כשלואי סי-קיי כתב את "לואי", סביר להניח שהוא לא שיער שהיא תסחף אחריה דור שלם של קומיקאים צעירים שירצו לשים גם את מחשבותיהם הביזאריות ביותר על המסך בקומדיות אישיות משלהם. לא שסי-קיי היה הראשון להציג את הז'אנר, אבל הפופולריות של "לואי" לצד הפריחה של תעשיית הטלוויזיה איפשרה יותר הזדמנויות מאי פעם לקומדיות מהזן הניסיוני.
אבל הטובה שבקומדיות האישיות, שאפילו יתכן שעולה באיכותה על "לואי", היא "אטלנטה" של דונלד גלובר שעונתה הראשונה הסתיימה בארה"ב ונחתה אתמול על המסך הישראלי (מדי ד' ב-22:00 ב-yes Oh). למרות שהוא מוכר בעיקר כשחקן (הודות לתפקידו כטרוי ב"קומיוניטי"), גלובר בן ה-33 הוא גם תסריטאי קומי מחונן שהחל לעבוד ככותב עבור "רוק 30" כבר בגיל 23, ובמקביל לכל זה מתחזק קריירת ראפ תחת השם צ'יילדיש גמבינו.
ב"אטלנטה" גלובר מגלם את ארן, צעיר שמנסה לתמוך כלכלית באקסית ובבתם המשותפת ומתחיל לנהל את קריירת הראפ המלבלבת של בן דודו פייפר בוי בעיר הולדתם (אטלנטה, כמובן). עד כאן הפרטים העלילתיים היבשים, שגם הם מיותרים במידה מסוימת מכיוון שבפועל "אטלנטה" היא פחות קומדיה עלילתית ויותר יצירה אקספרימנטלית בה גלובר מזגזג בין ז'אנרים וסוגי מבע קולנועי כאילו הוא יוצר ותיק ומנוסה בהרבה. חלק מהפרקים של "אטלנטה" נראים כמו פרקים רגילים - אם כי חכמים במיוחד - של קומדיה אישית שמנסה להציג חלופה לסטריאוטיפים הנדושים של אפרו-אמריקאים. פרקים אחרים מרגישים יותר כמו סרטים קצרים, כשבכל אחד מהם גלובר מתנסה בזוויות קצת שונות. פרק 7, למשל, הוא מעין מערכון סאטירי ארוך ומושחז על סוגיות של זהות גזעית ומגדרית. בפרקים אחרים מגיחים רגעי ביזאר של היפר-ריאליטי בסצנות רגילות לחלוטין, כמו מכונית בלתי נראית שדורסת בליינים מחוץ למועדון.
למרות שבין ילד הפלא גלובר לבן דמותו האבוד ארן יש פער סוציו-אקונומי ניכר, גם לארן ישנם ניצוצות של הברקה. הוא לא טיפש או חסר כישורים, הוא פשוט חי את חייו ללא שאיפות יוצאות דופן או תכנית מוגדרת, ונסחף לאן שהם לוקחים אותו. אבל בעוד רוב הדמויות הטלוויזיוניות ששייכות לדור ה-Y דנות בקול רם בבעיות הדור, האפיון של ארן כעירוני מערבי צעיר נותר רק כרקע לאמירות מקוריות בהרבה.
לפני עשור בלבד, קשה לדמיין ש"אטלנטה" הייתה מקבלת אפילו שניית מסך. למזלו של גלובר, הוא זוכה להזניק את הקריירה שלו בתקופה בה גם יוצרים צעירים, שחורים וניסיוניים יכולים לקבל סדרת טלוויזיה ברשת אמריקאית (ראו, למשל, "לא בטוחה"), ואפילו לרוץ איתה כמה שנים. "אטלנטה" אמנם לא מייצרת מסביב לגלובר את הבאזז הנרחב שזכתה לו לינה דנהאם כש"בנות" עלתה למסך, אבל לא מפני שהוא לא ראוי לכך.
יתכן שהסיבה היא שבעוד דנהאם צצה משום מקום בגיל 24, גלובר כבר מוכר לקהל הרחב, אבל "אטלנטה" בכל זאת מציגה אותו באור שונה לחלוטין - כגאון. "אטלנטה" לא מתעייפת לרגע. היא לא ממחזרת והיא שומרת על נקודת מבט מקורית על סוגיות של גזע והפתעות תסריטאיות קטנות ומספקות בעיקר לצופי טלוויזיה כבדים שחשים שכבר ראו הכל. אם היא הייתה נוצרת על ידי קומיקאי לבן, סביר שהיא כבר הייתה מקבלת את החותמת הרשמית של "לואי" החדשה. בינתיים היא תסתפק בלהיות הדבר הכי טוב שחמק מתחת לרדאר ההייפ של 2016.