ב-HBO ודאי נשמו השבוע לרווחה. שלושה שבועות אחרי שנתנו אור ירוק לעונה השנייה, "ווסטוורלד" סיימה בליל ראשון את הראשונה עם שיא צפייה (2.2 מיליון צופים בשידור הטלוויזיוני, 3.6 ביחד עם הצפייה הנדחית והסטרימינג) שהפך אותה לעונה הראשונה הנצפית בתולדות HBO. אתם יכולים לנחש ממי היא נטלה את הכתר.

"ווסטוורלד" דהרה בעונתה הראשונה (במקרה שלה אולי מוטב לומר "טופפה מעדנות") כשצילו של דרקון מעליה. הוא יועדה להיות היורשת של "משחקי הכס", ו-HBO לא חסכה במשאבים כדי שזה יקרה: תקציב של כ-100 מיליון דולר (כמעט כפול מעונתה הראשונה של "משחקי הכס"), קאסט איי-ליסטרי עטור פרסים (זוכה האוסקר אנתוני הופקינס, המועמד ארבע פעמים לאוסקר אד האריס, זוכה האמי והגלובוס ג'פרי רייט ועוד), יוצר שהיה מועמד לאוסקר (ג'ונתן נולאן) ומפיק עם מגע זהב שעושה כרגע בערך את כל מה שמצליח בהוליווד (ג'יי-ג'יי אברהמס). מה יכול להשתבש?

ובאמת, נראה שדבר לא השתבש, ו"ווסטוורלד" היא האירוע הטלוויזיוני השנתי ש-HBO חיפשה ל-2018 - הרגע שבו "משחקי הכס" תסתיים, "ווסטוורלד" תחזור, והמעבר מווסטרוז לווסטוורלד יושלם. אבל בחינה קצת יותר מדוקדקת של הנתונים מלמדת ש"ווסטוורלד" עדיין לא עומדת בסטנדרטים מגביהי השחקים שהציבה קודמתה. הביקורות חיוביות, אבל לא משתפכות, ונמוכות מאלו שניתנו לעונה הראשונה של "משחקי הכס" (הנחשבת בדיעבד לאחת החלשות בתולדות הסדרה) - ממוצע ביקורות של 74 לעומת 80 באתר "Metacritic" ושל 88 לעומת 89 ב"Rotten Tomatoes". ושלא תחשבו שרק המבקרים מרימים פה את האף – תמונת ציוני הצופים דומה. והרייטינג? הוא, כאמור, שובר שיאים, אבל נראה שמדובר בעיקר בתוצאה של שירותי הסטרימינג של HBO שנכנסו לפעילות לאחר עלייתה של "משחקי הכס" (שעברה את "ווסטוורלד" בצפייה בזמן אמת בכל פרק ושבפרק הסיום שלה צפו למעלה מ-3 מיליון צופים).

אבל המספרים לא מספרים את כל הסיפור. הסיבה ש"ווסטוורלד" איננה "משחקי הכס" (שבעצמה רחוקה מלהיות יצירת מופת) – וספק אם תהיה – לא טמונה בהבדלים הקלים בציוני המבקרים ובנתוני הצפייה. "ווסטוורלד" איננה "משחקי הכס" כי היא פשוט פחות טובה.

אין תמונה
האיש בשחור מחפש אישה אדומה למטרות רציניות, פרטים בפרטי

לנגד עיניים מערביות מנומנמות

פרק סיום העונה של "ווסטוורלד" אישר את מה שחשדנו שיש בה כל הזמן: מהות אינטליגנטית שמסתתרת מאחורי חזות מרהיבה ויבשושית כרגש רובוטי. הייתה בה כתיבה מוקפדת, חכמה ורגישה לפרטים, כי כפי שאמר פעם פורד, אלה הפרטים שעושים את ההבדל. האופן שבו הכל התחבר בפרק האחרון היה מרשים והוכיח שיש מוח-על הפועל מעבר לפארק השעשועים והנרטיבים המעייפים שלו. זו לא הייתה הפתעה מוחלטת;"ווסטוורלד" היתה פאזל נהדר עבור המעריצים שאספו באוססיביות את החלקים והצליחו להרכיב את התמונה עוד לפני שהוצגה על המסך בסיום העונה. מי שעקב אחרי הסדרה באדיקות הראויה לו – ואין צורת צפייה שראויה לה לבד מאדיקות, זו לא סדרה לגלוש מולה בסמארטפון או לקפל אתה כביסה – ראה איך תחזיותיו מתגשמות. מי שצפה בכל פרק צפייה שנייה יכול היה לאסוף את הרמזים כדי להגיע מוכן לדו-קרב האחרון. אבל למי יש כוח לצפייה שנייה כשהצפייה הראשונה כל כך משעממת?

את כל מה ש"ווסטוורלד" השקיעה בצפייה אינטלקטואלית היא הפסידה בצפייה בידורית. הצפייה בה לא הייתה "כיפית" כמעט לרגע – ואת זה כותב סאקר של מערבונים ושל טנדי ניוטון. עשן האקדחים והשדיים האנדרואידיים – נוסחת הסקס-ואלימות המוכחת של HBO – לא הצליחו להסתיר את העובדה שמתחת לסיפור-העל המורכב שלה מגוללת "ווסטוורלד" נרטיבים משעממים למדי, וגרוע מכך – בכיכובן של דמויות משעממות למדי.

דמויות הן אלמנט מפתח בכוחה של סדרה למשוך עניין לאורך זמן. הדמויות הן אולי נקודת החוזק הבולטת ביותר של "משחקי הכס" ונקודת החולשה הבולטת ביותר של "ווסטוורלד". הראשונה הצליחה להציב גלריה חסרת תקדים בגודלה של דמויות שנטבעות בזיכרון כמעט מיד, אפילו על שמותיהן הבלתי אפשריים; השנייה בקושי הצליחה לעצב דמות אחת שנשארת אתך דקה אחרי שכיבית את המסך. תחשבו אם יש דמות אחת ב"ווסטוורלד" שמותה בסוף העונה היה מפיל על הרשת הלם ואבל כמו שקרה עם נד סטארק. דולורס, פורד, מייב, ברנרד, האיש בשחור – כולם גיבורים מאופיינים היטב, כולם משוחקים היטב, ולאף אחד מהם אין את הכריזמה שיש לדאינריז או לטיריון בקצה הציפורן.

כן, הכתיבה של "ווסטוורלד" (ע"י נולאן ובת זוגו ליסה ג'וי) הייתה אלוהית בפרטים הקטנים, אבל בכל מה שקשור לתמונה הגדולה היא הזכירה יותר את אלוהים בשואה. העיצוב הכושל של הדמויות - כל כך רחוק מהמורכבות הלבירינטית של העלילה - פגע לא רק בכוח המשיכה שלה, אלא גם ביכולת שלה להעמיק בתמות המד"ביות שבהן היא שואפת לעסוק (נקודה שבה היא אמורה ויכולה להאפיל על "משחקי הכס") – תמות קרות זקוקות להצגה דרמטית חמה, וקשה לעשות את זה כשאף דמות לא מעוררת בך רגש של הזדהות, וכשכל מקרה מוות מתקבל, ובכן, כמו מוות של רובוט.

אין תמונה
לקסם הבא אזדקק לתסריט מעניין

עוד ב-mako על "ווסטוורלד":

תקועים בנרטיב

כל זה יכול היה להיסלח לולא התעקשה "ווסטוורלד" להיות סדרה של עשרה פרקים (בדרך לחמש עונות מתוכננות, אז כדאי שתגלו סבלנות) ולא, נניח, מיני-סדרה בחצי האורך. הצפייה בה לאורך זמן הייתה לרוב משעממת – ואת זה כותב סאקר של צפייה תובענית וסבלנית ושל "דדווד" ו"הסמויה". המבנה הארוך משרת את העלילה המורכבת ואת אורך הרוח שדורשת הסדרה מצופיה, אבל לאור התוצאות, מבנה קצר יותר היה לפחות דוחס את העלילה המתוחה שלא לצורך, מפחית את התלות בדמויות הבינוניות ואפילו נותן יתר משקל ועוצמה לתמות הפילוסופיות והטכנופוביות (שהיו במידה רבה הקרבן הראשי של מורכבות העלילה וציר הזמן והדרישה מהצופה לעקוב, לפענח ולחבר את הפרטים). במילים אחרות, זה היה הגיוני להפיק את "ווסטוורלד" כסדרה בת עשרה פרקים - ואז לחתוך אותה בחצי בחדרי העריכה. כצופים בסדרה באורך מצטבר של למעלה מ-10 שעות וחצי, "ווסטוורלד" דנה אותנו רוב הזמן להיות כמו אנדרואידים במשחק של רוברט פורד, תקועים בנרטיבים שחוזרים על עצמם ומחכים לאיזה מתכנת בעל לב שיגאל אותנו מחוסר המודעות, או לאיזו דולורס שתתקע לנו כדור בראש ותגאל אותנו מהייסורים.

אין תמונה
בדיוק ככה

בסוף מערב, בפרקיה האחרונים, "ווסטוורלד" כמעט הצליחה לטשטש את פגמיה, אבל מי שלא צרך אותה בבינג' אלא רכב איתה מדי שבוע יתקשה לשכוח את המסע המפרך לקצה הפארק. לקראת עונתה השנייה והרחוקה מן העין, היא נושאת גם בשורות טובות בנרתיק האוכף (או שמא בנדן חרב הסמוראי): הקאסט, הגב של HBO, המקלדת של נולאן (שכבר הנפיקה פנינים כמו "ממנטו", "האביר האפל" ו"בין כוכבים"), ויומרה להשתנות ולהתחדש (נולאן אמר השבוע ל"דדליין" שהסדרה "תמציא את עצמה מחדש עונה אחרי עונה"). אך לאור העובדה שרוב הבשורות הללו היו שם מלכתחילה, ושהיוצרים כבר נמצאים בתהליכי כתיבה מתקדמים, לא בטוח שדי בכך ושאנו צפויים לשינוי משמעותי בקצב ובדמויות לקראת העונה הבאה. יותר מכל, מה ש"ווסטוורלד" צריכה היא יוצר מבריק ובעל חזון שלא יסתנוור מההצלחה הכלכלית, יפתח נרטיב חדש ונועז, ויגיד: ריבוט. במילים אחרות, היא צריכה שג'וי ונולאן יהיו רוברט פורד.