בסוף, אם יורדים לשורש של הכל, יש שם את הדבר הזה. מאחורי קליפים של ביונסה ונאומים של מישל אובמה, בקרקעית שמצמיחה ביפים בין קניה ווסט לטיילור סוויפט ורפרנסים ל"הסמויה", מאחורי הדמעות של השחיינית השחורה סימון מנואל, הדיבייטים על שחורים באוסקר, מאחורי Black Lives Matter, בסוף נמצא הסיפור הזה: נער עקשן שעומד להגיע לפרקו רב עם ההורים שלו. הוא הולך בכעס למטעים שליד הכפר. ושם, במטע, הוא נחטף ונמכר לעבדות, נאסר בשלשלאות ומובל בכוח לבטן ספינה. הוא לא יראה שוב את ההורים שלו לעולם.

"שורשים" היא סדרה אמריקאית מיתולוגית, ששודרה לראשונה ב-1978 והיתה אירוע תרבותי עבור אומה שלא ניהלה אז דיאלוג מפותח עם עצמה על העבר שלה. הרימייק שלה, מבית היוצר של ערוץ ההיסטוריה, ששודר ביוני בארה"ב והגיע אלינו החודש ל-yesBinge (כל יום ראשון בשעה 22:00) ול-vod, בא לעולם בקונטקסט אחר לגמרי; אל קהל שידע הן את ברק אובמה והן את תור הזהב של הטלוויזיה; שהצופים שלו ראו כבר עשרות הלקאות בשוט בשדות הטבק של וירג'יניה; בתקופה שבה אנשים מאוכזבים מסדרת טלוויזיה אם היא פחות ממשנת חיים. ובכל זאת, "שורשים" – שמרנית מבחינה צורנית, ליניארית, אמריקאית מאוד, אפילו לא אמינה לפרקים – היא סדרת חובה, ולו בגלל העניין הזה. בגלל הנער שיוצא לטייל במטע בבוקר, ובאותו ערב הוא מקיא את נשמתו בבטן של ספינת עבדים בלב האוקיינוס האטלנטי.

אלכס היילי, הסופר האמריקאי השחור שפרסם את הספר "שורשים: סאגה של משפחה אמריקאית" ב-1976, התחקה אחרי אילן היוחסין של משפחתו שישה דורות אחורה עד שהגיע אל הנער הזה: קינטה קונטה, נער עז רוח משבט מנדיקה, שנולד בשנת 1770 בעיר ג'ופורה ליד נהר גמביה, נמכר לעבדות וברח מבעליו שוב ושוב, ובכל פעם נתפס ונענש, עד שכף רגלו נכרתה וגופו נקרע לגזרים במכות. אל בתו קיזי, שנמכרה ונאנסה כל חייה על ידי הבעלים שלה. אל בנה ג'ורג', שהצליח לבנות חיים חופשיים. אל בנו טום, שכמו שחורים רבים אחרים הושלך כבשר תותחים אל מלחמת האזרחים, ואל משפחתו של טום, שנמלטה מהקו קלוקס קלאן.

הסיפורים האלה, מוכרים ככל שיהיו, מקימים לתחיה את הדם שספוג באדמה של ארצות הברית. הם מאפשרים לראות מבעד ל"דיון" את הדבר עצמו: שושלת של סבל. חיים של הימלטות ומאבק ורדיפה שעוברים מאב לבן לנכד, עוד ועוד, ללא הקלה. מיליוני שושלות כאלה בכל ארצות הברית, בני אדם שאילנות היוחסין שלהם נכתבו בדם ובאימה, שבניסיון לפענח את הזהות של עצמם ולמצוא בה משהו שאינו תוצאה של כפייה, משהו שאפשר לתפוס כ"אותנטי", הם מרחיקים עד אפריקה של לפני 300 שנה. יקום אינסופי של סבל, כאילו השואה היתה נמשכת שבעה דורות. "שורשים" נפתחת במשפט מפוצץ, כזה שסופר כותב רק כמה פעמים בקריירה שלו: "שני רגעים בחייו של אדם הם החשובים ביותר: הרגע שבו הוא נולד והרגע שבו הוא מבין למה". אבל היא מקיימת את ההבטחה – אחרי פרק אחד אתה כבר יכול להצטער צער עמוק, להשתתף באמת באבל הנורא של מי שהחיים שלו היו מתנה חד פעמית שבוזבזה על עבודת פרך.

אין כמעט לבנים טובים ב"שורשים", ובקושי יש בה לבנים מעניינים. בעולם ביקורת הטלוויזיה זה יכול להיות חסרון, אבל המשימה ש"שורשים" מגוייסת אליה מצדיקה את החד צדדיות הזאת: הלבנים ורגשות האשמה שלהם הם, סוף סוף, לא העניין. ויש עוד חטאים: כדרכה של הטלוויזיה האמריקאית, האפריקאים באפריקה שמעולם לא ראו אדם לבן מדברים אנגלית; וגם השורות שבפיהם מזכירות לפעמים משפטים ניו אייג'יים מהמאה ה-21, כאלה שהתפיסה הפילוסופית שלהם נראית מצחיקה בקונטקסט היסטורי, למשל כשקונטה קינטה אומר לג'ינה, "עלייך לבחור בלוחם הנכון. אני הלוחם הנכון"; או לבל – "העולם גדול יותר מהחווה הזאת, את עושה את החיים שלך קטנים". ובכלל, הסדרה שואפת באופן מלאכותי לסיים חלק מהסיפורים בגאולה מעוררת השראה, גם כשפשוט אין – מלבד, אולי, היכולת של בני אדם לייצר חיים בעלי משמעות כמעט בכל מצב. אבל גם זה נסלח, ולו בגלל המשחק המעולה של מלאכי קירבי, שמגלם את קינטה קונטה, ובגלל יופיו.

השעבוד של האפרו אמריקאים בארצות הברית הוא אחד הפשעים האיומים והגדולים ביותר נגד האנושות בהיסטוריה כולה. זה פצע מדמם בחברה האמריקאית שאולי לעולם לא נראה אותו מגליד. לצופה הישראלי אין חלק בפשע הזה, אבל "שורשים" היא דוגמה מופתית לדרך שבה חברה יכולה, אם היא רוצה מספיק, לפתוח את הפצעים שלה, להסתכל בהם ולהתחיל להתמודד איתם.