהסדרה מלווה. אחד הדברים המרתקים ביותר לגבי האובססיה לשומן הוא שמדובר בדיון של כולם: אין אדם בחברה המערבית - שמן או רזה - שלא יכול להעלות את כל השאלות האלה בעצמו, וגם לענות עליהן. הנשים הללו, שהן מודעות, חכמות, משכילות, דברניות - הן יודעות טוב מאוד לתת גם את הפרספקטיבה החברתית, והצגתן כארכיטיפים, כמקרי בוחן שאנשי הרוח מדבררים אותן, הופכת את כל הדיון בנושא הרגיש והמסעיר הזה לאקדמי ומנוכר.
והפרשנות של הנשים עצמן היא לא ההזדמנות היחידה המפוספסת בסדרה. היא מתעלמת לחלוטין מפלח באוכלוסיה שחווה את אותו היחס - השמנות הלא-שמנות, שהן לא מעט פעמים גם השמנות הבריאות, השמנות שעושות ספורט והשמנות שמרוצות מהגוף שלהן. הן לא באמת שמנות, הן לרוב במידות הביניים של 44-46 ונמצאות בלימבו של שומן. הן לא מתאימות למודל הגוף האידיאלי של היום, מודרות מרשתות האופנה וסובלות גם הן מהערות בלתי פוסקות מזרים, קולגות, בני משפחה ומי לא. הן נתפסות כעצלניות, כפחות אטרקטיביות בעיני גברים וכל מה שהנשים בסדרה סובלות ממנו, רק שהן לא שמנות. לא צריך הרבה יותר מאשר לקרוא תגובות באינסטגרם כדי להבין שעבור לא מעט אנשים - אישה במידה 40 היא חסרת שליטה ואשלי גרהם היא כבר תופעה קיצונית שצריכה לנעול עצמה בבית. דווקא במקום הזה מוארים החלקים המעניינים באמת של הטירוף החברתי והשנאה לגוף הנשי שמתנגדת כל כך להרחבת מודל היופי שמתרחשת על אפם ועל חמתם.
"הפוליטיקה של השומן" גם אינה ביקורתית מספיק. היא מציגה מומחה (רזה) שאפילו הוא לא יודע לפרק את מורכבות הקשר בין שומן לבריאות, ואב שרוצה שבתו תרזה לא רק בגלל הבריאות אלא בגלל איך ש"אישה צריכה להיראות" ועל הדרך משרטט את הגבולות של הגוף הנשי המיני, שצריך לענות על עוד סט של סטנדרטים ("זה בסדר להיות עגלגלה, זה מעולה אפילו, אבל שם זה נגמר, זה גבול הטעם הטוב"). אלה עוברים בלי שמץ של מבט ביקורתי, והגיבורות עצמן לא מחובקות מספיק כדי שהצופה יתרעם מהאמירות האלה.
גם אם הכוונה של "הפוליטיקה של השומן" היא חיובית ביסודה, נדמה שאין פה יד מכוונת מקצועית מספיק כדי לעשות תוכן דוקומנטרי משנה מציאות, מעורר סערה או קורא לפעולה. זה עצוב, כי היחס לגוף הנשי והפסיכולוגיה מאחוריו הוא נושא מעניין וגורלי בהרבה מרומן זדורוב .vs א.ק.
"הפוליטיקה של השומן" משודרת בימי ג', 21:00, במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ הראשון