לעשות סרט על המשוררת תרצה אתר זה דבר מסובך. יש עדיין הרבה מנעולים לפתוח. יותר מ-40 שנה עברו מאז מותה, וקשר השתיקה סביבה רק מתחיל להיסדק. אנשים שהיו שם אז, באותו זמן ובאותו מקום, לא ממש רוצים לדבר. אחרים כל כך אחוזי התלהבות מהסיפור האקסטטי שנגע בהם לרגע, שקשה לדעת מה באמת קרה ומה התווסף עם השנים.
והנה, ארי דוידוביץ', יוצר "ציפור בחדר" ששודר אמש ב-yes דוקו, פותח מצלמה, ומולה מתייצבים בניה הבכורים של האליטה הישנה - עודד קוטלר, דן מירון, גילה אלמגור, אלכס אנסקי, זיוית אברמסון, דן אלמגור, יונה אליאן וששי קשת - ומקימים לתחיה בפרטי פרטים, בהומור וברהיטות שאופייניים לבני תקופתם, את תל אביב של שנות ה-50 וה-60. בולט במיוחד בקסם ובכריזמה שלו נתן סלור, בנה הצעיר של אתר, שהיה לסוכן זיכרון נדיב שלה ושל אביה נתן אלתרמן. "אמרו לי שהיא 'נפלה מהחלון'", הוא אומר בסרט בחיוך. "עם זה גדלתי, נראה לי בסדר".
דוידוביץ גם קיבל גישה, ככל הנראה, לאלבומי התמונות הפרטיים של אתר, והסרט רצוף בתמונות משגעות. חלקן מציגות את אלתרמן (עומד על המרפסת עם בתו, רץ בפארק אל נכדתו בידיים פתוחות), ומרביתן – את אתר היפהפייה: כחיילת במדים, כסטודנטית בניו יורק, כאם טרייה מחבקת תינוקת, ככלה הנישאת לגבר הדומה דמיון מטריד לאביה. לרגעים נראה שמבעד החומרים הארכיוניים הנדירים ומתוך המרואיינים המעניינים מתחוורת האמת.
נשים בחלון
מתוך שעות ארוכות של חומרים בחר דוידוביץ' לשלב בסרט כמה קטעים שמעמידים באור בעייתי את דמותו הנפילית של אלתרמן. המרואיינים מספרים איך אלתרמן השתמש בתהילתו כדי להשיג כרטיסי טיסה עבור תרצה מהיום למחר, וכדי להכניס אותה ללהקת חיל השריון. "אליפלט", על פי הסרט, לא נכתב (כמו בהנחה הרווחת) כהוקרה ללהקה על כך שקיבלו את תרצה, אלא כאתנן תמורת הבחירה בה. וחשוב מכך - החומרים מתחילים לתאר בפרטים מדויקים יותר את מערכת היחסים בין אלתרמן לאתר: גילה אלמגור מספרת על ערב פסח אומלל בו הילדה הקטנה נקרעה בין אמה, רחל מרכוס, לבין המאהבת של אלתרמן, צילה בינדר; חוקרת הספרות שירה סתיו חושפת את הדיאלוג הקשה והטעון שמתנהל בין אלתרמן לאתר ב"שיר משמר" ("שמרי נפשך") שכתב האב וב"שיר הנשמרת" שכתבה הבת – דיאלוג שבו מטיל אלתרמן את מלוא האחריות למצבה של בתו עליה עצמה. ברגע השיא של הסרט מעז חוקר הספרות דן מירון לומר ש"אלתרמן ידע שהוא אחראי להרס המבנה הנפשי של בתו".
אבל איך הוא הרס אותו? לסרט אין תשובה. מהנקודה הדרמטית הזו "ציפור בחדר" פונה לכיוון אחר – וזה, למרבה הצער, כיוון שכבר ראינו. במקום להמשיך ולהעמיק בחידת דיכאונה ואומללותה של אתר ולפצח סוף סוף את סוד היחסים המסתוריים בינה לבין אביה, הסרט פונה לאילוסטרציות רומנטיות של סערת נפש. על המסך מופיעות דמויות אפלות מתעפעפות באור נרות, ומילות שירים צפות על המסך בפונט של מכונת כתיבה. בדקה ה-51 מופיעה דמות מטושטשת של אישה לובשת סוודר, מחבקת ספל קפה ומעשנת סיגריה. אתם מכירים את האישה הזאת: ראיתם אותה בקליפים, בכתבות על פרוזאק ובכל סדרה ישראלית אי פעם. האישה עם הספל היא דימוי האימג'בנק של הדיכאון הנשי, המקבילה הדיכאונית לאישה צוחקת ואוכלת סלט.
בראיון ל"הארץ" אמר דוידוביץ' שהוא נמשך לדמות האניגמטית של אתר, ושנגעה לליבו במיוחד תמונה שלה מביטה מהחלון כשמבטה מלא רגש אך זגוגי. ובאמת, ניכר בסרט שהיוצר שלו לא השתחרר מההיקסמות הרומנטית הזאת, מהדמות המפתה ומהלכת הקסם של המשוררת הדיכאונית, היפה ומזוגגת המבט.
משירה ישחרר רק המוות
סיפורה של תרצה אתר משחזר את סיפורן של אמניות שבורות ומיוסרות אחרות: פרידה קאלו, וירג'יניה וולף, אן סקסטון, רחל, דליה רביקוביץ', ובעיקר סילביה פלאת. הדמיון בין פלאת לאתר מבהיל: גם פלאת מתה בביתה, כששני ילדיה הקטנים בחדר הסמוך, וגם היא השאירה אחריה שירים שוברי לב על התמודדות ארוכת שנים עם היעדרו של אב, ביניהם שיר שנקרא "פרגים באוקטובר" – כמעט כמו "פרחי בר באוקטובר" של אתר. אפילו דמות האישה העצובה והיפה המביטה מהחלון חוזרת בשני הסיפורים. אבל סיפור חייה של תרצה אתר כפי שהוא נכתב בדיעבד לא דומה לסיפורה של סילביה פלאת בגלל צירוף מקרים מדהים. זה פשוט סיפור שנכתב שוב ושוב, עד שהדיכאון הפך ליופי, והמוות – לגבורה.
סרטים כמו "ציפור בחדר" לא נוצרים בחלל ריק. הם עומדים על גבי התפיסה שתפקידה של אמנות הוא להתרפק על העצב ולהעריץ את האומללות, וששירה היא מעין מדורה קטנה בלב או עלי שלכת מטאפוריים, יפים אבל מכאיבים, ושעל היופי הזה משוררים משלמים בחייהם: גברים בגאולה דרך הביבים, נשים - בהתאבדות. אבל דיכאון הוא לא ישיבה מהורהרת ופוטוגנית בתסרוקת סתורה ועם סיגריה ביד מול חלון פתוח, או שכיבה במיטה תוך כדי כתיבת רצף של יצירות מופת בפרץ השראה אלוהי. דיכאון הוא מחלה נפוצה, מכוערת – וגם מידבקת. זאת מחלה שנפוצה בגלל ביטויים של הערצה כלפיה. אף אחד לא יודע למה אתר קפצה או נפלה מהחלון באותו בוקר, אבל יכול מאוד להיות שהיא הרגישה שבתור משוררת, מוות כזה הוא הגורל הידוע מראש שלה.
הרגעים היפים ביותר ב"ציפור בחדר" הם אלה בהם מושמעים השירים היפים ביותר שכתבה תרצה אתר - "בלדה לאישה", "ערב חג" ו"אהבה יומיומית" - ויופיים מרחף גבוה מעל סיפור הדיכאון הרומנטי שמקיף אותם. טוב שלשירים האלה תהיה נוכחות גדולה בתרבות הישראלית, שהם ייקראו ויושמעו, ושהמשוררת שכתבה אותם תזכה להכרה ולכבוד בזכות כשרונה ומחוץ להקשר המשפחתי שלה. אבל סרט כזה עלול להפיץ, במקומם, את המיתוס הרומנטי הדיכאוני סביבה. וזה פחות טוב.