הרגע שבו נפטרנו מברודי בסיום עונתה השלישית של "הומלנד" היה - לא נעים להודות, בכל זאת תלו את המסכן - די משמח. 36 פרקים של התחבטויות, קונפליקטים פנימיים וחיתוך דיבור מרגיז היו מור דן אינאף. והעובדה שהסדרה ממש לא התמוטטה בלעדיו אלא להפך, רק חיזקה את ידינו. כך שאם גם אתם במחנה שפסח בגלל זה על "וולף הול" ותמה על ליהוקו הנוכחי לאחד משני גיבורי "מיליארדים" (Billions) החדשה (ואתם במחנה, כי יש בו 100 אחוז תפוסה), אתם יכולים להירגע – דמיאן לואיס אמנם נשאר מרגיז, אבל כאן לשם שינוי לגיטימי לחשוב כך. אחרי הכל פה הוא בובי "אקס" אקסלרוד, מלך קרנות גידור שמתנחמד ומאיים באותו משפט, חד ומבריק ומהיר מחשבה, כזה שאומר לעובד שלו "הכולסטרול שלי גבוה מספיק, אל תשמן לי את התחת בחמאה, רק תהיה חכם יותר", אבל גם "איש של אנשים פשוטים" (כמו כל המיליארדרים), שדופק משולשים בפיצרייה השכונתית של ילדותו (וקונה אותה כשצריך כדי שתישאר פתוחה), ממש כמו טוני סופרנו וחיבתו לספגטי אצל ארטי או פרנק אנדרווד וחיבתו לצלעות של פרדי.
מולו, מוכן להתנגח, ניצב צ'אק רודס (פול ג'יאמטי), התובע הכללי של המחוז. אך למעשה בסצנה הראשונה הוא לא ניצב כלל וכלל, אלא שוכב על הרצפה קשור וחסום פה, נתון לחסדיה של אישה מסתורית מחודדת עקבים (חסדיה = צריבות סיגריה ושתן). גם הוא כוחני, אופורטוניסט, מצטט משפטים כמו "רחמים היא מילה שרכרוכיים משתמשים בה", גם הוא יודע לנאום ולזרוע מוטיבציה בעובדיו, גם הוא מתחמם בקלות.
גם ללוחמי צדק יש אינטרסים
הפרק הראשון, ששלושה מיליון צפיות הפכו אותו למשדר הנצפה ביותר של רשת שואוטיים והובילו לחידושה לעונה שנייה, מציג בפנינו את שני המתאגרפים רגע לפני שהם עולים לזירה. בצד אחד של האולם מעודדים הבנקסטרים, עתירי השכל והממון המצוידים בטבלאות וגרפים, שדי מפתיע, למען האמת, שרק עכשיו, אחרי אלפי סדרות משטרה, בתי חולים, בתי משפט וכל מוסד ארגוני אחר, אנחנו מקבלים אותם בסדרה ולא רק בקולנוע, אם לא מחשיבים את הריאליטי ההוא. בצד השני נמצאים עורכי הדין, לא אלה שמשכירים את שירותיהם באלף דולר לשעה, אלא אלה שנלחמים נגד השחיתות ולמען הצדק. או שלא בדיוק.
אף אחד לא מתפלא כשאנשי וול סטריט עם חיוכיהם הזחוחים אומרים ועושים דברים נאלחים, אפילו להפך. אם כבר, הם קצת מעוררי חמלה פה, בניסיון הנואש להרגיש ווינרים כשבתוכם הם מרגישים לוזרים שרק מעמידים פנים. "אתה בקומנדו כאן, אתה באריות הים", אומרת היועצת הארגונית לעובד שמפקפק ביכולותיו בסצנה די פאתטית, "האם אריות הים טעו בכך שגייסו אותך? לא, הם לא טעו, אריות הים לא טועים". אבל כן מפליא לראות שגם "לוחמי הצדק" מונעים מאינטרסים, ממש כמו כולם.
אינטרס אחד ברור הוא העובדה שאשתו של צ'אק, וונדי, היא היועצת הארגונית/פסיכולוגית המוערכת של אקסלרוד מהפסקה הקודמת, והוא לא רוצה לעצבן אותה (אבל ממש לא, בסוף הפרק מתגלה שהיא המלכה במשחקי השליטה שלהם). היא גם מרוויחה פי 8 ממנו, גם עובדת אצל אקלסרוד עוד מלפני שהם התחתנו, והיא בטח לא אחת שתלמד את הילדים שלה שהעבודה של אבא יותר חשובה מהעבודה של אמא. "אני עובד בשביל טובת הציבור", אומר לה צ'אק כשהוא מריח את ניגוד האינטרסים המתקרב, "לא, אתה עובד לטובת צ'אק רודס", היא עונה, "אולי לפעמים הן מצטלבות".
ההכנות לקרב העקוב מדם שעומד להיפתח בין צ'אק לאקס הן קצביות ומרתקות, אין ספק. והן מלוות בדיאלוגים שנונים עם מודעות עצמית כמו זה:
"אתה מכיר את הסיפור על העכבר שהתחיל לשאוג כמו אריה?"
"לא".
"זה לא נגמר טוב לעכבר".
"האנשים שאתה עובד איתם מעמידים פנים שהם מתפעלים כשאתה מדבר בחידות כמו איזה מדריך קונג פו בסרט קולנוע?"
לא "מד מן" וגם לא "בית הקלפים"
אבל יש גם בעיות, ולא מעט מהן. אחת מהן היא מטאפורות שנוחתות על הראש כמו פטיש חמש קילו. בואו נגיד שאלה לא הרמזים העדינים של "מד מן". אם לא הבנו את סימוני הטריטוריה של צ'אק ואקס, מופיע הכלב של אקס, אלמו, ומשתין על רהיטים (וזו, כזכור, לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בשתן בפרק). לא הרבה זמן אחר כך אלמו עובר סירוס ומוטל במיטתו אומלל למראה. מובן שאקס עושה מיד בהשראתו את הטעות שצ'אק רצה שיעשה וקונה ארמון (מה שאמור לעורר את זעמו של הציבור ולהפוך אותו לפגיע יותר, כי "מטדור טוב לא מנסה להרוג שור רענן", אומר צ'אק, "הוא מחכה עד שיספוג כמה דקירות"), רק כדי להוכיח למי יש יותר גדול. והנה השתן השלישי שלנו. כמה דקות קודם לכן ניסה אקס ללמד את ילדיו התחרותיים לנצח – אתה מכיר את הלקוח שלך וטומן לו פח, מוכן להיראות טיפש בטווח הקצר כדי לנצח בטווח הארוך – והנה הוא נופל בפח בעצמו.
אז "מיליארדים" לא מעודנת כמו "מד מן", אבל היא גם לא "בית הקלפים" שהיא מנסה להיות בכל הקשור למערכות היחסים בין הזוגות (גם לאקס יש אישה לא פראיירית בכלל, פרחחית לשעבר בשם לארה). כך שגם בתחום הזה הסדרה מזיעה ממאמץ. הסצנות הטיפוליות של וונדי די משעממות ולא אמינות בשום צורה, ומציגות פסיכולוגים כגיבורי על, וגם סצנות הסקס הקינקי בין השניים מצליחות להיות לא סקסיות בעליל.
לקראת סוף הפרק מגיע המפגש המיוחל בזירה. צ'אק מול אקס נואמים זה אחר זה בוועידה כלשהי ונפגשים במסדרון. הפינג פונג המילולי ביניהם שנון מדי אבל מענג. "מה הטעם שיש לך פאק-יו-מאני אם אתה אף פעם לא אומר פאק יו", מסנן אקס. "הם אולי מריעים לך עכשיו, אבל תאמין לי, הם ממש רוצים לצעוק בוז", עונה צ'אק. לא ברור מי משניהם הוא הזאב מוול סטריט, אבל בינתיים, למרות חסרונותיה, "מיליארדים" מספיק כיפית כדי שנישאר לברר.