אם סיימתם לצפות ב"ליל האירוע" (ואם לא סיימתם, אולי מוטב שתחזרו אחרי שתעשו זאת - ספוילרים עד סוף העונה מכאן ואילך), ייתכן מאוד שאתם מאוכזבים. כמו משטרת ניו יורק, גם אתם לא יודעים בוודאות מי רצח את אנדראה קורניש: הפרקליט המלוקק ריי הייל? כן, כנראה. אבל אולי זה בכל זאת הטוי-בוי הערמומי דון טיילור? או עובר אורח עם היסטוריה של אלימות כמו דוויין ריד? או אולי, בכל זאת, נאזיר חאן?
כמו הרבה סדרות מתח מעולות שהפכו את שאלת ה"Who Done It" הקלאסית לשולית, גם "ליל האירוע" (שהסתיימה בארה"ב בשבוע שעבר, זמינה לצפייה במלואה ב-yes VOD ומשודרת מדי יום ב' ב-yes Oh) לא יוצאת מגדרה כדי לאתר את הרוצח של אנדראה קורניש. היא מסמנת חשודים באיטיות ובסבלנות, מעמידה אותם למסדר זיהוי פלילי רק בישורת האחרונה, משאירה אותם – בדיוק כמו את גיבורה – תחת ענן של ספקות וחשדות, ולבסוף מסיימת את עונתה הראשונה כשהרוצח עדיין מסתובב חופשי ברחובות ניו יורק, לפחות עד ש-HBO תיתן אור ירוק לעונה שנייה. "ליל האירוע" מתנהלת כתמונת מראה של מערכת החוק שהיא מציגה: בעוד האחרונה מסמנת חשוד יחיד ומוחלט ושועטת אל קו הסיום, הראשונה זורקת סימני שאלה, מושכת זמן ועושה כל שביכולתה כדי להימנע ממתן תשובה חד-משמעית.
בחזרה לארץ אוז
בתוך עלילת המתח הזו, המשתרעת על פני שמונה פרקים, מגוללת "ליל האירוע" כתב אישום משלה כלפי מערכת החוק והסדר האמריקאית (לא במקרה מוזכרת באחד הפרקים הסדרה "חוק וסדר"): מהמשטרה, שמנהלת חקירה חפוזה ורשלנית ומסמנת חשוד בודד; עבור בתביעה, שמסתערת על החשוד בלי פקפוק ומרכזת את מעייניה בסגירת התיק (רצח מדרגה ראשונה? הריגה? מה שמסתדר) ולא בפתרונו; עבור במערכת המשפט, שמוצאת את עצמה חסרת אונים וחסרת יכולת לחרוץ דין צדק (בסיום העונה נאז לא מורשע, אך גם לא מזוכה מחמת הספק – המושבעים נחלקים בדעתם באופן שווה); ועד למערכת הכליאה, שבה מעביר נאזיר את זמנו והופך מצעיר נורמטיבי לרוצח ולנרקומן (אסיר לדוגמה, כפי שאומר המנטור המקומי שלו, פרדי).
אבל זה לא מה שהופך את "ליל האירוע" לסדרה מעניינת. היא אמנם כתובה נהדר (ברובה), מבוימת נהדר (שתי המחמאות הללו נתונות ליוצרים ריצ'רד פרייס וסטיבן זייליאן), מצולמת נהדר (בין השאר על ידי זוכה האוסקר רוברט אלסווית' ועל ידי פרד אלמס, צלמם של דייויד לינץ' וג'ים ג'רמוש) ומשוחקת נהדר (על ידי הקאסט כולו, ללא יוצא מן הכלל), והתוצאה היא דרמה אינטנסיבית ומותחת, בנויה בחוכמה, עם גיבורים מרתקים. אבל זה לא חדש. את הגבר הנורמטיבי שמושלך לגוב האריות הבית-כלאי והופך בעצמו לאריה כבר ראינו באינספור סדרות וסרטים (סצנות הכלא של "ליל האירוע" מהדהדות היטב את צופרי "אוז" – ובכלל, מדובר בסצנות האינטנסיביות אך הקלישאתיות והממוחזרות ביותר בסדרה); את הקושי של מערכת המשפט האמריקאית (ובכלל) להתמודד עם המציאות כבר ראינו בעוד-אינספור סדרות וסרטים (לאחרונה ב"אמריקה נגד או-ג'יי סימפסון" המצוינת – פרשה שגם מוזכרת ב"ליל האירוע", ולא במקרה); וחדלונות משטרתיים פרנסו עוד-אינספור בלשים ספרותיים, קולנועיים וטלוויזיוניים לאורך השנים. בקיצור, את הביקורת הזאת כבר שמענו, גם אם הפעם היא רהוטה במיוחד, מותחת ואפקטיבית.
אבל כתב האישום המעניין יותר של "ליל האירוע" הוא זה שמפנה הסדרה כלפי החברה האמריקאית – ואולי כלפי החברה האנושית בכללה. ואת כתב האישום הזה נושאים גיבורי "ליל האירוע" על גופם, פשוטו כמשמעו.
לגרד את הפצעים
כשאנחנו פוגשים לראשונה את ג'ון סטון (ג'ון טורטורו בתפקיד נפלא שאותו היה אמור לגלם ג'יימס גנדולפיני המנוח), אי שם בעשר הדקות האחרונות של פרק הפתיחה של "ליל האירוע", אנחנו לא יכולים לפספס את כפות רגליו; לא אנחנו, לא המצלמה המתעכבת עליהן, ולא נאז (ריז אחמד) שמתקשה להתיק מהם את מבטו – בדיוק כפי שיתקשו לעשות זאת דמויות רבות לאורך הפרקים הבאים. "זו אקזמה", מסביר סטון, והוא עתיד להיאבק באקזמה הזאת לאורך העונה כולה – מאבק שלצדו נראה המאבק על חפותו של נאז כמו משחק ילדים. ואת הפתיחות המחשבתית, היעדר הפחד וגישת הפאק-איט שהוא מציג בתעלומת האקזמה, הוא מציג גם בתעלומת הרצח, שעה שהוא מגרד במקביל בפצעי הרגליים שלו ובפצעי הסיפור של נאז.
האקזמה של סטון היא אמצעי תסריטאי מבריק, דרמטי וקומי כאחד, שמאפיין מיד את דמותו כפרקליט שולי, מעט תימהוני, סובל, מפסידן, אאוטסיידר – וגם כאדם שלא מוכן להתיישר לפי הכללים המקובלים ומסתובב בעולם המחויט של בתי המשפט (ובכלל, בחברה האנושית) עם סנדלים וכפות רגליים עטופות בניילון נצמד. את אות הקין שאנשים מסתירים מאחורי שכבות של משחות, איפור ובד, הופך סטון לאות של כבוד.
אבל מעבר לזה, האקזמה של סטון היא במידה רבה התמה של "ליל האירוע": לכולנו יש צלב לשאת על הגב, וכולם רואים אותו, גם אם לפעמים הוא מופיע כמחלת עור מכוערת ודוחה על כף הרגל.
סטון משוטט במרחב הציבורי כאדם דוחה (במובן הפיזי): אנשים מתרחקים ממנו ברכבת התחתית למראה האקזמה, "בוהים בי כל יום כאילו יש לי צרעת". אם לא די בזה, הוא דמות נלעגת בעולמו המקצועי, עולמם של השוטרים והפרקליטים. כולם צוחקים עליו, ועושים זאת בפניו. באחד הרגעים הנהדרים בסדרה, הסנגורית החדשה של נאז מעלה את שמו של סטון בבית המשפט בבוז שאין לטעות בו, וזוכה לפרצי צחוק מהנוכחים באולם. סטון, שיושב באחד הספסלים, לא נראה כמי שנעלב מכך. אין בעולמו אדם שמודע לתדמיתו ולדימויו יותר ממנו.
החבירה של סטון לנאזיר אקראית לכאורה: סטון נמצא בתחנת המשטרה כדי לטפל בלקוח אחר, אבל המראה המוזר של נאז בתא המעצר לוכד את עיניו ומחזיר אותו מהרחוב לתחנה, שם הוא כמעט כופה את שירותיו על העצור. בעולם אחר היה נתפס סטון כעורך דין בזוי, כמו אותם "רודפי-אמבולנסים" ידועים לשמצה (וכך הוא אכן נתפס בעולמה של "ליל האירוע"). אבל הצופה, שרואה אותו גם בחייו הפרטיים, מבין אותו כדמות מורכבת, שהחיבור שלה לנאזיר לא יכול להיות מקרי; אלה שני אנשים שעומדים למשפט הציבור בעוון מראה חיצוני בעייתי.
זה לא נראה טוב
המראה המרושל של סטון, שזוכה להתייחסויות חוזרות במהלך העונה מצידו ומצד סובביו ("מישהו שנראה כך לא מדבר בפני ציבור", הוא אומר בנאום הסיכום שהוא נאלץ לשאת בסיום המשפט), מקביל למראה ה"ערבי" של נאז. נאז נתפס לכל אורך הסדרה על ידי הדמויות האחרות כערבי/מוסלמי: מסופר עליו שהסתבך פעמיים בתגרות על רקע זה עוד בתיכון, והוא זוכה שוב ושוב לכינויי גנאי ולכינויי "חיבה" הלקוחים מעולם זה (אוסמה, מוסטפה, גונגה דין, אלדין, סינבד – הכינוי האחרון מפורק למילים "sin" ו"bad", חטא ורע, על אצבעותיו, וגם נשמע כמו "seen bad", כמו ניסוח עילג ל"נראה רע"). בכלא הוא נאלץ לשנות את חזותו כדי "להתאקלם": הוא מגלח את ראשו, מנפח את שריריו, מתקעקע. כשהוא משוחרר לבסוף מהכלא, התווית של האסיר לא נושרת ממנו. לפני ליל האירוע הוא היה צריך להתמודד עם היותו פקיסטני מוסלמי, עכשיו – עם היותו אסיר משוחרר.
סטון, כאמור, יודע מי הוא סטון, והוא יודע בדיוק איך עובדת החברה האנושית. הוא יודע עד כמה יתקשו המושבעים להתמודד עם חזותו בנאום הסיכום (ולכן הוא בוחר "להיות כן", כדבריו – כלומר, להשליך את הדימוי השקרי ולהגיד את האמת); והוא יודע איך ישפטו המושבעים את נאז לאורך המשפט. לכן הוא מתאכזב שוב ושוב כשנאז משנה את דימוי "הילד הטוב" (שמושלך לפח הלכה למעשה באחד הפרקים): "חבל שעשית את זה", הוא אומר כשנאז מגלח את השיער, ושוב כשנאזיר מתקעקע ("בצד אותו רואים המושבעים", אומר סטון); הוא מחליף את חולצתו הכחולה של נאז בחולצה הבערך-לבנה שלו. "זה לא נראה טוב", הוא זורק לנאז באגביות את משפט המפתח של הסדרה. הדימוי חשוב יותר מהמהות. את זה יודעים, בין השאר, גם פרדי (שנותן לנאז פעמיים לבוש חלופי להופעה בבית המשפט) וקלווין (האסיר שמתיידד עם נאז ומספר לו איך לחזק את הגוף ואיך להביט באסירים אחרים); ואת זה יודעת גם התובעת הלן וייס, שסיום הסדרה הוא הרגע שבו היא יכולה להסיר מעל כפות רגליה (כן, שוב כפות רגליים) את נעלי העקב המעיקות. במובן זה, בית המשפט המהוגן ובית הסוהר המחורבן לא שונים זה מזה; שניהם חלקים בחברה שבה הדימוי שולט.
סטון של תחילת הסדרה הוא האדם שמבין את כוחו של הדימוי. סטון של סופה הוא האדם שיודע להעריך את המהות שמתחת לדימוי. המפגש הראשון שלו עם נאז נוצר בגלל דימוי שיוצר דיסוננס אצל עורך הדין – מה עושה צעיר נורמטיבי למראה בתא מעצר כשהוא מואשם ברצח? הדימוי לא מתיישב עם המציאות. עד לסיום הסדרה, סטון – כמו נאז עצמו – משליך את תדמית נער הקולג' הטוב מעל לקוחו, ומגלה אדם מורכב.
גם סטון לא יודע באופן חד-משמעי אם נאז לא רצח את אנדראה קורניש. אבל הוא יודע, כפי שהוא אומר לנאז בסיום הסדרה, ש"לכל אחד יש צלב לשאת. שיזדיינו כולם. תחיה את החיים שלך". ובחיים החדשים של סטון מסתובב חתול שבמהלך הסדרה תויג כ"מכוער", נכלא בחדר ונשלח פעמיים לדרך שסופה המתה. והנה הוא, מסתובב בזנב זקוף בדירה הקטנה. המהות ניצחה את הדימוי. ושיזדיינו כולם.