גם אם נמאס לכם לגמרי מנוסטלגיית אייטיז ורק המחשבה על חותלות ושיער נפוח וסינתיסייזרים גורמת לכם לתחושת מיאוס, עדיין שווה לכם לראות את "Stranger Things", הסדרה החדשה של נטפליקס (אגב, שווה לכם לראות גם את הסיטקום המתוק "הגולדברגים", אבל על במאים שהיו ילדי אייטיז ועכשיו עושים סדרות על התקופה שלהם נדבר בהזדמנות אחרת). כי נכון, "Stranger Things" נראית, לכאורה, פחות כמו סיפור ויותר כמו מונטאז' אייטיז אחד גדול, אבל היא עושה את זה די מושלם.
הז'אנר: אימה/הרפתקאות/נעורים. העלילה: ילד נעלם בעיירה קטנה בשנת 1980 ומשהו, החברים שלו יוצאים לחפש אותו ומוצאים במקומו ילדה קטנה שנמלטה ממעבדת ניסויים. הילדה עוזרת להם לחפש את חברם בזמן שסוג של מפלצת ממשיכה להעלים אנשים בעיירה. עכשיו עזבו את כל זה – הנה שלושה ילדים רוכבים על אופניים בשוט שנראה בול כמו "אי.טי.", איזה מרגש. למעשה, אם סטיבן קינג היה כותב את "אי.טי.", כנראה שככה זה היה מרגיש. בכלל, קינג וספילברג נוכחים מאוד בסדרה. כותרות הפרקים הם בפונטים של ספרי קינג המוקדמים והווייב של "כמה נערים יוצאים להרפתקה ומגלים משהו מפחיד" מרגיש ספילברגי וקינגי כאחד. הילדה הקטנה נראית בול כמו ריבר פניקס ב"אני והחבר'ה", ומייק, הסוג-של-גיבור, נראה כמו הבן של שלי דובאל כפי שהופיעה ב"הניצוץ".
אה, גם וינונה ריידר שם. היא מגלמת את אמו (החד-הורית, כמה ספילברגי) של הילד שנעלם. ולמרות שליהוק מושלם וסוגר מעגל באמת היה דווקא דרו בארימור, ההופעה של וינונה עדיין מרגשת ונפלאה. היא דמות עצובה, ויחד עם דמותו העצובה של השוטר שמחפש את בנה (ואיבד פעם ילדה בעצמו), הסדרה מרגישה לא רק אייטיזית אלא גם עכשווית. אנשים פגומים באמצע חייהם שמנסים להתמודד עם טרגדיות, החל מ"הרומן" דרך "בלש אמיתי" – אלה רוב הסדרות שאנחנו רואים היום. גם הילדים מוצלחים לאללה. לא רק בגלל שהם נראים כאילו הרגע נשלפו מ"גוניס" או מ"אני והחבר'ה" (יש להם את פרצוף האייטיז המובחן שהפסקנו לראות על המסך) - הם חמודים וטבעיים ומשחקים מעולה.
"Stranger Things", שנוצרה על ידי האחים מאט ורוס דופר (שזאת הסדרה הראשונה שלהם), מצליחה להיות מפחידה לאללה, מרגשת וסוחפת, וזאת למרות התחושה המוכרת שאופפת אותה, שגורמת לצופה למלמל מול המסך "טוב, זה הכי 'מין מסוכן'" או "את זה הם לקחו מ'פולטרגייסט'" (שגם בכתיבתה השתתף ספילברג). זאת סדרה שהייתה יכולה להיות שמיכת טלאים שמורכבת ממלא מחוות או פשוט להרגיש כמו הדהוד אחד מתמשך ואסוציאטיבי, אבל יש בה מספיק נשמה ואהבה לדמויות ולסיפור כדי ליצור, בעצם, משהו חדש ויפה נורא.