אתם חייבים לראות “הרווקה”. אם אתם מאמינים באהבה, אם אתם לא מאמינים באהבה. אם נמאס לכם מכל הזבל בטלוויזיה, או שאתם מחפשים זבל חדש להתמכר אליו. אם אתם מחוברים למה שקורה בעולם, או חיים בבועה מנותקת. אם יש לכם שתי עיניים ולפחות אוזן אחת מתפקדת - אתם חייבים לראות “הרווקה”.
לפני שבועיים עלתה בארה"ב העונה החדשה של "הרווקה", 13 במספר, בכיכובה של רייצ'ל לינדסי, אחת המתמודדות האהובות מעונת "הרווק" הקודמת. למרות שהתכנית לא משודרת בישראל, חובבי הטלוויזיה בארץ בוודאי יודעים שאת העונה, לראשונה בתולדות התכנית, נבחרה להוביל רווקה ממוצא אפרו-אמריקאי. צופי "UnReal" המושבעים יכולים להבין את החשיבות ההיסטורית של הרגע הזה, כשעונתה השנייה של הסדרה תיארה תרחיש דומה רק בגרסת "הרווק", והתמקדה רבות ביחסי הגזע בתוכנית השמרנית והמיושנת. אך אם חשבתם שתוכנית השידוכים הוותיקה נותרה רק כסרח עודף משנות האלפיים המוקדמות, וכי הרלוונטיות היחידה שלה קשורה לייצוג הציני בסדרות איכות כמו "אנריל", טעות מרה בידכם.
לפני שאפרט את כל מה שהופך את תוכנית הריאליטי הוותיקה למוצר הטלוויזיוני הכי מוצלח בימים אלה ולהתמכרות הכי מתגמלת על המסך, אספר לכם קצת על עצמי. לפני כשלושה שבועות התקבלתי (בדרך לא דרך) לעבודה ככתב תרבות פה במאקו. למעסיקי העתידיים שיקרתי שאני מתעניין בתרבות, שיש לי שאיפות עיתונאיות, אבל בליבי היתה רק שאיפה אחת: לפרסם ולקדם ולגרום לכמה שיותר אנשים להתחבר לכליל השלמות הטלוויזיונית שהיא "הרווקה". לא היתה זאת שאיפה אנוכית, לא ביקשתי לי פרסום או כבוד, גם איני מצפה לגרור אחרי המוני מעריצים חדשים, אם רק אדם אחד יתחיל לצפות בזה בזכותי, אמרתי לעצמי, אני את שלי עשיתי.
הצפייה בתוכנית אינה קלה, זאת רכבת הרים של שנאה, אהבה, דחייה, עצבים ובוז תהומי. הפורמט מוכר: רווקה אחת (רייצ'ל) ולפחות 20 גברברים חטובים מדי שרוצים לכבוש את ליבה ואף אחד מהם לא ראוי לה. לאורך העונה יצטמצם מספר הגברים עד שיהיו ארבעה שיקחו אותה לביקור בבית הוריהם, אחר כך שלושה שיבלו איתה לילה בסוויטת הפנטזיה (ווינק ווינק), שניים שיגיעו לגמר ויבחרו טבעת ואחד שיציע לה נישואים ויזכה לשמוע את ה"כן" המיוחל. זה הפורמט, הוא לא מסובך מדי, ויוצרי התוכנית לא מהססים לשנותו בגמישות בהתאם לצרכי העונה הנתונה. הצופה, בוודאי זה המתחיל, יפתח את המסע בחוסר אמונה, במחשבה שכולם שם סתם כדי להיות בטלוויזיה, והוא לאו דווקא טועה, אבל במהלך העונה אני יכול לכם להבטיח שתתחילו להאמין באהבה.
לאמריקאים יש תכונה משונה - יכולת להיות בו זמנית מזוייפים עד אין קץ וכנים עד כאב. הם לא משקרים לכם, הם קודם כל משקרים לעצמם, וזה מה שהופך את הצפייה בתוכנית לכל כך מרתקת וכובשת. הציניות נעלמת לאיטה, לא בגלל שאין סיבה להיות ציניים, אלא בגלל שהתוכנית מודעת לאותו מבט ציני, לא מתכחשת לו, אלא פשוט דוחפת באומץ לעבר המקום הקסום בו היא כבר לא משנה. אין דרך להתחיל את הפרק הראשון ולחשוב שיש סיכוי שמישהו פה ימצא אהבה, ואין סיכוי לסיים את העונה בלי לחשוב שלכל הפחות הם משוכנעים שמצאו את בחיר/ת ליבם. אבל לא הכל ורדים ושושנים. לפני שמגיעים לסוויטת הפנטזיה צריך לעבור את הערב הראשון, לחלק את ורד הרושם הראשוני (First Impression Rose), ולהתמודד עם האימה של המבוכה הראשונית, נסיונות החיזור הכושלים, והלם התרבות במפגש עם הררי הטסטסטורון המנופחים.
אני צופה בתוכנית עם בת זוגי, זאת התוכנית היחידה שהיא מוכנה לראות בלי תרגום, מה שגם בשבילה זה סרט אימה, אבל מסיבות אחרות. היא לא רואה המוני ילדים מחוצ'קנים שבילו יותר מדי זמן בחדר כושר, היא רואה אישה מסכנה אחת שצריכה להתמודד עם 30 גברים גסים ומיוזעים שעוגבים עליה, נלחמים ביניהם על תשומת ליבה. הרווקה לא חיה בחלום מתוק, היא נמצאת בסיוט מתמשך, צריכה לחייך ולפלרטט ולגעת בהם, והכי גרוע, לנשק כמעט את כולם. הם צועקים בפראות כשהיא באה לבקר, רבים ביניהם על עוד חמש דקות במחיצתה, והיא צריכה לספק את כולם, לתת לכל אחד מהקופים הדוחים האלה הזדמנות אמיתית.
ככה זה מתחיל, בפחד ותיעוב, אבל לאט לאט אתה מתחיל לשים לב להבדלים הקטנים בין כל מחזר, להרגיש את מי היא יותר מחבבת, למי היא נמשכת, מי מתאהב בה בכנות, ומי לא נמצא שם מהסיבות הנכונות ("הסיבות הנכונות" זה הביטוי הכי נפוץ בסדרה). בין לבין יש תככים בתוך חבורת הגברים, צצים להם נבלים מרושעים, כשלכל נבל תמיד מצטרף מתחרה כושל שמבזבז את כל זמן המסך שלו על חשיפת הנבל ונכלוליותו, וכל הזמן שלו עם הרווקה בלשכנע אותה שהוא לא נמצא כאן מהסיבות הנכונות. בנוסף, בשל הפופולריות הרבה של הסדרה באמריקה, כמעט כל פרק קופץ לביקור סלב שלא הייתם מאמינים שהסכים להשתתף בתוכנית. בפרק הקודם היו אלה מילה קוניס ואשטון קוצ'ר, לצד אגדת הכדורסל קארים עבדול ג'באר (העונה הקודמת כללה, בין השאר, הופעת אורח של הבקסטריט בויז).
בקיצור אם עוד לא הבנתם - מדובר בחוויית צפייה ממכרת ומתגמלת, אבל העונה הזאת, בכיכובה של רייצ'ל לינדזי, מסתמנת כמוצלחת במיוחד. רייצ'ל היא רווקה מיוחדת במינה, לא בגלל שהיא שחורה, אלא בגלל שהיא באמת ובתמים בחורה אינטילגנטית ומרשימה. היא צוחקת על הגברים, מצהירה כי הם משעממים אותה, תוקעת מבטים מזועזעים כשמישהו מהם נחשף במלוא עליבותו. כשגילתה שאחד המתחרים ככל הנראה מחזיק חברה בבית, היא חקרה אותו רגע קצר לפני שאמרה בהחלטיות "I'm gonna need you to get the fuck out of here". רייצ'ל היא מצחיקה, מקסימה ויפה, ברגע אחד היא יכולה לפצוח בריקוד זורם או להיכנס לשיחת נפש קשה, הכל עם אותה יכולת מופלאה להחליק את רגעי המבוכה מבלי להתעלם מהעליבות האנושית שכושלת לפניה.
גם מבחר הגברים הרוויח מהשינוי בצבע עורה של הרווקה, כשהקאסט בעונה הזאת מגוון יותר ודוחה פחות (כי אין דבר יותר דוחה מסטרייטים לבנים, ואני אומר זאת בתור אחד כזה) מאשר בעונות קודמות. עוד לא ברור איך ולאן תתקדם העונה הזאת (כלומר, ברור שנעבור בכל התחנות ונגיע בסוף להצעת נישואין, אבל כל עונה של "הרווק" או "הרווקה" תופסת כיוון שונה מעט), לא ברור מי מהגברים יתגלה כנבל ומי כאביר על הסוס הלבן, ולא ברור מה יהיה במפגש עם ההורים, או מה יתרחש בין כותלי סוויטת הפנטזיה, אבל אם יש דבר אחד שאני כן יודע בוודאות, זה שאתם חייבים לראות "הרווקה".