רשימה, חלקית ביותר, של יצירות שהצפייה ב"ווסטוורלד" תזכיר לכם: "פארק היורה", "המופע של טרומן", "בלייד ראנר", "אקס מכינה", "לקום אתמול בבוקר", "מטריקס", "שמש נצחית בראש צלול", "בית הבובות" של ג'וס ווידון, פרקים של "דוקטור הו" ועוד המון, המון. אה, ואם ראיתם את "ווסטוורלד" המקורי, סרט הסבנטיז עם יול ברינר שעליו מבוססת הסדרה, אז כנראה שגם אותו. כי זה העניין - לא משנה כמה ממוצע המטען התרבותי שלכם, אי אפשר לצפות ב"ווסטוורלד", סדרת הענק החדשה, המצופה והמושקעת של HBO, בלי להיזכר בכל רגע במלא יצירות אחרות. הייתם חושבים שמדובר בעוד מקרה של היעדר מקוריות ושאר רוח, חלק מגל הריבוטים והסיקוולים והמיחזורים של השנים האחרונות, אבל "ווסטוורלד" מצליחה להתעלות מעל כל זה.
ה"ווסטוורלד" שהסדרה נושאת את שמו הוא פארק שעשועים ייחודי עם תימת מערב פרוע שחוקה. משלמים, בוחרים בגדים תקופתיים ונכנסים לעולם אחר. העולם הזה כולל לא מעט דמויי אדם. מעין רובוטים או אנדרואידים, אבל שנראים ומרגישים ומדברים בדיוק כמו אנשים אמיתיים, והם חלק מעלילה קבועה שאליה מצטרפים אורחי הפארק האנושיים. עם הרובוטים האלה אפשר לעשות מה שרוצים - לנהל איתם שיחה, ללגום איתם כוסית או לצאת איתם למרדף סוסים כיפי. אבל מכיוון שבני האדם הם חארות, הם בעיקר אונסים אותם או רוצחים אותם בשלל דרכים יצירתיות, תלוי באיזה מצב רוח קמו. זה מקום שבו אפשר להגשים את הפנטזיות הכי חולניות ומעוותות שלך, כי אתה לא פוגע בבני אדם אלא ברובוטים חסרי נשמה שגם ככה לאחר מכן יימחקו, יטופלו וישובו לשירות מלא כשהם דף חלק, לא זוכרים כלום. הסדרה, כמובן, נפתחת עם בעיה: הרובוטים האלה מתחילים להתנהג מוזר. שדרוג מערכות שגרתי דופק להם את הסיסטם, קצת כמו העדכון האחרון לאייפון, ופתאום הם נזכרים בדברים מפעם. הם חולמים, הם משתגעים קצת ובגדול מתחילים להתנהג קצת יותר מדי כמו בני אדם אמיתיים.
לפני שנמשיך, כמה מילים על מאחורי הקלעים של "ווסטוורלד" (שמשודרת מדי יום ב' ב-4:00 לפנות בוקר ושוב ב-22:00 ב-yes Oh וב-HOT Plus, וגם בשירותי ה-VOD של החברות). מדובר בהימור הכי גדול של HBO מאז "משחקי הכס". אחרי שרשרת כישלונות של סדרות יקרות להחריד כמו "ויניל" ו"לאק", HBO חייבת סדרה חזקה, וכולם בונים על "ווסטוורלד", שמבוססת בחופשיות על הסרט שכבר הזכרנו, אותו כתב וביים מחבר "פארק היורה" מייקל קרייטון (כשמפעילי הפארק אומרים "לא הייתה לנו תקלה כבר יותר משלושים שנה", הם כנראה קורצים לאותו הסרט עליו מבוססת הסדרה). האחראים על גלגולו החדש של הסרט הם ג'יי. ג'יי. אברמס ("אבודים", "פרינג'", "מלחמת הכוכבים" החדש) וג'ונתן נולאן (תסריטאי "האביר האפל" + אח של הבמאי כריסטופר נולאן). נולאן כתב את התסריט יחד עם ליסה ג'וי (שהיא גם אשתו), אברמס הפיק ו-HBO שמו 100 מיליון דולר על עשרה פרקים.
ההתחלה לא נראתה מבטיחה: הסדרה הייתה אמורה לעלות כבר מזמן ועוכבה שוב ושוב, הניצבים מחו לאחר שנדרשו להופיע בסצנות סקס מפורשות ושמועות על חילוקי דיעות יצירתיים ושלל משברים נפוצו לכל עבר. הרקע הסבוך הזה חשוב להבנת חשיבותה של "ווסטוורלד" והתקוות שתלו בה, וככל הנראה גם אנחת הרווחה הקולקטיבית כשהגיעו הביקורות הראשונות והטובות על הסדרה. עכשיו HBO רק חייבת שזאת תהיה הצלחה מטאורית והכל יהיה בסדר. ממש לא בטוח שזה יקרה, אבל מה שכן בטוח זה ש"ווסטוורלד" היא סדרה מצוינת.
הקאסט: אנתוני הופקינס על תקן מייסד הפארק. אוון רייצ'ל ווד היא דולורס, רובוטית ותיקה וצייתנית בפארק השעשועים. אד האריס הוא אורח קבוע בפארק שנוהג לאנוס את דולורס מעת לעת ולרצוח מכל הבא ליד, ובטוח שבפארק חבוי עוד רובד סמוי שאותו הוא נחוש לגלות (קו עלילה שמרגיש מעט אברמסי ועלול להוביל לעוגמת נפש). את סידסה באבט קנודסן בתפקיד מנהלת הפארק בטח תזהו כבירגיטה המהממת מ"בורגן" הדנית. ויש שם גם את ג'יימס מרסדן, ג'פרי רייט ועוד שלל שחקנים שמבטיחים לכם שגם אם זאת לא הולכת להיות ה"משחקי הכס" הבאה, אין ספק שהיא משוחקת טוב יותר ממנה.
ההשקעה ב"ווסטוורלד" ניכרת. ויזואלית היא די מהממת, סדרה תקופתית, אבל כזאת שמשלבת שתי תקופות – עתיד קר ומערב פרוע. וזה עובד. הפסקול שלה מלא בנעימות שמבוססות על להיטים מוכרים (שייקח לכם כמה שניות לזהות, אבל זה יקרה) וכל כולה זועקת "תראו, השקיעו בי, השקיעו בי מלא". כמצופה מסדרת כבלים, היא לא חוסכת בעירום ובזוועות, אבל לא כאלה שבכלל מתקרבות ל"משחקי הכס".
ההתרחשויות מהירות וקולחות. שני הפרקים שבהם צפיתי היו מעולים ומעוררי מחשבה. איפה נגמר רובוט ומתחיל בן אדם? אם יצור מרגיש כאב, חושב, מפחד וחולם, עדיין אפשר לעשות לו מה שרוצים רק בגלל שהוא נוצר במעבדה? הביקורת החברתית ברורה – הרי אנשים עם כסף לא עושים מה שבא להם רק לרובוטים. תחליפו את פארק השעשועים במדינת עולם שלישי שמערבים עשירים באים אליה בשביל מין בתשלום או בשביל לממש סטיות, וזה בדיוק אותו דבר.
האנדרואידים של "ווסטוורלד" פועלים בפארק כבר עשרות שנים, ופתאום, בגלל תקלה, הם מקבלים גישה לדמויות אחרות שהם גילמו בפארק, לזיכרונות ולחוויות שהם צברו. ובהתחשב בכך שהזיכרונות האלה כוללים בעיקר אונס ורצח, לא מדובר באושר גדול. תחשבו על עיירה שלמה של רובוטים עם תסמינים פוסט טראומטיים. נושא הזיכרון משמעותי כאן. הזיכרון של הרובוטים, שמצד אחד מקלקל אותם ומצד שני הופך אותם לאנושיים, אבל גם הזיכרון שלנו, שצופים בסדרה שמזכירה לנו כל כך הרבה יצירות אחרות. היופי ב"ווסטוורלד" הוא שהיא לא עושה את זה באופן שמרגיש שחוק או חוזר על עצמו, אלא באופן שמשתלב במארג תרבותי, במעין תודעה קולקטיבית. כזאת שמאפשרת לסדרה להרגיש מוכרת, ידועה וביתית, אבל בו זמנית גם מקורית, חכמה וייחודית.