"דוגמה מושלמת לתוכן ממומן עשוי לעילא" היה בערך הדבר הראשון שחשבתי אחרי צפייה ב"תום יער עושה את שביל ישראל" (yes Comedy, ימי שבת, 22:00, וב-yesVOD). הכישרון המתפרץ שלה סוחב את הקונספט המיובש ומרים אותו למקומות שהמפרסם אפילו לא חלם עליהם. או כך לפחות חשבתי - שמשרד התיירות, או החברה להגנת הטבע או משהו בסגנון, רצו לקדם את שביל ישראל בצורה שתדבר לצעירים. אבל למרבה האכזבה, בבירורים שערכתי לא מצאתי שום זכר לפרסומת סמויה - דבר שקצת היה לי קשה לקבל או להאמין לו, שזה הפורמט אותו יער בחרה לתוכניתה הראשונה. מזל שהיא מספיק מצחיקה כדי להפוך את הרעיון הבינוני למשהו ראוי לצפייה.
אז תום יער הולכת בשביל ישראל, פוגשת אנשים ולומדת להכיר את הארץ, ועל הדרך גם את עצמה. בעיקר את עצמה. טוב, רק את עצמה. תום יער היא התכנית והתכנית היא תום יער, היא פשוט לא משאירה מקום לשום דבר אחר. שביל ישראל, האנשים שהיא פוגשת או הבמאי איתו היא נמצאת במאבק מתמיד - כולם רק רקע למופע של תום יער. אך הקומיקאית מודעת לנרקיסיזם הזה ומתייחסת אליו כל הזמן, כך שהתכונה הבעייתית לא פוגעת בתכנית, ואפילו מעניקה לו חן ופגיעות מסוימת.
היא חסרת בושה וסבלנות, והמפגש שלה עם האנשים ההזויים (היפים, רוחניקים ויצורים אחרים) יוצר רגעי צחוק ומבוכה נהדרים. גם האילתורים שלה כשהיא לבדה מול המצלמה, שנעים בין אכילה בולמוסית והתפנקויות מיזנטרופיות, מצליחים לעורר צחוק, ובעיקר מרגישים טבעיים וריאליסטיים. אך מעל לכל, דמותה, שמבוססת על עצמה (עם ההגזמות הנדרשות), היא חזקה ומעניינת מספיק כדי לשאת על גבה סדרה קומית איכותית. יער, לפחות כפי שהיא מוצגת בסדרה, היא בן אדם איום ונורא, והחדווה שבה היא מזנקת לתוך התפקיד המרושע הופכת את חגיגת הרוע לקומדיה מלבבת.
תכנית המסע הדוקו-מוקומנטרי ממשיכה מסורת של קומדיות עם גיבור בלתי נסבל. לארי דיוויד הוא הדוגמה המוכרת והמוצלחת ביותר, כשבתוכניתו "תרגיע" הוא מתאמץ להציג את עצמו כטיפוס איום, נודניק רגזן וקטנוני. כמעט בכל פרק הוא מסבך את עצמו בצרות בגלל אופיו קשה, כשרוב העלילות מתבססות על חוסר יכולתו לשחרר את הדברים הכי קטנים וחסרי משמעות, והדחף הבלתי נשלט להפוך אותם למלחמת עולם. דיוויד אינו קל לעיכול, אך הצופה עדיין יכול להתחבר לדמותו, לזהות בעצמו קמצוץ מתכונותיו המעצבנות.
לא ברור עד כמה הצופים מתחברים לז'אנר הגיבורים הבלתי נסבלים, אבל נראה שזה הכיוון אליו הולכת הקומדיה, והיוצרים בארץ לא נשארים מאחור. יעל פוליאקוב רודפת הבצע ושוש פוליאקוב עם הפה המטונף סוחבות על גבן את הקומדיה הצינית "הפוליאקובים" (גם היא סוג דוקו-מוקו), וכעת הצטרפה לטרנד גם יער. הסדרה מציגה את הקומיקאית כאישה נוראית, מעצבנת, אנוכית ומפונקת. היא מגזימה את הסטריאוטיפ של התל אביבים המתנשאים, מתבלת אותו בחופן גדול של בהמיות גסה ומקנחת בדחף בלתי נשלט להיות במרכז הבמה בכל רגע נתון ולעשות הרבה רעש.
דמותה של יער מזכירה את ההתנהגות של כמעט כל קומיקאי שנתקלתי בו. מהיכרותי, מדובר בנודניקים עם אנרגיות גבוהות מדי, שלא מפסיקים לנסות להצחיק אותך, מספרים עוד ועוד בדיחות כשאתה נאלץ לצחקק בנימוס עד שכואבות לך הלחיים. הביצוע המדויק של התכונה הזאת נדיר בנוף הסיטקומים האוטוביוגרפיים, כשלרוב הכוכבים-יוצרים יציגו את עצמם בגרסה עגמומית ורגועה יותר (לואי סי.קיי. לדוגמה). המרחק שמייצרת הטלוויזיה הופכת את הנודניקיות של יער לפחות מעיקה, כשהמבוכה של האנשים שהיא מנסה להצחיק מחזקת את האפקט הקומי (בצורה דומה למייקל סקוט ב"המשרד").
למרות הצפייה המהנה, מפתיע לגלות שיער וחבריה עבדו על הסדרה מספר חודשים. הסגנון הדוקו-מוקומנטרי משלב מידות משתנות של מציאות ובדיון, והאשליה הריאליסטית שהוא יוצר מחייבת מידה של עשייה רופפת למראה. אבל "תום יער עושה את שביל ישראל" לא נראית כמו יצירה מלוטשת שמנסה להעביר תחושה מאולתרת, אלא באמת כמו משהו שחירטשו ברבע שעה. יער יורה לכל הכיוונים ופוגעת לא מעט, אבל הרבה פעמים נראה כאילו לא חתכו בעריכה אף בדיחה, והכניסו פנימה כל ניסיון הצחקה, בין אם הוא מוצלח או סתמי. עם זאת, תחושת החלטורה לא פוגעת ברגעים המצחיקים. הרוח המשוחררת והקלילה גורמת להומור להרגיש לא מאולץ, ומעניקה לסיטואציות תחושת ריאליזם. החפיפניקיות הופכת לבעיה אמיתית בעיקר ברגעים הדרמטיים של הסדרה, שפשוט לא מחזיקים.
הקו הדרמטי מורכב משני אלמנטים – ריבים עם הבמאי וחפירה לעומק נפשה של יער. הריבים הקטנים מרגישים מאולצים, ובעיקר לא מעוררים שום עניין, אבל הם לא מזיקים. החפירה העצמית, לעומת זאת, לא רק משעממת ומייגעת, אלא ממש גורמת לאנטגוניזם. מאז שלואי סי.קיי. 'המציא מחדש את הסיטקום' עם הסדרה "לואי", נדמה שכל קומיקאי החליט שהשדים המתרוצצים בנפשו נחשבים כדרמה רגישה. אבל ברצינות, למי אכפת מנפשם של קומיקאים? העובדה שסטנדאפיסטים מקבלים את ההזדמנות ליצור סיטקומים בגלל כישרונם, בצירוף טרנד הכּנות האוטוביוגרפית שהגיע עם הגל החדש של הקומדיות הרגישות, יוצר צונאמי של נרקיסיזם מביך ופריבילגי (עזיז אנסרי אוהב פסטה? ויתרתי מראש). שזה היה אולי נחמד בהתחלה, ובאמת שלאנשים מוכשרים כמו תום יער מגיע לקבל תכנית, אך אנא מכם - די להעיק עלינו על הלבטים האזוטריים שלכם.
אז בואו נגיע לתכלס - האם כדאי לכם לצפות בה? לגמרי. אם לשפוט על פי הפרק הראשון, "תום יער עושה את שביל ישראל" לא מקדישה יותר מדי זמן מסך לרגעי ה"לואי" המייגעים, כך שאפשר רק לקוות שהמגמה הזאת תמשיך גם בהמשך, וגם אם הקו הדרמטי אולי קצת כושל ומאוד מחופף - הוא לפחות שולי בחוויית הצפייה. ההומור מצליח לפגוע בקצב ובעוצמה מרשימה, האינטראקציות טובות ברובן ומובילות לשיאים קומיים, הדמויות הקטנות מופרעות ומקוריות, ובאופן כללי - יער היא פשוט קומיקאית מעולה והסדרה מציגה לראווה את כישרונה הרב. למרות הבעיות, מדובר פשוט בצפייה מצחיקה מאוד - ואם יש דבר אחד ועיקרי שמצביע על הצלחה של סדרה קומית - זה זה.
mako תרבות בפייסבוק