"אנשים אוהבים לשפוט, בכל מקום וכל הזמן. אפשר שזה אחד הדברים הפשוטים ביותר שהאנושות התבקשה לעשות אי פעם. אינני יכול שלא לחלום על ביקורת שלא תנסה לשפוט"
(מישל פוקו)
אנחנו כל הזמן שופטים: שופטים את עצמנו, את החברים שלנו, את ההנהגה שלנו. אנחנו שופטים כל סיטואציה, וכולם שופטים אותנו. השיפוט הוא הדרך שלנו להעביר ביקורת, חיובית ושלילית. אפשר אפילו להגיד שהדיבור עצמו יוצר קשר בין אנשים, מחבר ביניהם ומפריד ביניהם. השיפוט מייצר יחסי כוחות בין האנשים. בתוך כל קבוצת אנשים קיים שיפוט, מודע או לא מודע, והוא יוצר צורות התנהגות מסוימות, שמצמיחות בתורן צורות התנהגות חדשות, ואלו עשויות לשנות את המרקם הקבוצתי של הקבוצה ושל כל אחד מחבריה, כל הזמן.
הדיירים בבית "האח הגדול" נמצאים יחד במשך תקופה ארוכה. מהרגע שנכנסו לבית נוצרו ביניהם דינמיקות: חברויות, יריבויות, יחסים עם הדיירות החדשות, העמדות להדחה, משימות ועוד השפעות והפעתות שהן חלק מהמשחק. כל אלה יוצרים מתח בין הדיירים, והמתח גורם להם לשפוט זה את זה ובכך לשנות את יחסי הכוחות בבית – וגם את זהותם שלהם. לפי מישל פוקו, "הסובייקט אינו עצם, הוא צורה, והצורה הזו אינה זהה לעצמה תמיד ובהכרח". האדם מוגדר על ידי הקבוצה ומערכת יחסי הכוח שבתוכה הוא פועל. כיוון שכל אדם נמצא בכל מיני סוגים של מערכות יחסים, הוא מתגלה בכל פעם בצורה אחרת - גם לעצמו וגם לסביבה בה הוא פועל - ואף אחת מהצורות האלו אינה ביטוי לאיזושהי תבנית מהותית שקיימת בו. השיפוט הוא אחד מהדברים שמשנים את האדם עצמו ואת יחסיו עם הסובבים.
בית האח רוחש וגועש כל הזמן. שי חי הוא דמות חשובה ומעניינת שלה כולם מגיבים; הוא שופט ומבקר את כולם כל הזמן, מכניס את הדיירים למשבצות ומתייג אותם לפי סטיגמות, ופעם בשבוע הוא אפילו מקבל זמן מסך בדיוק לשם כך. אבל האם רק שי חי הוא כזה?
שיפוט עצמי
גם הדיירים שופטים את שי חי כל הזמן, בפניו ושלא בפניו. אור, בשיחה נוקבת עם תניה, הסבירה לה שיש לה הזדמנות עכשיו: "כולם מקווים שהוא ילך... אל תלכי אחריו, תישארי איתנו... אני חושבת שמגיעה לך הזדמנות לראות את הדברים כמו שהם ולעשות את הבחירות הנכונות... מישהו שהוא נפלא ומדהים בתוך הזוגיות, אבל מדי פעם מתפלק לו איזה משהו שהוא לא נפלא ומדהים, זה לא מגניב וזה לא מכפר... זה לא מתרץ אגרסיביות וזה לא מתרץ גזענות". אחר כך דיברה אור על היחס של שי חי לדיירים האחרים: "בואי נקרא לילד בשמו: יש פה אוכלוסייה, ברובה מזרחית... אוכלוסייה עממית מאוד, והוא מסתובב לו בתחושה אליטיסטית... תן לי להראות לך שיש דרך אחרת, אתה לא חייב לדבר ככה עם האנשים האלה...". אור שופטת את תניה ואת הזוגיות שלה עם שי חי, אך באותה נשימה ובלי לשים לב היא שופטת גם את שאר הדיירים: הם מזרחיים, הם אוהבים לעשות שמח, ולה יש את היכולת להראות לשי חי איך להתנהג איתם ואיך לדבר איתם. היא מבקרת את שי חי, אבל בעצם היא חושבת בדיוק כמוהו.
גם פלורי פנתה לתניה: "באמת אני אומרת לך, בלב שלם, אני לא שונאת את שי חי, אבל אני מרחמת עלייך. הלב שלי כואב עלייך. הייתי מעדיפה להישאר כל החיים שלי לבד... בשביל דבר כזה הייתי מעדיפה להיות רווקה זקנה... כל החיים שלי אני מעדיפה להיות לבד, אבל לישון עם השטן, אין יותר גרוע מזה". פלורי לא נתנה לתניה רגע אחד של חסד ומיד שפטה אותה על הזוגיות עם שי חי, הטיחה בה ביקורת קשה, ואולי היא בעצם שופטת ומבקרת את עצמה. אין לי ספק שהיא כבר נכנסה לרשימה השחורה של תניה.
נשמה או כלי משחק?
אחד הדיירים שזהותו משתנה בבית ככל הזמן בהתאם לסיטואציה היא דודו. לדודו קשה לשמור על קו אחיד ועל עמוד שדרה. בתחילת העונה שי חי קרא לו "חסר אונים", "קוף אחרי בן אדם", "גדלת באסם" וכו'. דודו, כזכור, נעלב מאוד. כשתניה אמרה לו שהוא הנשמה של הבית, הוא רץ לספר לחבר'ה במטבח – אם תניה אמרה, זה בטח נכון. מבחינת דודו, תניה כאילו ביטלה את השיפוט האכזרי של בן זוגה, והוא שיקם את ביטחונו העצמי.
מאוחר יותר נזף עמרי בדודו, אחרי שהאחרון נפגע משי חי בערב השירה: "מי היא, מה היא, שופטת עולם תחתון?!". ארבל ניסתה להראות לדודו צד אחר: "נורא קל לדיירים פה, בגלל שזו קבוצה ממש מגובשת, לבוא ולהגיד לך אתה צודק. אני אומרת לך את זה ממקום ניטרלי של מישהי שבאה מבחוץ, שזה שונה". ארבל בעצם הפכה את העניין ושפטה את הקבוצה.
מאוחר יותר, דודו סלח לשי חי ונכנס איתו לחדר "האח הגדול" מה שהתפרש אצל הדיירים האחרים (ביניהם עמרי ושי מיקה) כבגידה ממדרגה ראשונה. דודו הוא מעין שק החבטות של הבית: נופל וקם כל הזמן, פעם הוא בצד הזה ופעם בצד הזה, ובכל פעם שהוא עובר צד, הצד השני תוקף אותו. האם הוא באמת חסר עמוד שדרה וחסר אונים, כפי שאנשים כמו שי חי ועמרי ("אתה כלי במשחק") טוענים, או שהוא פשוט מנסה להיות בסדר עם כולם וזה חוזר אליו כבומרנג?
בכל מערכת יחסים, בכל פגישה עם אדם או קבוצה אחרת, אנחנו שופטים את הצד השני ואת עצמנו ביחס אליהם. בכל סיטואציה אנחנו נמצאים במעין משחק, קובעים בינינו לבין עצמנו צורה שונה של יחסים, משנים ומתאימים את זהותנו למצב. לכן במקום לחפש את המהות הטבעית של האדם, פוקו מציע ללמוד מהם היחסים המתקיימים בכל קבוצה ובכל חברה, וכיצד במסגרת היחסים האלו נוצרת הזהות שלנו, ובעצם - כיצד נכתבת ההיסטוריה שלנו.