לשאלה אם הפרויקט הנוסטלגי הושק בהצלחה אין לי תשובה – דברו איתי באיחוד של פרפר נחמד – מה שנותר הוא לדלג על משחק הטמפורליות הכפולה ולשפוט את הפורמט ברגע שידורו הנתון. מתברר שלא רק אני, אלא גם אבני התרבות בניינטיז היו שטוחות.
במעגל של אמש התארחו חוץ מהמוזכרים לעיל גם עידן רייכל, שני כהן ופז מוסקוביץ' גן-זך, חולת כליות וקראש מזדמן של שילון. המנחה ניסה לא אחת להחדיר בתכנית קצת רוח קרב, אבל הלך הרוח המתנחמד והנבוך של האורחים הזכיר יותר את טקס מלכת היופי. לפחות טיטי הרגישה בבית. אולי כלל האצבע של התכנית צריך להיות שלא מזמינים חבורה שלא הייתם מארחים יחד לארוחת ערב, אבל כנראה שיש אסטרטגיות טלוויזיוניות שאינני מודעת אליהן, כמו מבוכה ככלי בידורי.
אם זה המקרה, הרי שהמעגל קבע שיא אישי כבר בתכנית הראשונה כששני כהן, שמתעתדת לככב בקלאסיקה המוזיקלית "גבירתי הנאווה", הותקפה בליווי כינורות אגרסיבי לשיר המוכר "ברד ירד בדרום ספרד" שלא נפסק גם כשצעקה "אבל עוד לא התחלנו חזרות!" וגם לא כשהתחפרה בכסאה בשתיקה גורפת יחד עם שאר המסובים, חוץ מדן חלוץ שחסר את המנגנון הנפשי המייצר בושה.
יש משהו מדכא במלאכת הפחלוץ הטלוויזיונית – בין אם זה איחוד של "חברים" או החייאה על מכשירים של להיט הניינטיז הגדול של ערוץ 2 – היא דופקת דה-מיסטיפיקציה לזכרונות הנעימים וחושפת את השקר הנוסטלגי במערומיו. התשוקה להשיב את ימי הזוהר של המעגל נמצאת בקורלציה עם הלך הרוח הישראלי הרווח לפיו הכל קול, עומד במקום, ואין שום צורך להיערך לקראת הבאות. או כפי שאמר אורח המעגל דן חלוץ, "אם מסתכלים אחורה אפשר להיות אופטימיים". צודק, אבל מי שעומד עם הפנים לאחור שלא יתפלא אם העתיד נושך אותו בתחת.