"ירים את היד מי שחושב ש'ווסטוורלד' סדרה גרועה אבל רואה אותה בכל זאת". 15 ידיים מורמות באוויר. רק אדם אחד מתנגד. "פשוט ראיתי את הסרט משנת 73' והוא היה הרבה יותר גרוע", הוא מצטדק. אין ספק שהכל יחסי. אף שהרמת הידיים שעשעה אותנו בישיבת המערכת, התואר "גרוע" בוודאי מוגזם לענייננו. ובכל זאת, "ווסטוורלד", שעונתה הראשונה הגיעה כעת לסיומה, סבלה מלא מעט בעיות, ובהחלט לא מימשה את מלא הפוטנציאל שלה.
דוושת הגז מימין. הבעיה המרכזית והחמורה ביותר הייתה כמובן הקצב. ממש כמו ב"משחקי הכס", קיבלנו פרקים שהעלילה זזה בהם רק בדקות האחרונות, שלא לומר בדקה האחרונה. כל שאר הדקות בעיקר נמרחו, נסחבו, ייגעו ועייפו. כאילו מישהו בהפקה, ממש כמו צוות התחזוקה של מארחי הפארק, צעק "הקפא תפקוד מוטורי! הקפא תפקוד מוטורי!". היא הייתה יכולה להיות אחלה מיני סדרה. שלושה פרקים של שעה, מותחים ומרתקים ומעוררי מחשבה. האם היו אלה אילוצים מסחריים שמתחו את שלושת הפרקים על פני עשרה ובנו לאט לאט תפאורה למלחמה שתגיע בעונה השנייה? פרנקלי מיי דירס, איי דונט גיב א דאם. זה לא צריך להיות ככה, וזאת תסמונת שמתפשטת בצורה מדאיגה בערוצי הטלוויזיה.
ספרו לנו עוד על זה. בנתחים גדולים מדי מהזמן אנחנו רואים דמויות שמספרות לדמויות אחרות מה קורה או מה קרה. באחד הפרקים תרזה אומרת ללי, מחבר הנרטיבים השחצן, "אתה כותב. תראה את זה, אל תספר את זה". וזאת בדיוק הבעיה של "ווסטוורלד". תנו לנו לראות לבד ותפסיקו לספר מה קורה. גם המוני הפלאשבקים טיפה מכבידים, אבל אותם עוד אפשר לספוג כאילוץ שבאמת אין דרך אלגנטית לפתור.
יום שיער טוב. "ווסטוורלד" קצת מתאמצת מדי. וב"קצת" הכוונה היא נוטפת זיעה ומתנשמת בכבדות. הכל בה משויף מדי, פסטיגלי מדי - מהלוק והסאונד ועד המשחק והשיער של דולורס. כולם זיקוקים שלא מפסיקים. המוגזמות הזאת באה לידי ביטוי באופן הבולט ביותר במחוות הגוף והפנים של לוגאן. בנאדם, די.
ואת אמא שלך גם. קצת עצוב שהעולם הכביכול אוטופי שבנו פורד וארנולד, חוקרי המיינד והנפש המהוללים, הוא בסך הכל בית זונות. לא פחות ולא יותר. מקום אלים נוטף טסטוסטרון שפורקים בו את כל הזעם והכעס והתסכולים. שאין בו טיפת חמלה. עולם שמגלה שכשנותנים לאנשים לממש את כל מאווייהם, הכמוסים והכמוסים פחות, כל מה שהם רוצים בסופו של דבר זה לרצוח ולאנוס. אבל זאת כבר לא הבעיה של הסדרה, זאת הבעיה שלנו.
פרק 10, דקה 22. הסדרה התחילה. באמת שהגיע הזמן. היה ברור שהפרק האחרון, 90 דקות אורכו, יהיה טוב וישעט קדימה כמו סוסי הפארק המהונדסים. שנקבל בו מתח עוצר נשימה (כשאחד הטכנאים מחטט לרובוטית העומדת להתעורר בפה וטכנאי אחר מבצע מעשים מגונים ברובוט נוסף), נקמה קתרטית (סכינים במעיים ונגיסות איברים), תשובות לשאלות (מה עשתה דולורס, מה פורד הממזר תכנן לנו), גילויים מרעישים (זה אתה, וויליאם?!), ותובנות פילוסופיות, כמתבקש מהיומרנות האינהרנטית של הז'אנר. על זיכרון ועל אנושיות ועל תחושת ניצחון ועל מוסר ועל מוות ועל חיים. גם כאלה שנמסרות לנו ישירות (ההכרה היא לא מסע כלפי מעלה אלא כלפי פנימה. מבוך ולא פירמידה; העולם הזה הוא בדיוק כמו העולם החיצון – משחק; המלכודת נמצאת בתוכנו כי היא אנחנו), וגם כאלה שעולות בנו במהלך הצפייה (אנחנו לכודים לא פחות ממארחי הפארק, ומתוכנתים לא פחות מהם. הם בגלל היוצרים שלהם, אנחנו בגלל האבולוציה, הגנטיקה והחינוך שאנחנו מקבלים).
יחי הנרטיב החדש. היית צריך להגיע מזמן. אם זה היה קורה, כתשובה לבקשה "ירים את היד מי שחושב ש'ווסטוורלד' סדרה גרועה אבל רואה אותה בכל זאת", אולי רק יד אחת הייתה מונפת באוויר, ו-15 אחרות היו נשארות למטה.