שומרים שתיקה

שתי פנסיונריות אוספות שיירי ראיות מרצח של נזירה שנעלמה מביתה בנובמבר 1969 וגופתה נמצאה בינואר 1970? אני מודה שלא הבנתי איך זה מחזיק סדרה של שבעה פרקים ו-432 דקות מסך מצטברות. אבל כבר בתחילת הפרק השני של "The Keepers" אנחנו מבינים שהרצח של קתי סזניק הוא לא העניין כאן, או ליתר דיוק - שהשאלה האמיתית אינה מי רצח את הנזירה אלא למה. 

סדרת הטרו קריים של נטפליקס מתחילה בזמן הווה: שתי תלמידות לשעבר של הנזירה קתי סזניק, שהייתה מורה בבית ספר קתולי בשנה האחרונה לחייה, מסרבות לקבל את העובדה שהתיק פתוח כבר ארבעה עשורים ומנסות למצוא את קצוות החוט שהמשטרה לא מצאה - או לא רצתה למצוא. השתיים, ג'מה הוסקינס ואמה פיצג'רלד, האמינו כל השנים שהחקירה הייתה טיוח. מאז אמצע שנות ה-90, כשתלמידה לשעבר בבית הספר האשימה את מנהל בית הספר והכומר ג'וזף מסקל בהתעללות מינית קשה, החשדות הללו רק גברו.

האפקטיביות של טרו קריים תלויה במידה רבה באמנות של מה לגלות מתי. אם "The Keepers" הייתה מציגה את עצמה כסדרה על טיוח התעללות מינית של כמרים בילדים, ייתכן שסף הריגוש הקולקטיבי והדפוק שלנו היה נכנס למצב "שוב?". אלא שסזניק מצטיירת כדמות מופת וקשה לא להיסחף עם האמביציה של שתי הסבתות, אז בתחילת הפרק השני – כשמתברר מעל לכל ספק שהסיפור האמיתי כאן הוא התעללות מינית שיטתית מצד מסקל וגברים אחרים בתלמידות בית הספר – אנחנו כבר לא צופים בתופעה שנראית כאילו כוסתה כבר מכל הכיוונים האפשריים, בטח אחרי "ספוטלייט" והאוסקר שלו. אנחנו צופים באנשים, והסיפורים שלהם נעים בין הבלתי נתפס לקשה מנשוא.

• אמאל'ה: עוד 8 סדרות פשע אמיתי שאסור לכם לפספס

הגיבורה של "The Keepers" - ולא רק שלה, מדובר בגיבורה בכל מובן אפשרי - היא ג'ין הרגאדון וונר. האישה הזאת הייתה בילדותה קורבן להתעללות מינית בתוך המשפחה, ומתברר שהמודוס אופרנדי של מסקל ושותפיו היה זיהוי של קובנות מועדים, כך שג'ין נדונה למסכת שנייה של מקרי אונס, הפעם בחדר המנהל. הטראומה הייתה כל כך קשה שהיא הדחיקה את ההתרחשויות ולא זכרה מזה כלום, עד שהכל התפרץ בשנות ה-90 והיא פנתה למשטרה. יש די תלמידות אחרות – ביניהן שתיים שחושפות בפני המצלמות את הסיפורים הקשים שלהן – כדי להבין שהסיפורים של ג'ין על מסקל, מזוויעים ככל שיהיו, אינם תעתועי זיכרון. זה אשכרה קרה. הכל.

נדמה לי שכל מידע נוסף על הסדרה של המפיק-במאי ראיין ווייט יהיה על תקן ספוילר, אז אם כבר הגענו לכאן, בואו נסגור את הפינה של השורה התחתונה: זאת סדרה מצוינת. הופכת קרביים בדיוק במידה שנדמה לכם ומכעיסה הרבה יותר ממה שאתם חושבים. מצד שני, ה-432 דקות באמת קצת גדולות עליה – כל מה שווייט מספר בשבעה פרקים הוא יכול היה בשקט לספר בחמישה – ומאותו צד, תמיד אפשר לטעות שאמנות גילוי המידע היא בעצם מניפולציה אחת גדולה. זה קורה שוב ושוב בטרו קריים, ז'אנר שבו מציגים לך בפרק הראשון שאלות שנענות בפרק השלישי, ובדיעבד אפשר לתהות – שנייה, לא יכולתם פשוט לספר לי את זה אז? זה צורם במיוחד בשאלות באמת משמעותיות, כמו "רגע, אז המסקל הזה מת או חי?", אבל להפיל את התיק הזה על "The Keepers" יהיה להאשים אותה בקונבנציות של הז'אנר, אז עזבו.

מצד שני, או שלישי, ראו הוזהרתם: הסדרה הזאת אינה מתגמלת באותו מובן ש"הג'ינקס" למשל תגמלה את הצופה. שאלות גדולות נשארות פתוחות, על קתרזיס אין בכלל מה לדבר. זה עשוי לתסכל חלק מהצופים, אבל מבחינתי זה לא משנה את ההמלצה הגורפת לצפות, להתחלחל ובעיקר להתעצבן.

אני מתקשה לדמיין צופה שהעדות של ג'ין הרגדון וונר לא תוציא אותו מהכלים. פעם ראשונה בגלל מה שקרה במשפחתה, פעם שנייה בגלל מה שעשו לה בבית הספר, פעם שלישית בגלל הטבעיות שבה היא סועדת כיום את אמה – קיבינימט, הרי כל זה קרה במשמרת שלה – ואולי יותר מכל ברגע שבו היא חושפת את הפסיכולוגיה של הקורבן השותק. "אם זה קרה לה כל כך הרבה פעמים אז היא בטח נהנתה מזה", משמיעה וונר את שהיא חשבה שיחשבו עליה כשתפתח את הפה. 

כנראה שאי אפשר לעקור את האלימות המינית שאצורה בסוג מסוים של חלאות. כנראה שאי אפשר למחוק באיזה מטה קסם את היתרון הפיזי של גבר בוגר על ילדה, וכנראה שאי אפשר לעקור מתוך הדת הממוסדת את הפשעים שמתבצעים בשמה (שלא תהיה לכם טעות, פיסת החרא הזה מסקל עשה הכל במסגרת "חינוך קתולי"). אבל כאב לילדה, "The Keepers" שכנעה אותי שאפשר וצריך להוציא לילדים מהראש את כל כיוון המחשבה של "קרה לי משהו רע, זה בטח באשמתי". להבהיר להם שהזאב תמיד אשם במה שקרה לכיפה אדומה, אחרת הם עוד עלולים לשתוק כמו וונר אם מישהו יפגע בהם.

ואם מישהו אכן מעוות מספיק בשביל מחשבות בסגנון "היא בטח נהנתה מזה" - אז מה יהיה איתך, אנושות. מה יהיה.

mako תרבות בפייסבוק