"עקב המצב הביטחוני אני חושבת שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אדישים ולא לעשות כלום לגבי זה שיש לנו דייר ערבי בבניין. אני לא פוסלת אותו ישירות, אבל אני כן חושבת שזה מאוד חשוב שנכיר אותו. זכותנו לדאוג לעצמנו ולמשפחות שלנו ולרצות להרגיש בטוחים בבניין בו אנחנו חיים". המודעה הזו, שנתלתה לפני כשבוע בלובי של בניין דירות בתל אביב, הייתה יכולה להשתלב בטבעיות באחד מפרקי "עבודה ערבית" ולהצית עוד שרשרת אירועים קפקאית שתעמת את אמג'ד – גיבורה החינני של הסדרה - עם חוסר האונים שלו. אפילו זיאד אבו האווה, הדייר שאליו התייחסה המודעה, זיהה את הפוטנציאל הקומי הטמון בה וכתב בפוסט הפייסבוק שלו: "יא! אני בא עם מאפינס מלוחייה".
כזה היה ההומור של "עבודה ערבית": עקיף וסאטירי בדיוק במידה הנכונה. כפי שבסאטירה המצליחה בישראל האפקט הנשכני מעודן במנטרה "ואל תשכחו שיש לנו ארץ נהדרת", הנזרקת לצופה בסיום כל תכנית במעין קריצה ידידותית, כך הסאטירה של "עבודה ערבית" עודנה על ידי האפיל הנוירוטי של גיבורה. היא אמנם סיפקה למיינסטרים הישראלי הצצה לנקודת מבטו של "האחר הערבי" ולדילמות הזהותיות המעסיקות אותו, אך נאמנותה הייתה שמורה בראש ובראשונה לאופייה הקומי. "עבודה ערבית", לטוב ולרע, הייתה סאטירה שהיה אפשר להירדם איתה בחיוך.
כעת נראה שלסייד קשוע, המשיק את סדרתו החדשה "התסריטאי" (שפרק הבכורה שודר אתמול בערוץ הראשון), נמאס להרדים את ישראל ישראלי בדאחקות על דו קיום מקרטע. הוא קורא בעיתונים על נהגי מונית המסרבים להסיע ערבים, על קריאות לפטר עובדים ערבים ועל יהודי שיצא לדקור ערבים חפים מפשע מתוך הנחה ש"כל הערבים מחבלים" – וזה כבר לא מצחיק אותו. הטור שפירסם ב"הארץ" לפני כשבועיים היה אולי הפסימי ביותר שכתב אי פעם. "'הניצחון או המוות' צועקים המנהיגים", כתב קשוע. "את הניצחון אני לא יכול לדמיין, אבל מוטב לוּ המוות יבוא בחטף מאשר הייסורים האלה, המתמשכים".
הפסימיזם של קשוע עולה כמעט מכל דיאלוג בסדרתו החדשה, מוקומנטריה אוטוביוגרפית המתארת את חייו של קאתב (יוסף סוויד), תסריטאי ערבי המתמודד עם משבר טיפוסי של גיל ה-40. לכאורה עוסקת "התסריטאי" בדיוק באותן התמות שבהן עסקה "עבודה ערבית"; גם כאן מסופר על משפחה ערבית-ישראלית הכלואה בקונפליקט זהותי ונאבקת במערכת של סטריאוטיפים על יהודים וערבים כאחד. בפרק הבכורה פוגש בנו של קאתב בילדים פלסטינים מהשטחים בעת שאלו רוחצים את הרכב של אביו במכון השטיפה. לאחר מכן קאתב יגלה כי הם גנבו את האוזניות שלו מהרכב ("יש הרבה סוגים של פלסטינים", יסביר לבנו, "אנחנו אזרחים והם חיים תחת כיבוש"). בסצנה אחרת, המזכירה מאוד את "עבודה ערבית", סוכנו האישי של קאתב מנסה לשכנע אותו לכתוב עונה נוספת לסדרה: "אני מצטער לספר לך, אבל זה מה שמצפים ממך לעשות. ואתה, יש לך את היתרון הזה: להיות ערבי. הצלחת לעשות מזה אחלה סדרה".
אלא שהפעם קשוע מטפל בנושאים הללו באופן שונה לגמרי. קאתב המלנכולי והמהורהר הינו ההפך הגמור מאמג'ד הליצני: אין שום דבר קומי בריבים שלו עם אשתו (בגילומה של רובא בלאל) או בדיכאון הקיומי שאליו נקלע באמצע החיים. קאתב, כמו קשוע, מאס בסאטירה הנעימה של "עבודה ערבית" ("אני צריך לגלות את האמת שלי", הוא אומר לסוכנו). יש ב"התסריטאי" רגעים משעשעים (כשקאתב מקפיץ את בנו לבית הספר הדו-לשוני, כתובת "מוות לערבים" בדיוק נמחקת מאחד הקירות), אך הפעם המרירות היא זו שמכריעה את המחויבויות הז'אנריות. לא תמצאו כאן סצנות סיום קתרטיות המכינות את הקרקע לשינה בראש שקט; אם תרצו לישון טוב בלילה, לא בטוח שזו הסדרה עבורכם.
לקשוע כבר יצא לפרסם יצירה בטיימינג מתוח. בפעם האחרונה היה זה "ערבים רוקדים", הסרט שיצר עם ערן ריקליס, שהקרנת הבכורה שלו נדחתה בעקבות "צוק איתן" מחשש לעורר סערה, והוא אף קיבל את השם המשני "זהות שאולה". שידור "התסריטאי", בהקשר זה, איננו סובל דיחוי; גל הטרור הנוכחי, על כל הסטריאוטיפים הגזעניים שהוא מציף בתודעה הישראלית, משווע לסאטירה בלתי מתנצלת. אכלנו מספיק ממאפינס המלוחייה של קשוע. הגיע הזמן שיביא לנו את החריף.