1. יש דברים שלא משתנים, וטוב שכך
תשע שנים אחרי שנפרדנו מ"בנות גילמור", היחסים בין אמילי ללורליי גילמור ממשיכים לנוע באותו המעגל של רגשות אשמה, האשמה, טינה, תוקפנות, עלבונות וניסיונות כושלים להבין אחת את השנייה ולהצליח להיות משפחה למרות שהן שונות בתכלית. הדינמיקה המעגלית הזו שלהן היא לא סתם עצלות תסריטאית, היא משרתת היטב את אחת התמות המרכזיות של הסדרה - לאנשים קשה מאוד להשתנות. הכעסים הבלתי פתורים בין לורליי לאמה כנראה ישארו כך לנצח, אבל עדיין מעניין, ואפילו מרגש, לראות אותן עוברות שוב את כל השלבים האלה.
באותה מידה, גם לורליי ורורי חוזרות על מעגל הקסמים שלהן - הן החברות הכי טובות, עד שהעקשנות שלהן מובילה אותן למריבה, שבסופה מישהי מהן תצטרך לוותר על האגו ולהודות בטעות. חבל רק שב"בנות גילמור: שנה בחיים", הסיבה למריבה מאולצת מעט, ובטח לא מרגישה דרמטית כמו הפעם ההיא שרורי החליטה לנשור מייל. רורי מחליטה לכתוב ספר על החיים שלה ושל אמה, בעוד לורליי לא מעוניינת בחשיפה הזאת. כשמדובר באישה הכי פטפטנית בסטארס הולו שחצי מהמלתחה שלה בעשור הקודם הייתה מכוסה פאייטים - קצת קשה להאמין שלפתע היא נחבאת אל הכלים.
אבל לא רק הדמויות הראשיות חוזרות על אותם הדפוסים והטעויות. טיילור עדיין מנסה ליזום אירועים משונים בעיר, קירק עדיין מקים עסקים כושלים ולוק נכנע לטכנולוגיה ושם בדיינר אינטרנט אלחוטי, אבל נותן לאנשי הלפטופים סיסמאות מומצאות ושקריות. קלאסי. העובדה שלא יותר מדי דברים השתנו עוזרת להיכנס מהר מאוד חזרה לעולם המשפחתי והמנחם של "בנות גילמור", כאילו לא בילינו תשע שנים הרחק מהדמויות האלה. לעתים הבדיחות החוזרות והקריצות לעבר נראים כמו חנופה למעריצי הסדרה, אבל במקרה של "בנות גילמור", המעריצים הרוויחו את החנופה הזאת, והאמת היא שהעונה החדשה מצליחה לעשות את זה עם מידה מאוזנת של קיטש והומור עצמי חינני.
2. אף אחד לא הבטיח לנו דמויות מושלמות
ממש כמו בחיים האמיתיים, גם בעולם הטלוויזיוני ישנה נטייה לשפוט דמויות נשיות לחומרה. בעוד טוני סופרנו, שרצח אנשים במו ידיו, הוא אחד האנשים האהובים על המסך, האנה מ"בנות", קארי מ"סקס והעיר הגדולה" וגם לורליי ורורי סובלות מרצח אופי בכל הזדמנות אפשרית. הן פטפטניות, הן מרוכזות בעצמן, קשה לנהל איתן מערכת יחסים והכי גרוע - הן מרוצות מעצמן. אבל ניוזפלאש: כאלה הם אנשים בעולם האמיתי, וזה בדיוק מה שהופך אותם למעניינים.
בעוד במהלך שבע העונות הראשונות ראינו בעיקר את לורליי עושה בחירות איומות בחייה האישיים, הפעם נדמה שהיא במקום בוגר יותר ועושה מאמצים אמיתיים להיות מאושרת, בעוד רורי היא זו שמנהלת את החיים הרומנטיים שלה בכאוס מוחלט. העונה השביעית הסתיימה בכך שהיא דוחה את הצעת הנישואים של לוגן, מהלך שהיה רמיזה מאוד בוטה לכך שרורי תלך בעקבות אמה ולא תצליח לקיים מערכת יחסים יציבה. זה לא בהכרח שלילי - זה נובע מכך שהיה לה מודל של אישה חזקה ועצמאית שלא זקוקה לאף אחד אחר כדי להיות מאושרת, אבל מצד שני נדמה שהיא לא באמת יכולה להיות מאושרת עם אף אחד. היא לוקחת את זה אף יותר רחוק מלורליי - בעונה החדשה, רורי נמצאת בקשר של שנתיים עם פול, בחור בלתי זכיר בעליל שהיא לא אוהבת ובקושי מחבבת, ובוגדת בו בכל הזדמנות אפשרית עם האקס לוגן, שבכלל מאורס לאחרת.
באותו עניין, מפתיע שלורליי לא שופטת אותה יותר בחומרה כשהיא שומעת על הסיפור הזה, בעיקר בהתחשב באיך שהגיבה כשרורי איבדה את בתוליה לדין, שהיה נשוי בזמנו. בסופו של דבר, קו העלילה של רורי הוא דווקא הפתעה נהדרת. במקום לזווג אותה באופן צפוי עם אחד משלושת האקסים שלה (או בעצם שניים, כי בואו נודה בזה - לדין כבר אין סיכוי), רורי מעדיפה להתרכז בקריירה שלה ולנהל מערכות יחסים לא מחייבות, והיא ממש לא אומללה. אבודה? כן. לא בטוחה מה הצעד הבא? כן. ובכל זאת, העובדה שהיא עדיין שמחה בחלקה, נהנית מהמשפחה שלה והחברויות שלה ולא מפסיקה להאמין בעצמה (רוב הזמן) - משדרת מסר די אופטימי לנשים בנות שלושים פלוס רווקות ואבודות בקריירה.
3. רורי לא סתם פריבילגית בכיינית, היא פשוט שייכת לדור ה-Y
רורי גילמור היא אחת הדוגמאות הטלוויזיונית המובהקות ביותר לז'אנר אנושי נפוץ ביותר - בני 30 שהבטיחו להם שיוכלו להיות כל מה שירצו. לורליי משקיעה מאמצים בלתי רגילים כדי שרורי, בתה המחוננת, תקבל בדיוק את ההשכלה שמגיעה לה. עם צ'ילטון, ייל והעובדה שהיא באמת חכמה יותר מהאדם הממוצע, העתיד של רורי נראה זוהר, אפילו במקצוע חסר עתיד כמו עיתונות.
אבל כמו שאר דור ה-Y, גם היא גילתה שההבטחות של העולם הישן לא רלוונטיות לעולם החדש, וזה שהיא חכמה ומשכילה ממש לא אומר שהיא תצליח. היא נעה ממקום למקום, מעבודה לעבודה ומגלה שהחיים כעיתונאית פרילנסרית הם ממש לא מה שהבטיחו לה. הרבה מהביקורות על העונה החדשה ממשיכות את קו המחשבה שרורי היא ילדה מפונקת שלא מעריכה את כל מה שקיבלה, אבל האמת היא שב-2016 זה בסדר גמור להיות אבודים גם אם יש לך סבא וסבתא מפוצצים בכסף ואת כל הנתונים להצליח.
4. תודה לאל, מישל גיי
אם עשיתם מרתון חוזר של שבע העונות הראשונות של "בנות גילמור" לאחרונה, סביר ששמתם לב לכמות העקיצות ההומופוביות בסדרה, שלמרבה הפלא מגיעות רובן מלורליי. מתברר שבעשור הקודם לא הייתה לנו שום בעיה להעליב את הגייז, גם בסדרה ליברלית לכאורה שסביר שהם מהווים קהל גדול ממעריציה. כעת, ב"בנות גילמור: שנה בחיים", היוצרת איימי שרמן-פלדינו מקבלת את האפשרות לתקן את המעוות, ובעיקר להבהיר מהי נטייתו המינית של מישל.
לרוב צופי "בנות גילמור" ברור היה שהוא גיי, אבל בעונות הראשונות הוא דיבר על דייטים עם נשים ונותרנו עם תחושה לא נעימה שמישל אמור היה להיות הומוסקסואל, רק שלא נעים לומר את זה בטלוויזיה האמריקאית ולכן משאירים את הנטייה שלו מעורפלת. ובכן, לא עוד. בעונה החדשה הוא נשוי לבחור בשם פרדריק ולורליי, שב-2016 כבר לא יכולה להעליב גברים על כך שהם נשיים, עוברת לאוכלוסיה שעדיין מקובל לרדת עליה - השמנים, וכשהיא ורורי יושבות יחד בבריכה היא נותנת לה אזהרת כרס. לא קול.
5. אותן ארבע מילים אחרונות
שרמן-פלדינו עזבה את "בנות גילמור" לפני העונה השביעית, כך שלא זכתה לסיים אותה כפי שתכננה, עם ארבע מילים ששמרה עליהן היטב כסוד עד עכשיו. אם הנרטיב המרכזי של "בנות גילמור" הוא שמה שאמור לקרות, קורה, אז המציאות מחקה את האמנות. ההכרזה של רורי באוזני לורליי שהיא בהריון לא הייתה משתלבת היטב עם סיום העונה השביעית. הפרידה שלה מלוגן והאופטימיות שיצאה איתה לחיים החדשים ולסיקור מסע הבחירות של אובמה הייתה סיום הולם הרבה יותר, ונתנה אופציה להחזיר אותה עכשיו, כמעט עשור אחרי, עם כל האכזבות המקצועיות והאישיות שהעשור שלאחר סיום התואר מביא איתו. ילד היה משנה לחלוטין את המסע הזה שלה.
הבעיה היחידה היא שההריון הזה משתלב כל כך טוב עם הסיפור החדש ומעלה כל כך הרבה תהיות חדשות, שקשה היה לא לסיים את הצפייה ב"בנות גילמור: שנה בחיים" עם רצון עז לעוד. זה כנראה ההישג הכי גדול של העונה החדשה - היא לא רק פורטת על מיתרי הנוסטלגיה, היא מבהירה שכשיש דמויות מעניינות מספיק, הן ממשיכות לעניין גם עשור אחרי. החיים שלהן לא פסקו מלהתקיים, ודווקא עכשיו, כשרורי בהריון לא מתוכנן, בדיוק באותו הגיל בו הייתה לורליי כשהסדרה עלתה לראשונה, מרתק מתמיד לעקוב אחרי המשך חייה. אפשר עוד?
ועוד 5 קטנות על "בנות גילמור: שנה בחיים"
עם כל הכבוד לבנות ששם המשפחה שלהן הוא גילמור, דמויות המשנה בסדרה היו אהובות לא פחות. בעונה החדשה אנחנו מספיקים להתעדכן ברוב מה שקורה בחייה של פריס, אבל מה לגבי ליין וזאק, כריסטופר ובעיקר - מה קורה עם לוק? נדמה שמאז שעזבנו אותו הוא פשוט הפך לסיידקיק של לורליי. ובאותו נושא בדיוק - אחרי שאמילי מאשימה את לורליי בכך שהיא אף פעם לא שואלת אותו מה הוא רוצה, היא יוצאת למסע של גילוי עצמי מבלי להתייעץ איתו וחוזרת עם החלטה חדשה עבור העתיד שלהם.
זוכרים שפעם התלוננו על כך שאף אחד לא מדבר במציאות כמו רורי ולורליי? ובכן - למי אכפת. הקצב המהיר של השנינויות שלהן, גם אם לרוב לא אמין, היה ועודנו אחד הדברים המבדרים בסדרה.
מה נסגר עם סצנת המחזמר המתישה והארוכה? סאטון פוסטר שמשתתפת בו היא כוכבת אהובה בארה"ב, שמג'נגלת בין תפקיד ראשי בסדרת טלוויזיה ("Younger") להצגות ברודוויי זוכות פרסים. זו כנראה הסיבה שראינו כל כך הרבה ממנו על המסך, אבל זו בהחלט לא סיבה טובה. היה עדיף כבר לצפות שוב בכנס אוהדי אדגר אלן פו.
סוף סוף, לורליי למדה להתלבש. היא עדיין לא אוחזת בחוש האופנתי האלגנטי של רורי, אבל לפחות הבחירות הטרנדיות המחרידות שלה נעלמו (האישה הייתה מסתובבת עם בנדנה!), שמלות המעטפת שנראו עליה מצוין גם לפני עשור נשארו ומלבד הבלחות של כובע מטופש פה וצעיף ארוך מדי שם, אפשר לרשום שיפור משמעותי בתחום הסטייל.
שמישהו ילהק את קלי בישופ (אמילי גילמור) לתפקיד ראשי בסדרה ומהר. ואם יש לכם ספקות בכך, כנראה שלא צפיתם באמת ב"בנות גילמור: שנה בחיים".