ז'אק מעיד על עצמו שתמיד אהב טלוויזיה. לחברת יס, בה הוא משמש כיום בתפקיד מנהל ערוצי הסדרות, הגיע מיד בסיום שירותו הצבאי, נחוש ורעב לעסוק בתחום האוהב עליו. "ברגע שפתחו את 'יס' זה הרגיש לי כמו רגע חשוב של שינוי בשוק הטלוויזיה בארץ והבנתי שלשם אני רוצה ללכת", הוא מסביר בפשטות, "הגעתי למשרדים ופשוט ביקשתי: תנו לי עבודה, כל עבודה. זה המקום שלי ואני רוצה להשתלב כאן".
"אוקי – לא כל עבודה", הוא צוחק, "אבל למזלי זה לא מה שאמרו. הבהרתי שאני רוצה להגיע לתוכן. הדבר הראשון שעשיתי היה מכרז פנימי לערוצי הסרטים, שאחריו הפכתי לעורך הראשון שלהם. זה אולי נשמע נורמלי ורגיל היום, אבל צריך לזכור את השנים – לפני 14 שנה לא היה קונספט כזה בארץ של ארבעה ערוצי סרטים שונים, שבכל אחד משודר ז'אנר שונה לקהל יעד אחר, וכל אחד מהם משדר בלי הפסקה".
עשור וחצי לאחר מכן וז'אק כבר יודע לספר שלא רק האהבה למדיום הביאה אותו לפוזיציה המכובדת בגיל 35 בלבד. "ההבדל העיקרי ביני לבין כל מעריץ טלוויזיה הוא כנראה היכולת לשים את עצמי כל הזמן בנעליים אחרות. לשבת מול סדרה ולהתאהב, או לחלופין, לשנוא ולרדת עליה – וזה אותו הדבר מהבחינה הזו – זה קל מאוד. העניין הוא לשבת ולנסות, תוך כדי הצפייה, להיכנס לראש של פלחי קהל שונים, שטעמיהם שונים משלי, שמחפשים קשה רחבה של דברים. כשאני רואה סדרה, אני צריך לצפות בה עבור האנשים שאני עובד בשבילם, ובטלוויזיה רב-ערוצית, הבוס שלי הוא הקהל."
"דווקא לא. זה אחד הדברים המספקים - לקבל פידבק בלתי פוסק מהקהל: כל הזמן, במיילים וברשתות החברתיות, ולראות שיש מישהו שמקבל את העבודה שלך בצד השני ויש לו מה להגיד עליה. חוץ מזה שזה משאיר את האופקים שלי מאוד פתוחים, לנסות לחשוב כל הזמן כמו עשרה אנשים שונים".
התפקיד של ז'אק דורש ממנו לא רק להכיר כל סטודיו בעולם וכל סדרה בפיתוח, אלא גם להשתתף מדי שנה באירוע הגדול של עולם הטלוויזיה, "אל.איי סקרינינג", בו מוצגים כל הפיילוטים המבטיחים חודשים ארוכים לפני שהציבור שומע עליהם. "כולם מכנים את השנתיים האחרונות 'תור הזהב בטלוויזיה', וזה מאוד נכון. אנשים אפילו לא יודעים עד כמה", הוא מסביר, "כולם רוצים לעשות דרמה טלוויזיונית, המדיום מעולם לא היה כל כך מוערך ומבוקש. השגשוג מתבטא בשני צדדים. הראשון והברור הוא הצד הקריאטיבי, שמושך יוצרים שפעם לא היו מעלים על דעתם לעשות טלוויזיה – כמו מחזאים למשל, וגם במאים ושחקנים שפעם לא היינו מאמינים שייראו על המסך הביתי.
אם לפני 4 שנים הייתי אומר לך שערוץ ההיסטוריה או דיסקברי יעשו סדרת דרמה, לא היית מאמינה, והנה זה קורה. פסטיבל הסרטים סאנדנס מוציאים עכשיו את סאנדנס טי.וי. והכריזו שהם מפתחים סדרה על רוקנרול עם הרולינג סטונס בבימויו של סקורסזה. זה יוצא דופן, אבל זה לא הכל. הצד השני, שהציבור פחות מודע לו, הוא הצד של הכמות. אם בעונה של 2011-2012 היו מאה-עשרים סדרות בפיתוח, השנה יש כבר שלוש-מאות, ואנחנו רק במרץ.
"האמת שלא. מה שקורה הוא שהרף עולה, הציפיות מתחדדות, והסדרות המצוינות תמיד צפות למעלה. זה כמובן עושה לי חיים קצת יותר קשים כי לפעמים אני מוצא את עצמי נדרש לסנן סדרות מצוינות, אבל זה מצוין למדיום שיש תחרות כזו. כמי שחי את זה כבר שנים, תמיד היה לי ברור שיש משהו יוצא דופן בטלוויזיה ברמת הסיפור והחיבור לדמויות שהיא מאפשרת, שאין למשל בקולנוע".
הטלוויזיה כבר די גדלה למימדי הקולנוע, לפחות מבחינת התקציב
"המספרים שמשקיעים בהפקות בחו"ל הם לא פחות ממדהימים. מספיק להסתכל ארבע, אפילו שלוש שנים אחורה ולראות כמה הרשתות מעזות להשקיע פתאום בסדרות. "משחקי הכס", למשל, מצולמת בארבע יבשות. זו גם הייתה הסדרה ששברה שיא של אלף ניצבים. לפני פחות מחמש שנים, מי היה מעלה בדעתו יותר ממאה ניצבים? ו"אימפריית הפשע", רק הסט שלהם עלה 15 מיליון דולר. ולא נשכח את בית הקלפים שהושקעו בה 100 מיליון דולר. הסכומים הפכו להיות עצומים, וזה רק מעיד על חשיבותו ומקומו המרכזי של המדיום, לא כבידור, כאמנות ממש".
"לצערי אין מתכון. צופים קודם כל בפיילוט, שזה הכלי היחיד שניתן לך כדי להחליט לגבי הסדרה. על הפרק הבודד הזה נמצא משקל עצום. אם הפיילוט מדהים, קל להאמין באינסטינקט ולהשקיע אפילו כנגד כל הסיכויים. ניקח לדוגמא את 'גלי'. ברגע שרק עלתה שמועה שפוקס יעלו סדרה מוזיקלית, כולם התחילו לכתוב – בלי לראות שום דבר, כמובן – שזו תהיה נפילה. מי לעזאזל רוצה לראות סדרה מוזיקלית? אבל כשישבנו וראינו לראשונה את הפיילוט, הוא היה מקסים כל כך שלא יכולנו שלא לקנות אותו. את ההמשך כולם יודעים".
"אני לא יכול גם לשכוח את הפיילוט של 'בנות'. אי אפשר לחשוד בי שאני היפסטר או שייך לקבוצת הגיל המדוברת בסדרה, אבל הקרינו לנו את הפיילוט כמעט שנה לפני עליית הסדרה בארה"ב ופשוט נפלתי ממנו. זה כמעט היה מביך, הסתובבתי במשך 11 חודשים ובלבלתי לעולם את השכל על הסדרה הזו, וחזרתי אלף פעם על המשפט הזה עם קולו של דור כלשהו. כשהסדרה עלתה, 'בנות' באמת פרצה את גבולות הסקטור והז'אנר. את יודעת שבארה"ב למשל, יש לסדרה ייצוג יתר בגילאי 55-65 פלוס? אף אחד לא יכול היה לצפות את זה".
"יש את המקרה המפורסם של 'אבודים' – לא קנינו את העונה הראשונה, בגלל, בין השאר, ענייני משא ומתן. בסוף זה אמנם הגיע גם אלינו, אבל זה היה בהחלט פספוס כואב. מצד שני, באותו זמן היו לנו את 'עקרות בית נואשות' ואת 'האנטומיה של גריי', אז לפחות לא היינו בתחושת חסך. לגביי אישית, אני מודה שאני מכה על חטא, כי לא תפס אותי בכלל הפיילוט של 'איך פגשתי את אמא'. היו איתי יונה (ויזנטל, סמנכ"ל התוכן) ודנה (שטרן, מנהלת הערוצים) והם דווקא אהבו, שזו בדיוק הסיבה שבגללה צופים בפיילוטים בצוות, ולא לבד.
בתור מי שאחראי על קניית הסדרות מארה"ב והבאתן לשידור כאן, אחת המשימות החשובות בתפקיד כמו זה של ז'אק היא לעמוד על הבדלי הטעם בין ישראלים לאמריקאים. במקרים לא מעטים, ההבדלים האלה עשויים לקבוע אם סדרה תגיע לישראל או תישאר מעבר לים. "אם את לוקחת סדרה כמו 'דם אמיתי', 'המתים המהלכים' או 'אימה אמריקאית' – מדובר בתופעות תרבות בארה"ב, יש היסטריה אמיתית סביבן, קאלט של ממש. כאן יש לסדרות האלו את הקהל הקבוע שלהן, אבל ממש אין את אותו הבאזז. זה בגלל שז'אנר האימה מאוד טבוע בתרבות האמריקאית, וכאן פחות מתרגשים ממנו או מתחברים אליו.
אחרי שהוביל מהלך להקמתו של ערוץ HBO בישראל (yes Oh), חתום ז'אק על עוד מיני מהפכה בכל הנוגע לצמצום הפערים מול העולם. לאחרונה השיקה החברה מתכונת המכונה "משקימי קום", שבמסגרתה ישודרו כמה מהסדרות המובילות בעולם בשידור חי, במקביל לשידור האמריקאי. "מי שעוקב אחרי סדרה באדיקות, כמו נניח משחקי הכס", אומר ז'אק, "יודע מה זה להעביר יום וחצי בהתחמקות מספוילרים בפייסבוק, טוויטר, וואטסאפ, וכל דרך אחרת שבה אפשר לקלקל את הצפייה. אנחנו כבר לא באייטיז, כשכל המדינה עצרה את נשימתה לשאלה מי ירה בג'יי אר, למרות שהתשובה כבר שודרה בארה"ב שנתיים לפני כן".
"לדעתי 'עמק הסיליקון', של HBO,היא הדבר הבא. שמתי עין גם על 'המרגלים מוושינגטון' של AMC, העונה החדשה של 24 וסדרה בשם 'רד רוד', שבראד פיט מפיק. אני גם מאוד מצפה לחזרתה של 'לואי' במאי, אין לי ספק שזו הולכת להיות עונה מעולה. והדבר האחרון הוא סדרה קטנה ונורא חמודה בשל 'דול ואם' של אמילי מורטימר. זו התחזית".