זהו עצם העניין

גל: אתה קשור לדור שמעלינו?

עמוס: אין מעלינו דור. יש ואקום

"לופ", יוסף אל דרור (1993)

כבר שנים שבכל ארוחה משפחתית בבית משפחת הרשקוביץ מתקיים דיון ער בשאלה האם הסלמון חריף מדי. מדובר בדג ברוטב פלפלים שסבתי האהובה רחל מכינה, ולמען הסר ספק - הוא לא חריף בכלל, אף פעם. אבל משום מה אנחנו ממשיכים לדבר על זה. אנחנו יכולים לדבר על הדג אפילו אם אין בכלל דג בארוחה.

"אורי ואלה" שהסתיימה בשבוע שעבר ב-HOT3 סיפרה סיפור ספק-אוטוביוגרפי על אורי, כוכב רוק מזדקן (שלמה בראבא) שאשתו נפטרה מסרטן, וכעת הוא מנהל עם בתו אלה (דינה סנדרסון) קשר צמוד מדי, מטריד לפרקים. לכאורה, מדובר בכל החומרים שהם ההפך משיחות הדג של המשפחה שלי, ועם זאת הסדרה מלאה בשיחות על אוכל, ומידת החריפות שלו, ולאיזה מסעדה נלך, ומה בדיוק נזמין. וגם ב"אורי ואלה", בדיוק כמו בארוחות המשפחתיות שלי, הם מדברים על הדג במקום לדבר על משהו אחר, מפחיד הרבה יותר.

פה קבור הכלב

"אורי ואלה" עוסקת, בין היתר, בניסיון של דור אחד להועיל לדור שמתחתיו, לשחרר אותו, להעניק לו אמצעים לבנות את עצמו בעצמו - אם זה אפשרי בכלל. היא עוסקת גם בדור הקודם, שעדיין לכוד בעצמו בזוועות שאף אדם לא פטור מהם: בכאב, בחוסר הבנה, באשמה ובמוות. הדיאלוג שלהם עוסק לעיתים קרובות בטפל (בעיקר באוכל). אבל מתחת לפני השטח תמיד יש משהו אחר, קירבה חזקה שאף אחד לא בדיוק יודע איך להתמודד איתה - והרבה פעמים דווקא מתוכה מתעורר הצורך להרחיק. והסדרה "אורי ואלה", בניגוד לדמויות שלה, לא מעוניינת להרחיק.

אמנם היא עוסקת בדיאלוג בין-דורי מפוספס, אבל הלכה למעשה היא מקיימת דיאלוג פורה מאוד עם אמנים ישראלים שהלכו בטריטוריה שלה בעבר. אפשר לשמוע בה הדים של חנוך לוין, של יוסי בנאי, וכן, גם של דני סנדרסון, אביה של היוצרת-כוכבת (אחרי הכל, סנדרסון כתב את השורות "זהו עצם העניין / לא, זה עצם של הכלב" - משפט שמגלם משהו ממהות הסדרה, כמו שניסיתי להדגים בעזרת הסיפור המביך על הדג החריף).

אבל את הדיאלוג העשיר ביותר היא מקיימת דווקא עם העבר הקרוב, עם הדור המכונה דור ה-X, עם סדרות כמו "החמישייה הקאמרית" ו"הבורגנים" ועם יוצרים כמו יוסף אל-דרור ואורלי קסטל בלום – סדרות ויוצרים שכמו "אורי ואלה" עסקו בדרך שבה ישראלים מדברים ובפער בין הדיבור למציאות. הציטוט של אל-דרור מהמחזה "לופ" שמופיע בפתיחת הכתבה מתאר חוויה אופיינית ליצירות מהניינטיז - תחושה של חוסר במסורת, עד כדי כך שאין בכלל במה למרוד (מה שגדי טאוב כינה "המרד השפוף"). נדמה ש"אורי ואלה" נחושה לא לפספס את מה שיש לדור הקודם ולכל הדורות ללמד אותנו. דינה סנדרסון, עופר סקר ויובל שפרמן יצרו סדרה שלמדה היטב את היוצרים שבאו לפניה, הפנימה את הלקחים והוסיפה פיתוחים חדשים ומעניינים משלה.

אני קריקטורה ואני יודע את זה

בדיוק כמו ב"הבורגנים" וב"החמישייה", גם ב"אורי ואלה" משחקי המילים ומטבעות הלשון רק מעצימים את בעיות התקשורת בין הדמויות. היום יותר מתמיד נראה שהעברית יצאה משליטה: כולם מתרגמים מאנגלית, שואבים מהצבא, לוקחים קצת מהאייטיז והרבה מהגייז, משתמשים באופן נדיב במילים שנקרות בדרכם וחוגגים את העושר של הביטוי והצליל, עד שהשפה נראית לפעמים כמו ג'יבריש. אם קומדיה על קומדיה היא טרגדיה, אז "אורי ואלה" היא גרסת הטרגדיה של "ארץ נהדרת"; הדמויות שלה מדברות כמו קריקטורות ומתנהגות כמו קריקטורות, אבל נפגעות באמת – ולרוב, הן נפגעות מהפלקטיות של עצמן ושל הסביבה.

כך לדוגמה, בסצנת חיזור בפרק השני, צוקי (פבלו רוזנברג), שף סלבריטאי עם מבטא ארגנטיני כבד, נוסע באוטו עם אלה ומספר לה שהיא לא הטיפוס שלו - לרוב הוא יוצא רק עם נשים "גאונות" ו"דוקטוריות" שיש להן "מראה אינדיאני". כשהם מגיעים לביתו והוא מבחין סוף סוף באפקט שהדברים שאמר עשו עליה, הוא פונה אליה עם שמץ של הפתעה בקולו ושואל: "ביאסתי אותך?". היא עונה "לא", והוא אומר: "מה את נעלבת? לא כל אחת צריכה שיהיה לה סקס אפיל".

זה הפיתוח של "אורי ואלה": בהתאם לעידן שבו אנחנו חיים, הדמויות מודעות לקריקטוריות שלהן. אם חלק מהגיחוך ב"הבורגנים" היה טמון בכך שהדמויות דמיינו את עצמן גדולות יותר וחשובות יותר מעצמן, הדור הזה למד שהדרך שלו לנצח את הקלישאות היא להודות בהן וליהנות ממה שיש. זו מודעות עצמית – אנשים מודים בחולשותיהם כדי להחזיר לעצמם את השליטה.

המודעות משחררת

אבל ב"אורי ואלה" נדמה שהמודעות הזאת רק לוכדת את כולם יותר ויותר. אלה חושבת שהיא מודעת לעצמה, אבל מה שהיא יודעת זה רק איך אנשים אחרים רואים אותה. במקום להיאבק בתדמית (משהו שלא נהוג לעשות מאז הניינטיז), היא מחליטה להתמסר אליה באופן מושלם ומוסיפה עוד ועוד קישוטים. זה באמת נראה כמו פתרון להרבה סוגים של כאב: כאב ההשפלה על האופן שבו אנשים שופטים אותה, הפחד שאין לה מה להציע חוץ משם המשפחה המפורסם ועוד. וזה גם נראה כמו שחרור - היא יכולה לעשות מה שבא לה, אפילו לעזוב את הבית למלון בוטיק יוקרתי ללא ייסורי מצפון. אבל השיטה הזאת מתרסקת לגמרי כשאלה נתקלת בטרגדיות האמיתיות של החיים: כשאמא שלה מתה, כשאבא שלה שוכב עם החברה הכי טובה שלה, כשהיא לא מצליחה לפתח לעצמה קריירה עצמאית, וכשהיא מגלה בסוף הסדרה שיש לה גוש חשוד בשד.

לעומתה, אורי (שלמה בראבא) מגלה שהניסיון להיות חופשי ולהשתחרר מהקיבעונות שלו מחזיר אותו חזרה לחיקה של הקלישאה: מצד אחד הוא מנהל רומן עם החברה הכי טובה של הבת שלו כמו הגרועים שבאשמאים הזקנים, ומצד שני הוא לומד להתפעל מכל פרח ומכל אגל טל כמו הנדושים שבהם. למרות שהוא חווה גם שמחה ושחרור, הוא סובל מכך שהילדים שלו לא מצליחים לקבל את ההתנהגות שלו. וחוץ מזה, גם בהנאה שלו מתגלים זיופים – למשל, כשהוא מחליט לארגן מסיבה מרובת משתתפים בביתו, ונוכח במהלך האירוע שהוא לא מסוגל ליהנות, למרות כל תובנותיו החדשות.

נראה שהשפה שבה הם מדברים, והדימויים שיש להם על עצמם, והדימויים שיש לאחרים עליהם מאיימים לבלוע אותם, כאילו הסמלים מנסים להכניע את המציאות, להרחיק אותם מההשפלה והכאב והפחד. אבל אחרי המוות של תמי, האם והאישה, כבר אי אפשר להדחיק יותר, ואין דרך להינצל. לא משנה כמה מסעדות יוקרה, וכמה מודעות עצמית, הכאב נשאר אותו כאב (במיוחד עבור אלה, שבסוף הסדרה מגלה שהיא עצמה בסכנת חיים). אם על פני השטח נדמה שהסמלים מנצחים, כופים את שליטתם, מרחיקים בין אנשים ומנצחים את האנושיות, בפועל האנושיות חוזרת שוב ושוב להכות - בצורת המוות של תמי, שיש לו רק פרשנות אחת, סופית וחדה. אבל המוות, לפחות אצל אורי, הוא גם שחרור מהסמלים האלה, מהפחד להראות פתטי - מכל מה שגורם לנו להיות פחות חופשיים.

אם ב"החמישייה הקאמרית" הסמלים ניצחו בנוקאאוט (לדוגמה, במערכון המפורסם שבו מעלית שקוראים לה "מעליל" היא מעלית זולה ומתפרקת, כיוון שהשפה יוצרת את המציאות), וב"הבורגנים" הסמלים טובים יותר מהדמויות, והחלומות שלהם להגשים אותם הורסים את החיים (כיוון שהדימוי תמיד טוב יותר ושלם יותר ממה שיש), ב"אורי ואלה" הסמלים עצמם נראים פתטיים, מחווירים וחסרים לעומת המציאות.

באופן אירוני, "אורי ואלה" עושה את זה דווקא באמצעות הסמלה בוטה יותר ממה שנהוג במחוזותינו. הצילום מרהיב, תנועת המצלמה הזורמת, המוזיקה שמתפקדת לעתים כמו דמות נוספת, המשחק שקרוב יותר לתאטרון מהמקובל, אקספרסיבי ומלא הבעה - כל הדברים האלה מייצרים יופי שמאפשר להתמודד עם התוכן הקשה. הבמאי יובל שפרמן בחר לצלם "ניכור" ו"זרות" (המירכאות כאן רק כדי להדגיש שהמושגים האלה כבר מזמן איבדו משמעות) לא באופן שבו נהוג לצלם אותם (לונג שוט, גוונים אפורים - שמראים ריחוק ומייצרים תחושה של חוסר הזדהות עם הצופים), אלא להפך, עם צבעים ותקריבים. חלק מהסצנות כל כך מוארות עד שהן כמעט מוזהבות. כל האמצעים (צילום צבעוני, שחקנים אהובים כמו ציפי שביט, מוזיקה מרגשת וכן הלאה) עוזרים להעמיק, להעשיר ולפעמים גם לסתור את מה שנמצא על פני השטח ולפרוץ את מחסום הקריקטורה המייאש. ב"אורי ואלה" משתמשים בדימוי כדי לייצר אמפתיה. לקרב אותנו אל המציאות ולהראות לנו את מה שקשה לראות, את עצם העניין.

עוד על "אורי ואלה":

• מושלמת: מיכל ישראלי התאהבה ב"אורי ואלה"
• "זה היה נשגב עבורי": ציפי שביט מספרת על התפקיד הדרמטי הראשון בקריירה
• לא רוצה לשחק את הכוסית על הבר: ראיון עם אביגיל קובארי
• עשר הסדרות הכי טובות של 2016
• "אורי ואלה" ויתר הדברים הכי טובים שקרו בתרבות השנה

בית טוב

הטקטיקה הזאת מגיעה לשיאה בפרק השמיני, כשאלה מגלה על הרומן בין אביה לבין חברתה הטובה ביותר - שיא הבגידה לפי הכללים החברתיים המוסכמים, וגם קלישאת הקלישאות. אורי מנסה להסביר לה מה קרה, ומספר לה שהקרבה למוות עוררת בו משהו שדומה מאוד לתחייה מחדש. הוא רוצה לדבר איתה, ללמד אותה על השחרור שלו, ואומר: "זה לא בא מהמקום הזה, הרגיל של הזה. אני קרה לי משהו טוב, נפתח לי משהו. אני פתאום התעוררתי. יש משמעות. משהו... איזה טריות. אני רוצה לדבר על זה - גיליתי דיאטה שעובדת, אני רוצה לדבר על זה". אבל היא לא מצליחה לשמוע אותו מבעד למסך הידיעה הכואבת שהוא שכב עם החברה הכי טובה שלה.

"אז בוא נדבר על זה", אומרת אלה בציניות. "בך ובשמול (אחיה של אלה – ע"ה) יש משהו מאוד שמרני", אומר אורי, ואלה עונה לו בבוז: "ברור, אתה מאוד חתרני מאוד מהפכן. יוצא עם צעירות, זאת המצאה. חתרני עלק - דבר איתי כשתצא עם בת 80".

אלה אולי לא מוכנה לראות את אבא שלה כמו בן אדם ברגע הזה, אבל "אורי ואלה" נותנת לצופים לראות אותו. היא מקרבת אותנו אל הפנים שלו ומאירה אותם בחסד, ומאפשרת לנו לשמוע את מה שהוא אומר ולהרגיש אליו אמפתיה. יצירה נחותה הייתה אולי מעוררת בנו הבנה שטחית יותר, הבנה מסוג "כולנו בני אדם ולכן אין לנו ברירה אלא להיות זבלים", אבל "אורי ואלה" מתייחסת לבחירה של אורי באהדה, ומציעה את האפשרות שאולי הבחירה שלו ראויה, למרות שהיא גורמת לבת שלו כאב. את האפשרות שאין פה אי-הבנה, אלא בחירה, ובחירה חופשית - הדבר שכולנו שואפים אליו. זה חלק מהעוצמה של "אורי ואלה" - היא לא מרימה ידיה בייאוש כשהיא נתקלת ברגעים הקשים ביותר של החיים, אלא נשארת בדיוק שם, כדי לנסות להבין מה בדיוק קרה ואיך נוצרות אי ההבנות וכמה יפה הוא אגל הטל על העלה, כשמסתכלים עליו דרך העיניים הנכונות. אבל היא לא נותנת פתרונות קלים.

האמפתיה הזאת, המציאות הזאת, הסמלים האלה - כולם מסוכנים מאוד. הסדרה מסתיימת בנקודה אמביוולנטית: אורי ואלה ברכב. אלה בדיוק גילתה שאולי יש לה סרטן, אורי לא יודע עדיין. הוא רוצה שהיא תעזוב את הבית, אבל היא לא מוכנה. "זה בית טוב", היא אומרת. היא רוצה שהוא יעזוב. הוא עונה לה, כמעט בוכה: "אני יודע שזה בית טוב". הם עושים אבן נייר ומספריים, וככה זה נגמר, בלי מנצח. אפשר היה לעשות ניתוח כלכלי לסדרה ולהגיד שזה מראה שדור ה-Y לא יכול להרשות לעצמו לצאת החוצה כי הוא מפונק/התנאים הכלכליים השתנו/ביבי. אבל אני רואה שם אב ובת שלא יכולים לחיות אחד עם השני, ולא יכולים לחיות אחד בלי השני. הם לא יודעים איך לפתור את הבעיה הלא-סטריאוטיפית הזאת: אב ובתו שמחבבים אחד את השני, ונהנים זה מחברתו של זה כמו חברים. לא כמו מאהבים - כמו חברים. זה כל כך לא טבעי (כלומר, לא סמלי), שזה חייב להסתיים באסון.