התרבות, כידוע, מאופיינת בכפילויות. הרבה אנשים חושבים דומה וכך, בצירופי מקרים משונים, אפשר למצוא באותה שנה שני סרטים על סטיב ג'ובס, שני סרטי אנימציה על נמלים, שני סרטי אנימציה על כרישים או שני סרטים על הבת של הנשיא ארה"ב. אלו רק הדוגמאות שקופצות מיידית לראש, יש עוד המון, אבל אין ספק ש-2016 ואובססיית האו. ג'יי. סימפסון שלה התעלתה על כולן. שתי סדרות על אותו אדם, שהפרשה בכיכובו התרחשה ב-1994, יוצאות באותה השנה. ושתיהן, זה כנראה הנתון הבאמת מדהים, מעולות ממש.

על "אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון" כבר כתבתי כאן. הסדרה של ריאן מרפי הייתה אחת הנפלאות של השנה שעברה. היא לקחה פרשה מסעירה, אובססיה אמריקאית מוצדקת, והעניקה לה חיים חדשים שמרוויחים, יותר מהכל, מפרספקטיבה של שני עשורים. היא הייתה על הרבה יותר ממשפטו של או. ג'יי. סימפסון, שנאשם ברצח גרושתו, ניקול בראון, ובן זוגה, היא הייתה על ארה"ב, על גזענות, על הניינטיז, על ריאליטי ועל להיות כוכב.

גם "או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" (משודרת בערוץ 8 של HOT בשבועיים הקרובים מדי יום ב-22:00) עושה את כל אלו, אבל בדוקו. לא תמצאו כאן את ג'ון טרבולטה ודייויד שווימר וקריצות קאמפיות לאחיות קארדשיאן, אלא המון ראשים מדברים וניתוחים רציניים שנפרשים על פני עשרה פרקים וכמעט שמונה שעות (כן) ומנתחים מכל זווית את חייו של סימפסון, ועל הדרך את ארצות הברית. הסדרה שייכת לערוץ ESPN, רשת טלוויזיה אמריקאית המוקדשת לספורט, מה שאומר שיש שם גם קצת דיבורים על פוטבול, על כמה יארדים או. ג'יי. הצליח לרוץ במשחק אחד ועל איך הריצה שלו הצידה הייתה מהירה יותר מהריצה של ספורטאים אחרים קדימה.

והאמת? כשהתחלתי אותה חשבתי שדי, אין צורך. אין צורך בעוד סדרה על או. ג'יי. סימפסון, בטח שלא בשמונה שעות מפורטות על חייו. מהרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאני לא אמריקאית ויש גבול לכמה הנושא יכול לעניין אותי. אבל המשכתי עוד קצת בשביל הביקורת, ואז עוד קצת כי הגיעו לחלק שבו הוא מכיר את ניקול בראון, שחזרה מהדייט הראשון שלה איתו עם ג'ינס קרוע והסבירה ש"הוא היה קצת תוקפני, אבל הוא ממש מוצא חן בעיני", ואז המשכתי גם למערכת היחסים החולנית ביניהם ולכמה, עד כמה, באופן שלא היה לי בכלל מושג כי אני לא אמריקאית, הם העריצו אותו.

וזהו, לא הצלחתי לעצור. אם ב"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" אנחנו מקבלים תיאור יפה של איך דעת הקהל מצליחה להטות משפט שנראה די פשוט ואיך השתמשו בקלף הגזע כדי לזכות אדם, ב"תוצרת אמריקה" אנחנו רואים גם איך או. ג'יי. התנער כל החיים מנושא הגזע. איך ספורטאים שחורים כמו מוחמד עלי נרתמו למאבק הגזעי בארה"ב, בעוד הוא אומר בראיונות שהוא לא מרגיש שחור ולדעתו אין אפליה. איך הוא התחבר רק עם לבנים, עזב את אשתו השחורה בשביל ניקול בראון הלבנה, ואיך בסוף הוא מזוכה במשפט בזכות הגזע שממנו התנער כל חייו. אנחנו מקבלים מבט מפורט על תהילה, ועל איך סימפסון היה השחור הראשון שכיכב בפרסומות יוקרתיות, על הכישרון העצום שלו ועל איך, למרות התנערותו מהנושא, הוא פתח דלתות להמון שחורים, מה שגורם לנו להבין גם למה היה כל כך חשוב לאנשים לעמוד לצידו ולהגן עליו.

"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" (פוסטר) (צילום: יחסי ציבור )
"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" (פוסטר) | צילום: יחסי ציבור

מהצד השני, אנחנו מקבלים מבט חומל יותר וצהוב פחות על ניקול בראון ועל מערכת היחסים המתעללת והמעוותת שבה הייתה כלואה. הסדרה חושפת בפנינו קטעים מיומנה של בראון, פרטי מידע אזוטריים כמו העובדה שאביו של או. ג'יי. היה הומו ומת מאיידס וגם תמונות מזירת הרצח עצמה, כולל הגופות. וזה לא נעשה באופן מציצני, אלא מקיף, רציני ויסודי. בניגוד ל"אמריקה נגד או.גיי סימפסון", אנחנו גם רואים בסדרה את סימפסון עצמו, לא את קובה גודינג ג'וניור, ומבינים קצת יותר את הכריזמה המשוגעת שהפילה סביבו כל כך הרבה אנשים.

אז לא, "תוצרת אמריקה" היא לא לכל אחד כי אין דרך יפה לומר את זה – מדובר בחפירה. אבל היא כן צפיית חובה עבור כל מי שאוהב דוקו – כדי לראות איך הז'אנר מגיע לשלמות ולשיא, ובשביל כל אחד שמתאבסס, אפילו טיפה, על תרבות אמריקאית - כדי לקבל תמונה עגולה, מעניינת ושלמה שלה.