מסרבים להניח לאובססיה ל"משחקי הכס" לגווע? נאחזים בזנב ההתרפקות המפרפר של כתבות כמו "העונה האחרונה בעשרה גיפים מושלמים" או חידונים כמו "זהה את כל קטומי הראש שמתחילים באות ז'"? זה הזמן לשחרר. נמצאה אובססיה חדשה ראויה בהחלט. כולם כבר מדברים עליה, ואחרי שתראו את פרק הפתיחה המושלם שלה, גם אתם לא תפסיקו. באחריות.
"The Night Of", מיני סדרת מתח אמריקאית-בריטית של HBO של ריצ'רד פרייס וסטיבן זאיליאן (מבוססת על הסדרה הבריטית "Criminal Justice" של פיטר מופט, עלתה בשבוע שעבר בארה"ב ותשודר החל ב-8.8 ב-yes Oh תחת השם "ליל האירוע"), היא מפגן של טלוויזיה מופתית. לא איזו "וייניל" וינילית, שנובחת הרבה יותר חזק ממה שהיא נושכת, אלא כזאת שמדביקה אותך לכיסא ושומטת את הלסת, וגורמת לך ללחוש "אוי לא אוי לא אוי לא". מישהו שראה אותי צופה בפרק אמר שאפשר פשוט לצלם את התגובות שלי וזה כבר יספיק, אין צורך שאכתוב עליה בכלל. אבל הנה, בכל זאת, מה שקורה שם.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
פחות או יותר כל דבר שאפשר לחשוב עליו. הלילה של 24.10.2014 הוא מהלילות האלה שבהם כל מה שיכול להשתבש – משתבש.
נזיר "נאז" חאן (ריז אחמד) הוא צעיר פקיסטני שובה לב שגר בקווינס, מין שילוב של דודו טסה ואביתר בנאי עם עיני במבי נוגות וקול רועד. הוא ילד טוב ממש. בן טוב ממש. עם כוונות טובות ממש. אחד שרוב הזמן עושה מה שהוא צריך לעשות או מה שכולם מצפים שהוא יעשה. והוא רוצה ללכת למסיבה שנשמעת מגניבה, אבל החבר שלו מבריז לו, אז הוא סוחב את המונית של אבא שלו ונוסע איתה לכיוון מנהטן. רק שאז, כאמור, משהו משתבש, כלומר הכל.
למונית נכנסת צעירה מסתורית ויפהפייה, וכדרכן של צעירות מסתוריות ויפהפיות, בייחוד כאלה שמלחששות בקול פתייני "אני לא יכולה להיות לבד הלילה", היא גורמת לו לשנות את התוכניות ולהסתבך בצרות צרורות. אז הם מגיעים לשפת הנהר, וכדור מושט על כף יד ענוגה, מול האורות הכחלחלים נוצצים של הגשר. ומשם הדרך לדירה שלה קצרה, אבל לא מספיק קצרה אלא מלווה בכמה היתקלויות רבות חשיבות, ואנחנו רואים אותה לא רק בצורה ישירה, אלא גם דרך מצלמות אבטחה - של תחנת הדלק, של מחסום התשלום בכביש האגרה, של הסופרמרקט המקומי – תמונות שהן פירורי הלחם שמושלכים על השביל בדרך של עמי ותמי לבקתת המכשפה. וברור לנו שהחיות שמאחור ידאגו לאסוף אותם.
ואצלה בדירה, מתחת לפוחלץ על הקיר, אנחנו מקשיבים לסאונד של מה שקורה, שמעצים את כל ההתרחשויות. לימון שנחתך. כוס שוט שנחבטת בשולחן. שורה שמוסנפת. נשימות נשימות נשימות. בגדים שמופשלים. סכין שננעצת במשחק. "זו המסיבה שפספסת", היא אומרת לו. והבמבי הזה, ששכב בחייו רק עם בחורה אחת, ואלרגי לחתול בדירה שלה, אומר שרוב הזמן הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות או מה שכולם מצפים שיעשה. וסוף סוף הוא לא.
עזרה בדרך
ומכאן – טרגדיה של טעויות, ובמבי מוצא עצמו בבית הסוהר, עם הסכין שהופיעה במערכה הראשונה. עם כל העדים וכל העדויות וכל הדעות הקדומות. רק תקשיבו לדיאלוג שמתנהל בין בחור שחור שנתקל בזוג בדרך לדירה (ודאג לצעוק לנאז שישמע "תראו, מוסטפה השאיר את הפצצות בבית, הוא הולך לקנות כמה") ובין החוקר, דטקטיב בוקס:
"אתה יודע, איזה ערבי שהיה איתה".
"תאר אותו".
"אתה יודע, בחור ערבי".
"לא, אני לא יודע".
"נראה כמו מישהו שעובד במעדנייה או חרא כזה".
"תשתדל יותר".
"קטן, נמוך, רזה, מראה פורטוריקני, עיניים גדולות".
"מאיפה לך שהוא לא פורטוריקני? הוא לבש משהו ערבי?"
"לא בנאדם, היה לו לבוש של בילוי בשישי בערב".
זה נראה אבוד. זה נשמע אבוד. זה מריח אבוד. רק נס יכול להציל את המצב. והנס הזה מופיע עשר דקות לפני תום הפרק (הארוך, שעה ו-19 דקות) - עורך הדין ג'ון סטון, הוא ג'ון טורטורו (שהיה, אגב, אמור להיות ג'יימס גנדולפיני ז"ל), שיוצא מהכלא, נעצר בחוץ, קופא לשנייה, ואז מסתובב חזרה כדי לעזור לנאז המפוחד שבפנים. "אתה יודע למה עצרו אותו?" שואל אותו השוטר. לא, הוא לא יודע, וגם לא אכפת לו. הוא רק יודע שהוא צריך לעזור לו. הוא כל מה שיש לנו עכשיו. הוא כל מה שיש לנאז. ולאבא שלו שרץ בסוף הפרק למונית שלו כדי לנסוע הכי מהר שהוא יכול לבית הכלא לבמבי שלו, רק כדי לגלות את החלל הריק שהותירה המונית הנעדרת בסצנת הסיום. והדבר היחיד שעובר בראש הוא איך לעזאזל נחכה שבוע שלם לפרק הבא. חאליסי, מי?