"למדתי לבלבל אנשים בנוגע למה שקורה בראש שלי", אומר לני בלארדו, האפיפיור הטרי, בסוף הפרק הראשון של "האפיפיור הצעיר". "אני לא רק חכם, אני גם בלתי מתפשר, עצבני, נקמן, ויש לי זיכרון מדהים". הציטוט הזה הוא דוגמה מעולה לאחד הדברים שפאולו סורנטינו, במאי הקולנוע האיטלקי המוערך שיצר את הסדרה, מצטיין בו - טקסטים פשוטים להבנה ונגישים שמחברים את הצופים למתרחש על המסך, גם אם האסתטיקה הרגישה ותנועות המצלמה האיטיות עשויות להרחיק אותם. הניגוד הזה הוא רק אחד הדברים שהופכים אותו לבמאי שאחראי על כמה מהיצירות היפהפיות של שני העשורים האחרונים, כמו "האלוהי", "השלכות האהבה", "זה בוודאי המקום", "נעורים" ו"יפה לנצח", שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-2014.
למי שאוהב את סורנטינו, הצפייה ב"אפיפיור הצעיר" מלווה בחשש - האם הגאונות שלו תצליח להיות מתורגמת ליצירה טלוויזיונית? אבל בעצם - למה לא? עם התקציבים שמושקעים היום בסדרות טלוויזיה, אין לכך סיבה, ואולי הגושפנקה הטובה ביותר לכך שהטלוויזיה כבר לא נופלת מהקולנוע באף פרמטר היא הקלות שבה סורנטינו מצליח להעביר את כל מה שהופך את סרטיו למהפנטים למסך הטלוויזיה.
זה בוודאי המקום לשון פן
גיבור "האפיפיור הצעיר" (משודרת ב-HOT Plus מדי ג' ב-22:00) הוא לני (ג'וד לאו) – אפיפיור צעיר, כפי ששם הסדרה מבהיר היטב. הוא בן 47 ואמריקאי, שילוב פרטים ביוגרפיים שבאופן טבעי מעלה ספקות בקרב סובביו, ותיקי הוותיקן. לאו זוכה עד כה לשבחים על משחקו, אבל קשה שלא לתהות האם הוא באמת כל כך מופלא או שזהו פשוט תפקיד שאי אפשר לפספס איתו. האמת היא שקשה שלא לנסות לדמיין מה היה קורה אילו מישהו עם יותר כריזמה היה מקבל את התפקיד – למשל, שון פן, איתו עבד סורנטינו ב"זה בוודאי המקום". לני הוא פשוט גיבור נפלא, יהיר ומרתק ונדמה שהוא שופט אנשים לפי רושם ראשוני בלבד. מי שמוצא חן בעיניו נהנה מבדיחות, קלילות יותר או פחות (הוא כמעט ונותן לאחד מאנשי הכנסייה התקף לב כשהוא מתוודה בפניו "אני לא מאמין באלוהים"), ומי שלא מוצא חן בעיניו - זוכה ליחס קריר וכוחני, בעיקר כשהאפיפיור לחוץ על מנת קפאין או ניקוטין.
סורנטינו יודע לעשות דברים נפלאים עם הנטייה האנושית הכל כך בסיסית הזאת - התמכרות לכוח. הוא מציג מאבקי כוחות גבריים שלא מונעים על ידי טסטוסטרון אלא על ידי מניעים מורכבים יותר, ואם להתבסס על סרטיו, סביר שבהמשך העונה הוא יצליח לייצר קונפליקטים מרתקים ומותחים מבלי להשתמש בגימיקים. הגברים שלו אף פעם לא רק כוחניים, הם גם שבריריים, ובכל זאת מצליחים שלא ליפול לקלישאות. דיאן קיטון היא האישה הבולטת במועדון הגברים של הכנסייה ומגלמת את האחות מרי, הנזירה שקיבלה את לני לבית היתומים בתור ילד וגידלה אותו, ועם כניסתו לתפקיד הוא בוחר בה להיות העוזרת המיוחדת שלו, למורת רוחם של אנשי ארמון האפיפיור. לא בטוח שזהו הניצול הטוב ביותר של כישוריה של קיטון, ובכל זאת מעניין לראות איך היא מתמודדת עם תפקיד שונה מהרגיל ואחד שאינו דורש את השנינות המזוהה איתה.
סורנטינו האלוהי
"האפיפיור הצעיר" נהנית מכל המרכיבים המוכרים של סורנטינו - השפה הוויזואלית הייחודית, צילום יפהפה, עריכה מבריקה ופסקול מושלם. לסורנטינו יש דרך מסתורית ומבריקה לספק יצירות שנראות כמו שיא היומרנות האמנותית והאסתטית, מהסוג שלקהל הרחב לרוב אין סבלנות אליהן, אבל בסופו של יום הן פשוטות להבנה ומתבססות על רגשות ויצרים אנושיים אוניברסליים. יש לו גם דרכים מקסימות למקם את העלילה במקום או בזמן; כך למשל, הסצנה הפותחת של "האפיפיור הצעיר" מציגה את הוותיקן במלוא תפארתו, אבל כוללת גם צלצול אייפון גנרי וזוג כפכפי הוויאנס, כדי שנדע מיד שהסיפור מתרחש בהווה.
זו סדרה שיכולה לתת מענה להרבה סוגים של צופים וטעמים. היא דרמה גדולה מהחיים ומצולמת היטב, אבל מתרחשת בהווה; היא מלאה בכוחניות ועימותים אבל לא כוללת אלימות גרפית; והיא משלבת בין אסתטיקה מרגשת של יצירת מופת לכתיבה שתספק גם את מי שזקוק לבידור מיידי וישיר. אולי הדבר החשוב ביותר ש"האפיפיור הצעיר" מביאה למסך היא אופציה מעולה לקהל מבוגר יותר, כזה שאין לו את היכולת להבין את רוב התכנים שמציפים את המסך היום, שמדברים את שפתם של דור ה-X וה-Y בלבד. במילים אחרות, זו לא רק צפיית חובה, זו הסדרה להמליץ עליה לאבא שלכם, במידה והוא כבר מיואש מלזפזפ בין "מאסטר שף" לערוץ ההיסטוריה.