איזה כיף הקיץ בא

אם לא הייתי נהנה כל כך מהצפיה בעונה החדשה של "Wet Hot American Summer", שנקראת הפעם "Wet Wet Hot American Summer: 10 Years later", לא באמת הייתי מבין מי קהל היעד של הסדרה הזו. כמו הרבה מהסרטים של הצמד אוון גולדנבר וסת' רוגן, גם הסרט המקורי עליו מבוססת הסדרה הזו מרגיש הרבה פעמים כמו בדיחה פנימית של היוצרים והשחקנים, שהם יוצרים רק לעצמם ולחברים, ואין יותר מדי אנשים שיצחקו ממנה. אבל איכשהו, גם הסרט המקורי, גם סדרת הפריקוול שיצאה לפני שנתיים וגם זו הנוכחית, מצליחות להצחיק אותי למרות לא מעט מגרעות שיש בהן.

נתחיל מההתחלה: "Wet Hot American Summer" יצא לבתי הקולנוע ב-2001 והיה כשלון קופתי טוטאלי. הסרט היה פרודיה על סרטי חופשות הקיץ של שנות ה-80 שהיו בעיקרן קומדיות סקס קלילות, עם קאסט שחקנים ענק שכלל כמה פרצופים מוכרים כבר אז כמו דיוויד הייד פירס (ניילס מ"פרייז'ר"), ג'נין גרופלו ("דוגמה") וכריסטופר מלוני ("אוז"), ולא מעט פרצופים שעדיין לא היו מספיק מוכרים כמו איימי פוהלר ("מחלקת גנים ונוף"), בראדלי קופר ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") ואליזבת בנקס ("משחקי הרעב"). הסרט סיפר את סיפורם של בני הנוער שמדריכים במחנה הקיץ פיירווד ומערכות היחסים הרומנטיות שהם מנהלים ביניהם.

הכישלון הקופתי אמור היה להעלים אותו בתהומות הנשיה אבל העובדה שרוב הקאסט שלו הלך והתפרסם עם השנים, הפכה אותו לסוג של סרט קאלט עם קהל מעריצים הולך וגדל. ב-2015 שיחררה נטפליקס סדרת המשך בת שמונה פרקים, שמתארת את היום הראשון של מחנה הקיץ באותה השנה שבה מתרחש הסרט. ההומור הגס והמעט ילדותי של סרט המקור עבר גם אל הסדרה, ואפילו התגבר. הפעם גם התווספו בדיחות נונסנס של ממש כמו למשל דמותו של ה. ג'ון בנג'מין שנופל אל שלולית של חומר כימי והופך לפחית שימורים שמדברת, הולכת ואפילו עושה סקס. תוסיפו לכל זה את העובדה שרובו המכריע של הקאסט סובב כבר את גיל 45 והם משחקים דמויות של בני 16 וקיבלתם סוג של הומור מאוד ספציפי ונישתי, שלא כולם יתחברו אליו.

כנראה שבכל זאת הסדרה צברה גם היא קהל מעריצים, והשבוע יצאה סוג של עונה נוספת (למרות שבממשק של נטפליקס היא מוגדרת כעונה ראשונה של סדרה חדשה לגמרי, מאוד מעצבן בעינינו), שמתרחשת בדיוק עשור לאחר הסרט, כמעין התגשמות ההבטחה של כל החבורה בסוף הסרט להיפגש במחנה כשיעברו 10 שנים. רובם כבר עובדים, חלקם נשארו לעבוד במחנה וכל אחד מגיע למפגש אחרי שלא ראה את שאר החברים לאורך העשור שעבר.

רוב הקאסט המקורי חוזר גם פה, עם תוספות קטנות בדמותו של אדם סקוט ("מחלקת גנים ונוף") שהחשיפה של דמותו בדקות הראשונות של הסדרה היא אחת הבדיחות הכי טובות בעונה כולה, מארק פויירשטיין ("רופא להשכיר") ושרה ברנס ("מוארת") שאמנם מצטרפים לסדרה כדמויות חדשות אבל כאלה שבעצם היו שם כל הזמן וקצת שכחנו מהם, כולל פלשבקים לעונה הקודמת שבהם הם מודבקים בגסות כאילו היו שם תמיד. גם אליסה מילאנו ("מכושפות") מגיחה העונה לתפקיד משעשע כמו גם עוד המון הופעות אורח קצרות שחבל לספיילר לכם אותן.

אם הסרט והעונה הקודמת היו בעיקר פרודיה על קומדיות הסקס של פעם, העונה הזו היא פרודיה רחבה הרבה יותר שצוחקת על כל ז'אנר קולנוע וטלוויזיה אפשרי, כולל סרטי אימה, דרמות פוליטיות, סדרות אקשן דלות תקציב, בדיחות מטא על הסדרה עצמה ומה לא? לפעמים הבדיחות האלה יוצאות מוצלחות במיוחד, ולפעמים הן מרגישות כאילו נלקחו מעוד סרט של "משהו מת מצחוק" של האחים וויינס, אבל קצב הבדיחות כל כך גבוה שגם אם לא כולן קולעות, יש מספיק מהן שמצליחות להצחיק.

ובשביל הזה הסדרה הזו כאן בעצם. אם יש לא מעט קומדיות שמחביאות מתחת לכל הצחוקים מסרים או תובנות על החיים, "Wet Hot American Summer: 10 Years later" אפילו לא מנסה לעשות את זה. הדמויות כאן לא באמת עוברות איזשהם תהליכים, אנחנו לא באמת לומדים משהו על החיים, כל שורה וכל קו עלילה כאן רק כדי לחלץ מאיתנו עוד צחקוק ולכן גם אין הרבה מה לדון בעלילה המוטרפת שכוללת בין השאר מטפלת רצחנית ומזימת ענק של הנשיאים רייגן וג'ורג' בוש האב.

אלמלא הקאסט המצוין, הסדרה הזו היתה סתם עוד קומדיה משוגעת מדי ומלאת יותר מדי בדיחות קקי-פיפי, אפילו שבאופן ברור רובם לא יכלו להצטלם ביחד לסצינות ארוכות ומשותפות בגלל לוחות הזמנים העמוסים של כולם. נראה שכולם פה נהנים לגמרי להתפרע ולתת הכל בתפקידים שלהם, וההנאה הזו מדבקת. אם תצליחו להיכנס לראש של היוצרים והשחקנים, מחכות לכם משהו בערך ארבע שעות של צחוקים פרועים בלי יותר מדי אג'נדה מאחוריהם. אם לא הבנתם על מה כל ההתלהבות מסרט המקור, אז בעונה הזו שום דבר שישכנע אתכם שמדובר במשהו שראוי לתת לו נסיון נוסף.

mako תרבות בפייסבוק

• נטפליקס