מחאת פולין: "פולישוק" מטשטשת את הפערים בינה ובין המציאות, השר רוצה לברוח ממנה
הביקור של השר הטלוויזיוני ב"מצעד החיים" בפולין החזיר את "פולישוק" לגבהים האבסורדיים בהם ריחפה בתחילת העונה. במציאות פוליטית של פרשיות שחיתות בסדר גודל סיציליאני, אין פלא שאפילו פולישוק מחפש דרכון זר. לנו רק נותר לנחש את מי מזכירים לנו בובעס וטנדורי
פולישוק, פולישוק, פולישוק | צילום: פולישוק, קשת 12
הפוליטיקה בישראל הופכת את משימתו של הסאטיריקן לבלתי אפשרית. ראש ממשלה שמשחד כל מה שזז, מזכירה שהייתה שותפה למזימות וגם הקליטה אותן בהיחבא, פרשות שחיתות בסגנון סיציליאני שצצות חדשות לבקרים, וממשלה שמתמוטטת כי טייקון תקשורת אחד רוצה להכריע את השני - במציאות פוליטית כזו, איך אפשר לייצר סאטירה? האם יוצר יכול להתעלות מעליה ולקחת אותנו אל מחוזות עוד יותר מטורפים?
במקרה של שמואל הספרי, התשובה היא כן. לא רק ש"פולישוק" של הספרי מצליחה, גם בעונתה השלישית, להתעלות מעל המציאות הפוליטית - הזויה ככל שתהיה - אלא שנדמה שככל שזו הופכת מושחתת ואפלה, הסדרה הולכת ומשתבחת.
המציאות עולה על הדמיון
צמצום הפערבין המציאות לשכפול הטלוויזיוני שלה הוא בדיוק סוד קסמה של "פולישוק". שהרי מי לא נהנה לראות את גיבוריה המצוינים ולחשוב על הפוליטיקאים שלנו? לראות את קוזו אביטל (גיא לואל המצוין), היועץ הפוליטי שחוסר המוסריות והרוע שלו הופכים אותו לזיקית הפוליטית המושלמת - כלומר, לאלדד יניב; את בולי בובעס (מנשה נוי), שרוכב אל ראשות הממשלה על גבי שנאת חרדים פופוליסטית (יאיר לפיד?); את הרב יהושע טנדורי (יואב לוי) שיכול לעשות לגיבורנו בית ספר בדילים פוליטיים מסריחים (דרעי או אלי ישי - לבחירתכם). ומעל כולם - את רובי פולישוק (ששון גבאי המעולה), שהולך ומסתבך. והוא אפילו לא רשע, לא מושחת ולא תאב בצע. הוא סתם איש קטן, די נחמד ולא ממש חכם, שרוצה לשרוד את היום.
מאז אפרים קישון, לא ראינו בעולם הבידור הישראלי סאטירה חריפה ומוצלחת כמו "פולישוק". ולא בכדי. לכתוב סאטירה אמיתית, שמתבססת על הכלים הבסיסיים ביותר של הדרמה - טקסט ושחקנים - מבלי להזדקק לגימיקים של חיקויים והופעות אורח של פוליטיקאים בזויים, זו מלאכה כלל לא פשוטה.
סוג של אלדד יניב | תמונת AVI:
מתוך פולישוק, שידורי קשת
הספרי, כמו קישון בזמנו, מצליח בגלל שהוא מפליא לפענח את הדנ"א הייחודי של הפוליטיקה הישראלית. פולישוק שלו הוא לא פרנק אנדרווד מ"בית הקלפים", ומה שמניע אותו הוא לא הרצון להיות האיש החזק בתבל, אלא עניינים קטנים והרבה יותר פרוזאיים כמו לברוח מהגרושה (כדי לא לעשות בייביסיטר על הילדים), לא לטוס לאיי הטווס (כי יש לו פחד טיסה) ולא להחזיק בתיקים של משרד התיירות, החוץ והתרבות (כי ראשי התיבות שלהם יוצרים את המילה "תחת"). אבל חשוב מכך, הספרי מפליא לכתוב את הגיבורים שלו באמפתיה. הוא לא לועג להם, לא סונט בהם ולא בז להם. וזו בדיוק הסיבה שאנחנו אוהבים אותם כל כך; כי הם קטנים, הם אמיתיים והם קטנוניים בדיוק כמונו.
הפרק האחרון החזיר אותנו שוב לגבהים האבסורדיים שבהם ריחפה הסדרה בתחילת העונה: פולישוק המבוהל מנסה להתחמק מלטוס למקום הרחוק ביותר בעולם, אך בסופו של דבר מוצא את עצמו - כמו כל פוליטיקאי ישראלי בשלב כזה או אחר - ב"מצעד החיים" באושוויץ. שם, בין רומנים אסורים של שומר הראש שלו עם תלמידות תיכון לתמרונים הלולייניים של ראש הממשלה, מתגלה השאיפה האמיתית של פולישוק - הוא רוצה לפגוש גברת מסתורית שתוכל להציל אותו ולהשיג לו דרכון זר. כן, אפילו פולישוק התייאש לחלוטין מהמציאות הישראלית, והוא רוצה לברוח.אחרי שהשתתף בישיבת הקבינט האחרונה, הבין פולישוק שהגרוע מכל הולך להתרחש, ובעוד חבריו המדושנים סידרו לעצמם מקום של כבוד במקלט האטומי, הוא עלול להיתקע כאן ביום הדין בלי יכולת לברוח. והוא מודאג מאוד, ולחוץ מאוד.
הפצצה האטומית בדרך | תמונת AVI:
מתוך פולישוק, קשת 12
העונה השלישית של "פולישוק" מקרבת אותנו יותר ויותר אל המתרחש בזירה הפוליטית בימים אלה, עד כדי כך שהפרקים הראשונים והמשובחים שלה, שתיארו את המו"מ הקואליציוני נראו כהמשך ישיר למהדורות החדשות היומיות. במהלך העונה התעמעמה חריפותה של הסדרה, והפרקים האחרונים נסחפו לעלילות יותר ויותר מופרכות. אך הפרק האחרון, כשאנו כבר מתקרבים לסיום העונה (בעוד שלושה פרקים), הזכיר לנו שגם ברגעיה הפחות מושלמים, "פולישוק" מצליחה לשמור על קסמה ואיכותה, ולהיות ראויה לתואר סדרת המקור הקומית הטובה ביותר בטלוויזיה הישראלית היום. גם נבואת הזעם הפסימית שעומדת מאחורי הקומדיה הקלילה הזו לא תוריד מפנינו את החיוך.
