משהו השתנה בסיון רהב-מאיר אחרי לידת בתה החמישית, יהודית. "בכל חופשת לידה קורה לי משהו", היא אומרת. "זו הזדמנות לשבת בבית במשך שלושה חודשים, ולהסתכל מהצד על העבודה שלך. מכל חופשת לידה חזרתי קצת אחרת, ובכל פעם שאת עוזבת בבית ילדים, הפעם חמישה, את צריכה לתת לעצמך סיבה מאוד טובה למה את עושה את זה. הרי זו לא רק פרנסה. אם אני עוזבת חמישה מתוקים עם בייביסיטר, למה אני יוצאת? כמה זה משמעותי? כמה זה חשוב? ילדים הם סוג של מצפן, וזה מאוד משפיע על העבודה העיתונאית שלי".
עם השאלה הזו מנקרת בראשה, חזרה סיון אל חדשות 2, בסיס האם שלה בין שלל עיסוקיה התקשורתיים, ונשלחה אל משימתה הראשונה - סיקור הלווייתו של השר אורי אורבך ז"ל. "בדיוק ביום שבו חופשת הלידה הסתיימה, מצאתי את עצמי בבית העלמין במודיעין משדרת במשך כמה שעות את הלוויה. לא הסכמתי עם אורי על כל דעותיו בענייני תקשורת או פוליטיקה, אבל זו בהחלט הייתה סדנה לחשוב שם על משמעות החיים. בדיוק הייתי בנקודה הזאת של שאלות על תקשורת, יהדות, השפעה, ילדים".
הרגשת שזה לא קורה סתם, שיש פה מישהו שמנסה לארגן לך מסר?
"אני לא מהז'אנר הזה. אני אדם מאמין, אבל אני לא ממחפשי המופתים והסימנים כל היום. אבל זה כן היה צומת משמעותי, וזה המשיך בתוצאות הבחירות, חודש אחר כך".
לראשונה בחייה המקצועיים, מי שרדפה אחרי סקופים והצליחה לחלץ מקורות ממעמקי שתיקה, חשה שמה שסיפק טעם גדול בחייה, הרגיש תפל. "כבר לא ראיתי בזה את חזות הכל. להביא בערב סיפור על שיריון כלשהו או על התבטאות של מישהו, לא נתן לי את הסיפוק שפעם היה לי בזה, לא חזרתי הביתה ואמרתי 'וואו, עשיתי משהו'".
איך את מסבירה את זה?
"הרי מה היה כאן? לפיד ובנט כרתו ברית אחים, זרקו החוצה את החרדים, ולא עוברות שנתיים, והנה בנט והחרדים יחד בממשלה ולפיד רץ לכיוון החרדים ומשנה את התנהגותו. אז שאלתי את עצמי כמה אנרגיות אפשר להשקיע בדבר שהוא כהרף עין, ולמחרת, ברגע, הוא הופך חסר משמעות כשכל הקלפים מתחלקים מחדש".
אך התובנה הגדולה ביותר שלה ממערכת הבחירות האחרונה של מארס 2015, היא שככל שהתקשורת מבקשת לפנות למכנה משותף של הקהל הישראלי, היא מפספסת את רובו. "כדוסית אני אומרת לך, ש–30 המנדטים האלה שקיבל הליכוד, גרמו לי לחשוב הרבה על הזהות המסורתית. מיום שנולדתי, כל אייטם בתחום היהדות מוגש לי כ'בעד ונגד'. תמיד זה יהיה החרדי ממאה שערים, או המתנחל הקיצוני, ומנגד החילוני המאוד קיצוני שתמיד יהיה יו"ר סניף מרצ בעיר מגוריו. לא משנה מה יהיה האייטם - פיצוציות בשבת, כבישים, גיוס, גיור - זה תמיד יוצג בתור הקיצון נגד הקיצון. והנקודה היא שכשאני מסתכלת על סקרים שמבקשים אנשים להגדיר את עצמם, הקבוצה הגדולה ביותר תמיד תהיה 'מסורתי'".
והם אינם.
"נכון. האם אי פעם שמעת את רזי או את יונית, או אותי, אומרים במקום 'שלום לנציג החרדים מוישה זוכמיר' או 'שלום לנציג החילוניים צדף רהב', פנייה כמו 'שלום למסורתי משה כהן'? אני בת 34 ולא שמעתי כזה דבר בחיים. זה הכה בי יום אחרי הבחירות: הציבור הכי גדול בארץ - מושתק. אנחנו מדברים על היהדות רק כשהיא מפלגת בינינו, ולא כשהיא מאחדת. צריך לתת קול לקבוצה המושתקת הזאת".
"עם פאסון עאלק אובייקטיבי"
מאותו רגע, העשייה של סיון רהב–מאיר קיבלה מהות אחרת. הכתבות העיתונאיות שלה נובעות היום מתוך משימה חדשה, למצוא את הקשר למסה הישראלית הגדולה שלא מוגדרת על ידי השוליים, אלא על ידי זהות נוזלית ומורכבת, אך גם מאוד בהירה ופשוטה - זהות יהודית מסורתית. היא עוסקת בכך בעקביות בכתובתיה במהדורות, בתוכניות שהיא מגישה ובפינות האישיות ב"חדשות הלילה". "פחות מעניין אותי להביא סקופים על שרה נתניהו, יותר מעניין אותי להביא סקופים על שרה אמנו", היא אומרת, ומזהה בחושיה העיתונאיים, שאל דאגה לא כבו, שזו עומדת להיות הכותרת של הכתבה.
"זה מכוח בשלות, התבגרות, גיל, מהות, פרספקטיבה. אתה לא יכול להתרגש ממערכת בחירות חמישית, או ממשבר קואליציוני שביעי, ובטח לא משערוריות דתיים־חילוניים שהן פשוט הבל. התקשורת יודעת לתאר אירועים - פה קרה פיגוע, ושם שערורייה, ופה סקנדל - אבל יותר מעניין אותי לנסות לתאר תהליכים".
הרוח החזקה, שאלמלא נבעה מתוך תוכה, היה אפשר לכנות אותה גבית, דחפה אותה לעשייה שחורגת ממסך חדשות 2. היא כותבת במקביל טור שבועי ב"ידיעות אחרונות", מגישה בגל"צ תכנית שבועית עם בעלה ידידיה מאיר (קונגלומרט תקשורת בעצמו), ומעל לכל אלה מעבירה שיעור שבועי בפני קהל רב בירושלים, ובקרוב גם בתל אביב ("יש כמה הצעות מכמה מקומות באזור 03, בקרוב אחליט איפה להתחיל שם שיעור"). גזירי דבריה בחדשות, ופרסומיה בפייסבוק ובעיתונות, נחתכים מהפלטפורמות ועושים דרכם בצינורות ווטסאפ לאלפים רבים.
"בחופשת הלידה התחלתי להשתמש ברשתות החברתיות. הגעתי מה–זה מאוחר", היא אומרת בחיוך. "אמרתי לעצמי תמיד, 'יש לך במה בערוץ 2, במה ב'ידיעות אחרונות' ובמה בגלי צה"ל, כמה בן אדם יכול להשמיע את עצמו?'. וזו כנראה טעות. כל חיי הכתיבו לי זמן ומספר מילים. פתאום את איזה ציפור דרור. לא מזמן עצרה אותי נערה בשוק מחנה יהודה, ואמרה לי, 'יו! זו את מהווטסאפ!'. סימנתי לעצמי את הרגע הזה כמהפכה בתקשורת".
היא גדלה כחילונית ברמת השרון, ואת דרכה בעיתונות התחילה בגיל שש כשכתבה בעיתוני הילדים "צ'ופר" ו"פשוש". בהמשך הופיעה בערוץ הראשון ובטלוויזיה החינוכית וכמובן בגלי צה"ל. קצת לפני שירותה הצבאי חזרה בתשובה. לחדשות 2 הגיעה אחרי השחרור, ככתבת בכנסת וכתבת משפט. בהמשך הגישה את תכנית הבוקר של קשת. היא נחשבה לסקופרית מוערכת, שחודרת את החומות המבוצרות ביותר, בין אם כי עיתונאים אחרים לא מצליחים ובין אם כי הם לא ממש רוצים. היא חשפה את נישואי יגאל עמיר ללריסה טרימבובלר, את מעברו של לב לבייב ללונדון, ראיינה את שרה נתניהו בריאיון בלתי נשכח ושנוי במחלוקת, השיגה את ארקדי גאידמק, שולה זקן, משה טלנסקי ולאחרונה גם את אורי לופוליאנסקי רגע אחרי הפחתת עונשו.
"מאז שהתחלתי לגעת ביהדות כגורם מאחד זהותי, ולא כגורם מפלג, אני עפה מעוצמת התגובות. אלה כתבות שלא הייתי מציעה פעם, כי הן לא מגלות שום דבר, אין בהן סקופ. אבל פתאום אני רואה שזה מעניין לא רק אותי אלא גם אחרים", היא מספרת.
כתבה אחת מהסוג שרהב–מאיר מדברת עליהן, אשר גררה מבול של תגובות חיוביות, הייתה אודות מגמה חדשה של יציאת בני נוער ממכינות קדם צבאיות למסע לספרד בעקבות התרבות המפוארת היהודית שחיה שם לפני הגירוש, כחלופה למסעות המחנות לפולין. "זה במקום כל היום להגיד 'היטלר' ו'המופתי', ו'אנחנו חיים בגלל שרצו להשמיד אותנו'. זה מעודד את שנאת האחר. איפה הרמב"ם? איפה רש"י? איפה רבי יהודה הלוי? מסעוות כאלה הם אמירה הפוכה. הזהות שלנו לא מגיעה רק מתוך מצוקה, היא מגיעה מתוך גדוּלה".
ביום שבו שודרה הכתבה האופטימית, נפתחה המהדורה בסיקור פרשת ינון מגל ובעוד סיפור, על עוד ניצב. המהדורה נצבעה בצהבהבות מביכה. "ממש הרגשתי שהכתבה הזאת היא הכותרת הראשית" היא נחרצת, "ומבחינתי זאת מחמאה לקבל למחרת טלפונים מקצין חינוך ראשי וממלא תיכונים שרוצים לקבל את הכתבה הזאת, להראות אותה, לדבר עליה. פעם גם אני רציתי להביא סקופים, לפתוח מהדורה".
את לא רוצה יותר?
"פחות. חז"ל אומרים 'אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ'. אני מאמינה שכך גם בתקשורת, בן אדם משדר מהמקום שלבו חפץ, מאיפה שנכון ומעניין לו".
כתבות אחרות שמסמנות את המגמה החדשה הזו עסקו ברבה של בית"ר ירושלים עמי פייקובסקי, שמונה להילחם ברוח האלימה בין אוהדי הקבוצה, וחתונתה של שרה תחיה ליטמן, שנערכה בתום השבעה על אביה ואחיה שנרצחו בפיגוע. "יהיו כאלה שיגידו שזה קיטש. כשסיקרתי את החתונה, בחצות, ראיתי שנותרתי הכתבת היחידה, פתאום היו שם קרוב ל–20 אלף איש, כל הצלמים כבר הלכו, ומי שצילם זה הצלם הנודע ידידיה מאיר. זה היה מחשמל. אז זה יכול להיות כאילו בנאלי: 'אם כן סיון, מה הכותרת שלך להערב? הכותרת היא עם ישראל חי'. אבל מה אני אעשה".
איך התייחסו במערכת לשינוי שעברת?
"מי שניבא את התהליך הזה הוא אבי וייס (מנכ"ל חדשות 2 - ל"א, של"ד). זה לא שהפתעתי את המערכת. להפך. שנים שאבי וייס, גיא סודרי וחיליק שריר ישבו עליי ואמרו לי, 'תביעי את עצמך יותר, תביאי את עצמך למסך'. אני זאת שהייתי עם פאסון עאלק אובייקטיבי ונורא מאופקת".
וממה פחדת?
"אני ילדה מאוד טובה ואני לא רוצה לריב עם אף אחד. ידידיה צוחק ואומר שעוד לא גיליתי להורים שלי שחזרתי בתשובה.יש חוזרים בתשובה שקמים בבוקר ומתחילים לתקוף את הכופרים, את החילונים, את הציונים. אני לא שם. לפעמים אני רואה את ידידיה והילדים הולכים ברחוב, ואני יכולה בראש להגיד לעצמי 'מי זה הדוסים האלה?'. אני מאוד מרגישה קשורה לציבור החילוני, וכמובן לציבור הציוני–דתי, וכמובן לציבור החרדי. אז מתוקף זה תמיד אמרתי, 'בוא נהיה צו פיוס', לא להרגיז אף אחד, רק לחזור הביתה בשלום. ראבק, בגיל 34 את רוצה קצת יותר".
לחבר את התורה לחיים
"עלינו על סטארטאפ", היא אומרת בפתח ההרצאה השבועית שלה. ועוד איזה סטארטאפ. מקצה הרחוב אפשר לראות את הנהירה. למרות הקור הירושלמי, עשרות ממהרים לשיעור שמועבר מדי יום רביעי בהיכל שלמה בירושלים. מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, הרוב דתיים אבל גם לא מעט חילוניים, גודשים את האולם. כבר פעמיים סיון רהב–מאיר העבירה את ההרצאה למקום גדול יותר, תחילה מבית כנסת "המחתרות" בשכונת נחלאות בירושלים אל בית ספר בפאתי השכונה ועכשיו לאולם רחב ידיים. יש במגזר הדתי מי שמכנה אותה "האדמו"רית", קולגות שלה בתקשורת רואים באהדה את ההרצאות השבועיות, בעולם החרדי קצת פחות מתלהבים, בעיקר משום שהשיעורים מעורבים לגברים ולנשים.
לפני כעשור פנה אליה עו"ד ושמו אבי גז והזמין אותה ללימוד תורה בליל שבועות בלבה של ביצת הרווקים והרווקות הירושלמית. "הייתי בטוחה שהוא מזמין אותי להקשיב ואמרתי שיכול להיות שאני אקפוץ. הוא אמר לי, 'את לא מבינה, אני מזמין אותך להעביר שיעור'", היא נזכרת. מי שתמיד חשה בחסר, לאור העובדה שלא גדלה במערכת החינוך הדתית, לא ראתה איך היא עושה את זה. "מה שהילדים שלי יודעים בגיל 3 בגן לא ידעתי בגיל 18. שנית, מה הקשר בין לדבר בטלוויזיה לבין להעביר שיעור תורה? התרגשתי כמו שלא התרגשתי משום שידור חי מעולם".
שיעור חג השבועות הפך לשיעור שנתי והומה, ובחודש אלול האחרון הזוג מאיר החליט למסד את האיוונט שהתמלא עד אפס מקום. מסביב החל גל הטרור, השוק נדם והמסעדות במחנה יהודה ננטשו, אך בכל שבוע הגיעו לפחות 500 איש לשמוע את דבריה. רהב–מאיר התרגשה עד דמעות.
הכניסה חינם. עשר דקות לפני תחילת ההרצאה כבר קשה למצוא מקום פנוי. רהב–מאיר מציעה לבאים לעלות לקומה השנייה של האולם, שאף היא מתמלאת במהרה. השיעורים שלה עוסקים בהיבטים אקטואליים של פרשת השבוע. רהב–מאיר כריזמטית, דרמטית ומלאת אנרגיה, היא מתבלת את ההרצאה בסיפורים קטנים על משפחתה, איך ישבה בשבת עם ילדיה ודנה איתם בפרשת השבע וכמה נדהמה מעומק הידע שלהם, היא מתארת חוויות מעבודתה העיתונאית, ומאזיניה בולעים בשקיקה. הרב אלישיב, נעמי שמר, לאה גולדברג, הרב קוק, אהוד אולמרט - זה רק חלק מה"ניים דרופינג" במהלך השיעור. אדמו"רים, עיתונאים וזמרים משמשים בערבוביה כדי לבאר את פרשת השבוע.
"סיון היא סופר–מוכשרת והיא פונה לסוג קהל שמוצא חן בעיניהם העובדה שיש לפניהם גם דתייה וגם טאלנטית", אומר איש תקשורת בכיר. "הקהל הזה אוהב להכיר את 'הקדושה הטאלנטית'". אנשים מפורסמים מביאים איתם יותר קהל, מסכימה נועה ירון, חוזרת בתשובה, מחברת הספר "מקימי" ומי שמעבירה שיעורים אף היא. "אבל אם זה לא היה טוב אנשים לא היו באים". גם הרבנית ימימה מזרחי מסכימה, "ונניח שמגיעים להרצאות שלה מפני שהיא מפורסמת? אז מה? אם הסחורה משובחת אתה לא מפשפש בציציות של המוכר. בסיון יש רוחניות לא מבוטלת ויש בה את מה שהכי נדרש, כבוד ואהבה לתורה. גם אני מושכת קהל לא בגללי, אלא בגלל היופי המופלא של התורה".
"אני לא תמימה", אומרת רהב–מאיר. "אם הייתי עובדת בדואר אולי לא היו שם 700 איש בשבוע. אבל בשביל גימיק באים פעם אחת, פעמיים. גם אני הייתי באה לראות פעם אחת על מה מדובר אם נינט הייתה נותנת שיעור על בודהה, אבל לא הייתי באה פעם שנייה אם זה לא היה מעניין".
רהב–מאיר לא מנסה להחזיר בתשובה. ממילא אין את מי, רוב המאזינים דתיים, והאווירה הלא פורמלית מזכירה לעתים חדר אוכל בקיבוץ דתי. מצד אחד יושבת אישה מבוגרת שסורגת כיפה, ולידה בחורה צעירה שמספרת שגדלה בבית דתי ומשם המשיכה אל עולם דתי שיצרה בעצמה. ההרצאות של רהב–מאיר, היא אומרת, מחברות אותה אל אמונתה ומחזקות אותה.
עיתונאי בכיר, דתי לשעבר, מספר שרהב–מאיר מושכת בהרצאותיה סוג מיוחד של קהל. "חצי דתי, מסורתי, מתחזק, חוזר בתשובה, חלקם אנשים לא מאופיינים, קהל מיוחד שלא הרבה יודעים שהוא קיים. יש שם דתיים שרוצים להתחזק ואוהבים מאוד לשמוע את ההרצאות של החוזרים בתשובה, מפני שהחוזרים בתשובה מצדיקים את הקיום הדתי. אם סיון רהב–מאיר הגיעה לאורח החיים הזה, אומר הדתי הממוצע לעצמו, כנראה שאני צודק".
לנועה ירון ולרבנית ימימה מזרחי נוח יותר להופיע בפני נשים בלבד. "המימיקה שלי פחות צנועה מזו של סיון ומוטב שרק נשים יראו אותי", אומרת הרבנית. "אני מניחה שרבנים התירו לה ללמד נשים לצד גברים. זה האפיל שלה ואם אפשר להתחבר על רקע של שיעור אז למה לא".
חרדים שעמם שוחחנו שבו והדגישו את העובדה שרהב–מאיר היא "חוזרת בתשובה". זו זהותה בעיניהם. ההרצאות שלה, אומרת עיתונאית מהמגזר, הן חלק מטרנד של חוזרים בתשובה, ביניהן כמה רבניות, שהפכו לסוג של גורו. לצד ירון, איה קרמרמן ועדן הראל שמעבירות הרצאות, ולצד תופעת הפרשת החלה שהולכת ומתפשטת. "אם בר רפאלי תחזור בתשובה היא תוכל למלא את קיסריה", אומרת העיתונאית. "סיון חדשנית גם בגלל הקהל המעורב וגם מפני שלמעשה היא מעבירה שיעור תורה, בניגוד לרבניות שמושכות אלפי מאזינות אבל מעבירות דברי חיזוק. נשים באות להרצאות של הרבניות כדי להתחזק, כדי לספוג רוחניות, אל סיון מגיעים כדי לשמוע דבר תורה. היא פורצת דרך וזה מתאפשר מפני שהיא לא חרדית מלידה ולכן הראייה כלפיה סלחנית יותר. אני לא מתפלאת שרבים כל כך רוצים לראות אישה שמנהלת אורח חיים אדוק וגם נמצאת בעין הציבורית. זה באמת מעניין".
ההכנה לשיעור ממלאת את חייה. "אני כל הזמן חושבת שבוע קדימה", מספרת סיון, "זה בעצם כל הזמן תופס לך את הדופק הפנימי. אני מסתובבת קבוע עם החוברת של הפרשה, רושמת לעצמי כל הזמן נקודות, תזכורות ופתקים, ואומרת לעצמי לא לשכוח. זה משנה את התודעה. איפה שהמוח שלך נמצא, שם בעצם גם אתה נמצא. פתאום אתה מגלה איך פרשיות סילבן, והטרור, והכל מתחבר לפרשה. זה לא שיעור תורני, אני לא רב ולא הוסמכתי בתחום מעולם, גם הלימודים שלי באקדמיה לא עסקו בזה, ולא העבודה המקצועית שלי".
אז מה זה?
"ניסיון לחבר את התורה לחיים. לבדוק איפה הפרשה מתחברת לאקטואליה, למהפכה הטכנולוגית. אנחנו מדברים המון על התורה בעידן של פייסבוק, ווטסאפ, טוויטר, של הסחות דעת, של הפרעות קשב וריכוז. איפה זה מתחבר לזוגיות, לחינוך ילדים, איפה זה מתחבר לקנאה, שנאה, תאווה, תחרות, כבוד, כסף, אוכל. לחיים עצמם".
לדבריה הייתה מוסרת את השיעור גם לו היו באים אליו 20 איש בלבד. "אני מודה לכל מי שמגיע כי הוא גורם לי לחיות כל הזמן בתודעה כזאת שהתורה היא חלק מהחיים, ולא אייטם של ריב בין דתיים וחילוניים שנסגור אותו בארבע דקות ונרגיש שהתעסקנו ביהדות. הרבה שנים הייתי הולכת הביתה ומרגישה שהתעסקתי ביהדות. מה זו מדינה יהודית, להצדיע לדגל חמש פעמים ביום ולשיר את ההמנון 20 פעם ביום? לצעוק על חנין זועבי?
"אני לא אוהבת את בניית הזהות שלנו על בסיס התלהמות או לאומנות זולה. אני לא בשיח של 'ערבים על הגדרות', אני לא מגדירה את הזהות שלי דרך שנאת ח"כים ערבים. להפך, אני ממש רואה בזה סוג של משימה ושליחות לשאול מה הזהות היהודית החיובית שלנו, וככל שאני נוגעת בזה אני רואה שזה נוגע בעוד אנשים. בחיים לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות".
התורה שייכת לכולם, אומרת אשת החינוך עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. "מי שיש לו כישרון ויכולת להנהיג אנשים ויש לו קהל שרוצה לשמוע אותו שיבורך", היא אומרת. "לא צריך להיות רב או רבנית כדי להגיע לידע התורני. קל מאוד להגיע לידע הזה. סיון מכינה חומר ובודקת במקורות, היא יודעת לדבר בשפה שווה לכל נפש, אז למה לא. שילמתי לה ממיטב כספי כדי שתרצה במכללה שלי (המכללה החרדית ירושלים - ל"א, של"ד), מפני שהיא עושה את זה טוב. יש היום צימאון וסקרנות לתחום הזה, יש רצון ללמוד על המקורות שלנו".
קולגות בתקשורת רואים באהדה את ההרצאות. "יש לה ידע יהודי יותר מאשר לרוב הבאבות", אומר העיתונאי אראל סג"ל. "ליהדות אין תו תקן שקובע שרק לאדם מסוים מותר לעסוק בה. כל מי שמביא מתוך היהדות לעוד אנשים זה נהדר". עמית סגל, עמיתה של סיון בחדשות 2, עדיין לא הגיע להרצאה אבל שמע שיעור בביתה. "מעניין לראות איך היא מפגישה את האקטואליה עם היהדות", הוא אומר. "היא לא המציאה את הז'אנר אבל היא ההוכחה שהיהדות היא לא משהו ארכאי שרק מבוגרים יכולים ללמד. כשאדם משקיע מזמנו אחרי יום שידורים בטלוויזיה ומדבר מול מאות אנשים, אני רק יכול להגיד כל הכבוד".
"צריך לשמוע בנגמ"ש הרבה קולות"
"כשאתה נוגע בפרשה, אתה אומר, 'אלה חומרי החיים שלנו'", אומרת סיון. "עשרות דורות עצרו מדי שבת על פירוש מסוים של רש"י - בתימן, ברוסיה, בפולין, במרוקו, בסוריה, בגרמניה - וזה השיח הפנימי של העם היהודי. נורא עצוב לי שבאנו לארץ ישראל והדופק שלנו הוא החקירה של בר רפאלי ברשות המסים או הסרטון החדש של 'אם תרצו'. אני לא קוראת לבטל את מהדורת החדשות לטובת הפרשה, אני לא ג'יהאד. אני רוצה לחיות בתקשורת טובה".
את רוצה לשנות את מהות מהדורת החדשות?
"אני לא חושבת שבמהדורת החדשות יונית צריכה לפנות אליי ולהגיד 'סיון מה קורה עם יוסף והאחים, האם הם נפגשים השבוע בפרשה?'. אני לא חיה בלה לה לנד. למרות שהרבה חושבים 'כן, כן, הדוסים האלה, כשיגמרו את ההשתלטות על השב"כ ועל צה"ל, הם בטח רוצים לעשות מדינת הלכה שבה במהדורה חייבים לדבר על הפרשה'. ברמת התרבות, ברמת הדי.אנ.איי, ברמת השיחה היומיומית, זה דופק שחבל לי שאנחנו מוותרים עליו".
איך נראה הדי.אנ.איי הזה? בעבור רבים, השיח היהודי הוא אחר לגמרי מהמקום הנוח, המשלב שאותו את מדבררת. אלא הוא מדיר ומבהיר מה מותר ומה אסור לעשות.
"בדור הקודם, חוזרים בתשובה היו מנתקים קשר עם העולם הקודם שלהם. הם הרגישו שהם חיו בחטא ועברו למסלול חיים אחר לגמרי. שינו מקום מגורים, שינו לבוש, שינו עבודה. אנחנו חיים בדור שבו דרך המלך של החזרה בתשובה, היא בנייה והוספה על גבי עולמך הקודם, ולא החלפתו. אהוד בנאי, אביתר בנאי, מאיר בנאי, שולי רנד, נועה ירון, אתי אנקרי, הם בעיניי מנהיגים, ותאמין לי שיש עוד עשרות, ומאות, ואלפים מאחוריהם. זה ציבור ענק שיכול להיות גשר במקום לתת גט לחייו הקודמים. אנחנו יודעים מה החילונים חושבים על החרדים ומה החרדים חושבים על החילונים. אנחנו לא קונים את השקרים האלה שהתקשורת - גם חילונית וגם החרדית - מספרות אחת על השנייה. מישהו אמר לי פעם שאם יש לך הורים חילוניים וילדים חרדים אתה חייב להיות גשר".
אך האם הציונות הישראלית לא במהותה חותרת תחת העקרונות המובהרים של הדי.אנ.איי היהודי?
"אולי לא הבהרתי עד שלב זה בשיחה כמה אני פנאטית. אני דוסית, אני מחויבת להלכה, לא באתי כדי שניפגש פה כולנו באיזה מרכז משעמם כזה, יאיר לפידי, לא באתי לבנות פה קונצנזוס חמים לא מחייב. אני עשיתי מהלך בחיים, ואני מאמינה בזה. אני קמה בבוקר, מתפללת שחרית, אני שומרת שבת וכשרות. בהשקפתי האישית, אני צודקת. אבל בשיעור שלי, או בכתבות שלי במהדורה, אני לא מעבירה שיעורי הלכה מעשיים, אבל הם מדברים על מחויבות. עיקר הניסיון שלי הוא לגרום אולי לעוד אנשים לצאת למסע, גם אם הם לא יגיעו בדיוק למסע כמו שלי".
את רוצה להחזיר אנשים בתשובה?
"רוב הבאים לשיעורים הם דתיים, ולכן זה לא רלוונטי. זה יותר מדבר על חיים יהודיים בתרבות שלפעמים סותרת את הערכים שלך. הרי כל הפסקת פרסומות סותרת את הדי.אנ.איי של הרבה ממשתתפי השיעור".
לא רק הפסקת פרסומות. הלא המקום שאת עובדת בו ומפרנס אותך, הוא הזירה הכי לא דתית בישראל. התוכנית הבאה אחרייך היא "הישרדות" או "האח הגדול".
"כמו שאומרים תמיד במחבואים 'מי שעומד מאחוריי ומצדדיי ומלפניי'. כך אני מרגישה כל פעם כשאני נכנסת לאולפן. אני עובדת בחברת החדשות של ערוץ 2 והייתי שמחה להגיד לך את דעתי על מה שקורה מעליי ומצדדיי אם הייתי רואה אותו, אבל אני לא.
"פנו בעבר מ'מחוברים' גם אליי וגם לידידיה, וברגע שראו שאנחנו לא הולכים להתגרש לעיני האומה אז ויתרו. אני לא רוצה לצלם את ילדיי, ולא את עצמי לא מאופרת. אבל מה שהם הדליקו לי אז, זה את הרצון להסתובב עם מצלמה ולצלם את כל המקומות שאני נמצאת בהם. אני יכולה להיות בשבוע בחתונה חרדית, ואז להצטלם לאיזה תפקיד אורח על הסט בסדרה החדשה של אדיר מילר, ואז הרמת כוסית של אורן חזן, ואז בבית הרב קוק באיזה אירוע היסטורי על הציונות הדתית. שאיפה אחרת שלי היא רצועת אישית כמו של קרן נויבך. אני מקנאה בה. אני אולי פחות אידיאולוגית ממנה, אבל היא בהחלט השראה".
אגב, זה לא רק הריאליטי, האם כל מה שאת רואה במהדורה עצמה מתיישב עם הלך הרוח שלך?
"אני זוכרת ששודרה קלטת השחזור של דניאל מעוז את רצח הוריו. ממש שאלתי את עצמי, 'למה אני צריכה להתבוסס ברוע, את מה זה משרת?' אני חלילה לא אומרת לצנזר את הידיעה על כך שקרה המקרה, אבל כמה אנרגיה אני צריכה לתת לעבריינים וליחסי ציבור משטרתיים? למי זה מועיל? אני לא מדברת על ילדים שרואים את המהדורה, אני מדברת על עצמי".
מאז רצח מעוז, זה החמיר פי כמה וכמה, עם סרטוני גל הטרור.
"צודק. מה שאני אוהבת מאוד במקום העבודה שלי, הוא שיש לי פתחון פה להגיד את זה. בפינה הפובליציסטית שיש לי ב'חדשות הלילה', ביקרתי פעם את הסיקור של הרכבת הקלה שהוא תל אביבי, ובפעם אחרת אמרתי שדיון על הדרת נשים מתגמד לעומת הפסקת הפרסומות שתשודר כאן מיד. אמרו לי, 'את יורה בתוך הנגמ"ש'. הפוך, צריך לשמוע בנגמ"ש הרבה קולות".
השאלה היא מי הנגמ"ש שלך, האם חדשות 2 הפכו עבורך ממקום עבודה, לעוד פלטפורמה לקידומך?
"אין ספק שחדשות 2 זה מקום העבודה המרכזי שכיף לעבוד בו. לאורך השנים, ובפרט בשנה האחרונה, אני יותר משמעותית. להפך, אולי סוף–סוף התחלתי לממש את הפוטנציאל שלי שם".
כי את לראשונה בחייך מרגישה בנוח להגיד "אני אישה דתייה"?
"זה תמיד היה ברור לי ברמה הפרטית. אבל לעשות חיבור בין העובדה שאני דתייה לבין הפרהסיה - זה התעכב. ואני חייבת להודות לרבנית מאוד גדולה, אדמו"רית בהקשר הזה, שעשתה לי את התהליך, שלי יחימוביץ'".
מדוע?
"באותן שנים הייתה לי תפיסה שהיהדות שלי היא כמו צליאק. אני אלרגית למשהו. באחד הימים אמרו לי לעשות כתבה על תחרות מלכת היופי של העובדים הזרים, בתחנה המרכזית בדרום ת"א. לא ידעתי להסביר לעצמי אז למה זה לא מתאים לי, והמצאתי הלוויה של אחות של סבתא שלי כדי להתחמק. ואז שלי עברה במסדרון, ואותה מפיקה שהציעה לי את האייטם הזה, הציעה לה אותו כ'אייטם קליל ומגניב לסוף התכנית'.
"שלי עצרה, האוויר קפא, והיא פתחה בנאום שהתחיל בתנועה הפמיניסטית ובעובדה שתחרות מלכת היופי היא תועבה מוסרית, כי היא מדרגת אנשים לפי המראה החיצוני. זה המשיך לנאום על העובדים הזרים וכמה הם משועבדים פה, והיא סיכמה ואמרה שהתחרות הזאת היא שיעבוד על גבי שיעבוד, ולכן היא תועבה כפולה, ונזפה במפיקה שלא ראתה את זה בעצמה. אני עמדתי שם בצד, ובסוף נאום התוכחה הזה אמרתי לעצמי 'וואו, בחיים לא הייתי מעזה להגיד 'תועבה''".
לך, כדתייה, אסור להגיד את המילה הזו.
"אם אני הייתי אומרת 'תועבה מוסרית' על משהו, היו אומרים, 'מה, את נציגת אחמדינג'אד?!'. אבל לראות את שלי מביאה את עולם הערכים שלה לעבודה היה מרגש, ואמרתי לעצמי אני רוצה גם".
זה לקח לך הרבה שנים.
"נכון. לאט לאט. הרבה מאוד דברים שמגיעים, אני אומרת, 'רגע, מי קבע שזה אייטם?', ועל הרבה דברים אחרים אני שואלת, 'מי קבע שזה לא אייטם?'".
נשאלת השאלה האם מה שאנחנו רואים שעובר עלייך בימים אלו הוא איזו חתירה לקראת הליכה לפוליטיקה.
"על בסיס המשפט 'נבר סיי נבר' ועל בסיס כל ה'ריד מיי ליפסים' שהתנפצו, במידה סבירה מאוד אני יכולה להגיד לך שבעת הזו, אין לי שום רצון להיכנס לפוליטיקה. למעט הרשימה הערבית המאוחדת, קיבלתי בבחירות האחרונות גישושים כמעט מכל כיוון. זה לא הבשיל, זה לא הכיוון שלי, וזה פשוט לא נראה לי המקום המתאים לי".
את מזדהה עם איזושהי מפלגה?
"מפלגה זה מלשון פילוג. זה כל כך הפוך ממני. כשישבנו לראות את תעמולת הבחירות כשהייתי ילדה, אז אבא שלי אמר שהוא שם לב שכל התשדירים משכנעים אותי. ב–92' נורא התרגשתי מהמפד"ל, 'לתת נשמה למדינה', ומאוד ריגש אותי הקמפיין של מרצ - צדק חברתי, ושלום ושוויון. ואני רואה ח"כים, עשיתי הרבה מאוד שעות בכנסת, זה לא נראה לי הדי.אנ.איי שלי והמבנה שלי. אין פה איזה ניהול מותג מתוחכם. כשאתה צריך לזכור להביא מטרנה למעון, ולחתום על המבחן במשנה, ולשאול מי לוקח הפעם מחוג האלקטרוניקה, אז אין לי זמן לשבת ולחשוב אסטרטגית על איפה אני עוד חמש שנים".
ומן הצד השני, אנשים מכנים אותך "אדמו"רית", את עשויה להיתפס כאוטוריטה תורנית.
"לאחרונה זה קצת התחיל לחלחל בי ולהפחיד אותי, כי התחילו להגיע מאנשים שאלות אישיות, אינטימיות, פרטיות, על החיים שלהם. פה עצרתי את זה חד–משמעית. מי אני? יש מספיק פסיכולוגים, רבנים, יועצים וקואוצ'רים. יש יותר סיכוי שאני אלך לפוליטיקה מאשר שאני אתחיל להיות גורו שנותן לאנשים עצות לחיים. אני כמעט לא אומרת בשיעור רעיונות גדולים משלי, אלה תמיד יהיו פרופ' נחמה לייבוביץ', הרבי מלובביץ', הרב שלמה וולבה. אדם ברוך מאוד משמעותי בשבילי, ואני לא ברבע מנעליו. רבנית אני לא. אני אשת תקשורת".
ואמא.
"כן. אני משתדלת מאוד לא להיות אמא לחמישה ילדים 'על הדרך'. אני רוצה לתת יותר לאימהות, לבית, למשפחה. תמיד אני אומרת, 'רגע, מי אמר שיותר חשוב עכשיו לשדר כתבה לחצי מיליון איש, ולא לספר סיפור לפני השינה להלל, מי אמר?' זה תמיד נמצא שם".
אז את כבר יודעת מי את? מה ההגדרה הזהותית שלך?
"אם הלידה החמישית שינתה אותי ככה, אז מה יהיה בלידה השישית, מאיפה אני יודעת?".