הדבר הראשון שאפשר לומר על "טאבו" (yes), המיני סדרה של BBC1 ו-FX, הוא שהיא מייצרת תחושת אי שקט ואי ודאות. כבר מהדקות הראשונות שלה, ואפילו קצת קודם בסיקוונס הפתיחה שבו אפשר לראות את הדמות הראשית, ג'יימס דילייני (טום הארדי) צפה במים - ספק חיה ספק מתה לצד דמויות אחרות, משהו כאן מתעתע. זו הקדמה סמלית לתחושה שעוברת כחוט השני במהלך רוב הצפייה בסדרה בת שמונת הפרקים - תחושה של אי נוחות מסוימת לגבי דמותו של דילייני והסובבים אותו. כולם בעלי אינטרסים, כולם משוטטים על הגבול בין טוב לרע, בין טירוף לשפיות, בין מוסר לשבירה רועשת של מוסכמות - ורבים מהם חוצים את הקווים.
לכאורה מדובר בעוד אפוס תקופתי טיפוסי, מאלו שמצדיקים את השבחים על הפקות טלוויזיה "קולנועיות" מרהיבות ומושקעות מכל בחינה - השחקנים, היוצרים והתקציב. זו עוד סדרה שהנראות שלה מבהירה שטלוויזיה טובה היא כבר לא מתחרה, אלא עמיתה שוות ערך לקולנוע. מדובר בפרויקט שנהגה על ידי הארדי עצמו, יצירה שחשובה לו באופן אישי ומבוססת על סיפור קצר שכתב. הוא גם חתום כמפיק וכיוצר יחד עם אביו, אדוארד "צ'יפס" הארדי, ועם סטיבן נייט ("פיקי בליינדרס", "לוק" - גם הוא תצוגת תכלית של כישוריו של הארדי), והבימוי מתחלק בין כריסטופר ניהולם ("The Killing", הגרסה המקורית) ואנדרס אנגסטרום. בהפקה בפועל מעורב בין היתר גם רידלי סקוט ("בלייד ראנר"), אם מחפשים עוד שמות מוכרים שמעורבים כאן.
הארדי מגלם את ג'יימס קזייה דילייני, שחוזר לביתו באנגליה של המאה ה-19 עם מותו של אביו כדי לדרוש חלקת אדמה שהאב רכש. חלקת האדמה נמצאת באמריקה שבמלחמה עם בריטניה בימים אלו, והמיקום של הקרקע הופך אותה לנקודה אסטרטגית לקביעת הגבולות העתידיים בין ארה"ב לקנדה, שכן יש לה גישה למעבר ספינות סחר, ולכן היא נחשקת במיוחד על ידי, ובכן, כולם. ביניהם אפשר למנות את בעלה של אחותו למחצה של דילייני, חברת הספנות המובילה האיסט אינדיה קומפני (שהייתה קיימת במציאות), המלך בעצמו (שמגולם על ידי מארק גטיס במשחק פארודי מבדר ודוחה) ובעלי אינטרס אמריקאים. כל אלה לא בוחלים באמצעים גלויים אך בעיקר מניפולטיביים כדי לשכנע את דילייני - טיפוס מסתורי שמעורר עניין אך גם פחד בקרב רוב מי שבא עימו במגע - למכור להם את האדמה.
ציר העלילה הראשי נובע מהמתח בין הרצונות השונים של כולם, לבין העובדה שלדילייני יש תוכניות אחרות לגמרי. הנרטיב הזה מהווה רקע פורה לפורענויות שונות, אמירות ביקורתיות על קפיטליזם, קולוניאליזם, גזענות ועוד, ואת כולן אפשר להשליך על ימינו אנו. ההתרחשות העיקרית הזו מעניינת מאוד, אבל מה שתומך בה והופך את הסדרה ליצירה קצת אחרת, לטוב ולרע, הוא בניית הדמות של דילייני, והיחסים בינו לבין הדמויות האחרות. אם האדמה היא ציר אחד שמושך פורענות, דילייני הוא ציר זהה בפני עצמו. הדמות שלו, מעשיה ועולמה הפנימי המעורער הוא מה שמאפשר לצפות ב"טאבו" מנקודת מבט נוספת, שנכנסת לעומקים אפלים של נפש האדם.
בלי להיכנס לספוילרים אפשר לומר שדמותו של דילייני פרוידיאנית מאוד. אפשר לחוות אותו כמאבק גס ומתמיד בין איד לסופראגו, בין יצר שדורש סיפוק ומילוי צרכים מבלי להתחשב במוסכמות המוסריות והחברתיות של תקופתו, גם לא ברגשות של הסובבים אותו, לבין התנהלות מחושבת שמנצלת את הקודים החברתיים כדי לשרוד. חצי בריטי מאביו וחצי אינדיאני מאימו שנרכשה עם האדמה, הוא חוזר ממסעות באפריקה לאחר שנחשב כמת והשמועות עליו הן שהוא מטורף, קניבלי אפילו. לאורך כל הסדרה הוא מפגין מצד אחד כוח, ומצד שני אובדן דרך ואובדן שליטה - בעיקר כשהוא שוקע לתוך מחשבות/הזיות שרודפות אותו בתוך ראשו.
הסדרה מלווה אותו בתוך סצנות אלימות מאוד, ביחסים עם אחותו (אונה צ'פלין, "משחקי הכס") שחוצים קווים אדומים, בניסיון לפענח את דמותה של אימו המתה שחוזרת אליו בחזיונות בהם היא נראית כמו מכשפה או שד, ומעין לחשים או כשפים שהוא עוסק בהם ונראה לפתע כמו שאמאן. כל אלה בונים פורטרט של אדם שמייצר תחושה כאוטית גם בנו כצופים: הוא מסקרן ומרשים, הוא אמור להיות הפרוטגוניסט שלנו, אבל הוא מלא סתירות ולא פתור עד הסוף. מצד אחד, הוא מעורר משיכה ופחד בו זמנית, אי אפשר שלא להזדהות איתו, אבל מצד שני, גם להירתע ממנו ומחלק מהמעשים שלו, במיוחד כשחלק מהלך הרוח שלו נשאר, במכוון, מעט סתום עבורנו. דילייני לא נותן לנו להיכנס לראש שלו עד הסוף, לפחות לא בהתחלה, אולי כי מה שקורה שם כל כך רדוף ונורא ממעשים שהוא עשה ושנעשו לו, שעדיף שלא נדע הכל.
המתח בין הטירוף לפרקטיקה מוצג בקצב שיכול להיות מאתגר לפרקים, כאשר כל פרק מבין השמונה נמשך שעה, מייצר עניין אבל לפעמים לוקח זמן עד שיש התרחשות של ממש. הסדרה שומרת על מיסתורין לגבי דילייני במידה מסוימת, כשלפעמים אנחנו מגלים את התוכניות שלו ממש במקביל לדמויות האחרות. מדי פעם היא מצריכה מעט סבלנות, אבל הבנייה שלה משתלמת. מפרק לפרק דילייני מתגלה לנו עוד קצת והופך ממסקרן למרתק. הארדי נושא בגאון את הדמות ואת הסדרה כולה על כתפיו, וגם אם לוקח זמן לפענח אותה, עם ההתקדמות מקבלים חוויה שלמה ומרשימה מאוד.
הסדרה מתרחשת באנגליה נטולת רומנטיזציה. תנאי החיים, הבוץ והלכלוך הפיזי והערכי מוצגים ללא התייפיפות, ומלאה בעבודה שחורה, בזונות ובנשים מנוצלות אחרות, במאבקי כוח תמידיים ובצורך להסתיר תשוקות אסורות (לקרובים, לגברים אחרים ועוד) אך כל אלו שבים ומתפרצים ביתר שאת, כמו ההתפרצויות האלימות של דילייני עצמו כאשר הוא חש מאוים ובצדק.
מול הבוץ, הלכלוך, הבית הלא מחומם מספיק שבו גר דילייני עם מי ששירת את אביו (דייויד היימן, "הנער בפיג'מת הפסים") ועם שחקנית שטוענת שיש לה קשר לאביו (ג'סי בקלי, "מלחמה ושלום") - המייצגים את ההתנהלות המודעת, היומיומית גם אם המשוגעת - יש מקורות מים. המים נוכחים בחזיונות הטובים והרעים של דילייני, בזיכרונות טראומטיים. המים הם הכוח עליו שטות ספינות ומתחברים לחברת הספנות של אביו אותה הוא רוצה להקים מחדש. הם מתערבבים בתשוקה האסורה שלו, הם מצויים ביסוד הכוח והחולשה שלו כמייצגים של מקור חיים ומוות, שקשור בנשיות לעומת גבריות, ונתון לעוד פרשנויות שמספקות לסדרה עומק וערך נוסף, מעבר למה שניתן לקבל על פני השטח.
בשורה התחתונה, טאבו היא סדרה אפלה, מרירה ומרהיבה, והצפייה בה עוברת כמו שתייה של משקה חריף בבית מרזח, משהו שההשפעה שלו ניכרת והופכת ברורה יותר רק עם סיום הלגימה האחרונה, ועם חשק לעוד. מזל שנייט כבר מדבר על עוד שתי עונות המשך.
"טאבו" משודרת בימי א', 22:00, ב-yes Oh וב-yes LONDON במלואה