סועאד זכי הייתה זמרת מצרית מצליחה, שמאז שעברה לתל-אביב ב-1950 עבדה כמנקה וכמנהלת מזנון. שולמית בן שלום היא פסלת ילידת ישראל שלמדה בפריז ועובדת בתל-אביב. הדסה בדוח היא רקדנית ילידת תימנית, מלהקת בת-שבע. שלוש הנשים הללו הן רק חלק מרשימה ארוכה של למעלה מ-100 נשים, להן בחרו להקדיש היוצרים אילן פלד ויאיר קדר את הסדרה המוקומנטרית שלהם "נעלמות" (yes דוקו).
המטרה של הסדרה, כפי שהוגדרה על ידי יוצריה, היא לעסוק בהעלמה ובהדרה של נשים אמניות מוחלשות מהחברה הישראלית, ולשם כך, בחרו פלד וקדר להמציא סיפורים על שלוש נשים יוצרות - שתיים מהן מזרחיות ואחת טרנסג'נדרית - ולצלם עליהן סרטים שנראים בדיוק כמו סרטים דוקומנטריים, כולל מצלמות לא מפוקסות, כניסות לתוך הפריים, מרואיינות ומרואיינים לא מלוטשים בדיבור וקטעי ארכיון מטושטשים. לבסוף קיבלנו שלושה פרקים שכל אחד מהם אורך כשעה ומתאר סיפור חיים מומצא של אשה מומצאת. היוצרים אף הגדילו לעשות, והכניסו לסרטים קטעים כאילו-מודעים לעצמם, על כמה קשה למצוא חומרים על הנשים הללו כי רבות מהן פשוט הועלמו מדפי ההיסטוריה. התוצאה? משכנעת. נראה שרוב הקהל לא מודע בכלל לכך שלא מדובר בנשים אמיתיות.
וזה לא חדש. הדרה של נשים מדפי ההיסטוריה היא בעיה אמיתית לחלוטין - בין אם אלה סיפוריהן שנעלמו, המקום שהן תפסו בחברה שבה שלטו גברים, ובאופן כללי, ההתפתחות ההיסטורית של מעמד הנשים. וההדרה הזאת קיימת גם כיום. רק לאחרונה הופסק פרויקט "מעלים ערך" של ד"ר שרון גבע, שבו הועלו לויקיפדיה ערכים על נשים, בגלל שהעורכים התישו והקשו. אנחנו רואים את זה במהדורות חדשות, עם פאנלים מלאי גברים (לצד מגישה, כמובן), או אפילו בבחירתו של מנהיג כמו דונלד "אני אתפוס לך ב..." טראמפ לנשיאות האומה החזקה בעולם. ההיסטוריה היא כאן, ולא במובן החיובי של העניין.
אם כך, מתבקש שהפתרון להדרה יהיה הצפה של סיפורים - מה שפלד וקדר ביקשו לעשות ב"נעלמות", ודווקא לכן, מוזר שהבחירה של היוצרים הייתה להציף סיפורים פיקטיביים, כשיש כל כך הרבה סיפורים אמיתיים וזוויות התייחסות לסוגיה. אמרתי מוזר? התכוונתי להזיה. כי הזוי להעביר פואנטה על מחיקה של נשים מההיסטוריה על ידי המשך מחיקתן.
ואפשר היה לעשות את זה אחרת - הפרקים מלאים בקטעי ארכיון (שההנאה מהצפייה בהם נפגמת, כי לא ברור מה אמיתי ומה לא) ומרואיינות שהן עצמן יוצרות שמודרות מהשיח התרבותי, וניכר שבפרקים הושקעו הרבה כספים ומשאבים. שלא לדבר על הרשימה הארוכה של היוצרות שהסדרה מוקדשת להן. גם אם לא היו מוצאים חומרים שיספיקו לשעה שלמה על כל אשה - מה שנראה תמוה לאור ריבוי החומרים הקיימים בקרב היסטוריוניות והעובדה שחלק מהיוצרות עדיין בחיים - אפשר היה לקצר את הפרקים (מה שבתכלס היה עדיף לעשות גם בפרקים המומצאים) או לפחות להכניס כמה נשים לכל פרק.
זה לא אומר שאין ערך בסרטים עלילתיים בדיוניים. אבל זה כן אומר שהצגה של דמות פיקטיבית כאמיתית, ועוד התייחסות לעצמם בהירואיות על המהלך הנועז, עושה רושם כאילו מה שהיה חשוב להם, היוצרים, היה הם עצמם וההנאה שלהם מהפרויקט. לא החשיבות ההיסטורית, אותה הם כביכול מבקשים לשנות. אחרת, אי אפשר להסביר את הקלות שבה פשוט המציאו יצירות של נשים (מה שמעלה תהייה על החשיבות שהיוצרים מייחסים למורכבות של יצירה נשית), את האופן שבו אילן פלד הכניס את עצמו לפרק הראשון כזמרת פופ צרפתייה סופר מצליחה, ואת התפירה הגסה של שני הפרקים האחרים, שכוללים בעיקר קטעים שנראים כמו בדיחות פרטיות של היוצרים, שלא ממש מצליחים להרכיב עלילה קוהרנטית.
בכלל, אי אפשר להימנע מהמחשבה שהסדרה הזו היא המשך של הפרויקט של אילן פלד לקדם את עצמו על חשבון נשים. פעם הוא מתחפש לאשה מבוגרת מגוחכת בפרסומות, ופעם הוא משתתף בפרויקט שמוחק נשים מזרחיות וטרנסג'נדריות. הכל כביכול בשם העצמה או פריצת גבולות, כמובן, לפעמים אפילו עם הנכחה של סוגיה חברתית חשובה, אבל בסוף מי שגונב את ההצגה ונמצא בקדמת הבמה - זה הוא. אך האשמה היא לא רק על על היוצרים, אלא גם על הגופים שמייצרים את השיח התרבותי ונותנים לזה יד, בין אם yes שנתנו תקציב לכזה פרויקט ובין אם פסטיבל חיפה שהעניק לפרק הראשון פרס על היותו סרט התעודה הטוב ביותר.
"לא נורא", תגידו, "אז יצאה סדרת סרטים על נשים לא אמיתיות, פעם הבאה יעשו את זה אחרת". העניין הוא, שהיכולת לנסות שוב היא פריווילגיה של אנשים שמקבלים במה וקשב באופן קבוע. כפי שכבר ביססנו, לסיפורים ההיסטוריים של נשים, ובמיוחד נשים מזרחיות וטרנסג'נדריות (וערביות, ואתיופיות, ולסביות וכו') אין את הבמה הזו. הקשב של הקהל לסיפורים כאלה הוא מוגבל, וגם אם חלק נפתחו יותר לסוגיה, חלק כבר לא ילכו לראות את "דימונה טוויסט" של מיכל אביעד או את "שומרת נגיעה" של ליאת דאודי, כי הם כבר ראו את המנה שלהם של "סרטי נשים תיעודיים". גם לא בטוח ש-yes ישימו עוד כסף בפרויקט כזה. את הפרס בחיפה כבר חילקו כאמור למישהו אחר, ולא בטוח שילכו על אותו "ז'אנר" בפעם הבאה.
אולי ככלל, עדיף שקהילות מוחלשות יספרו את הסיפורים של עצמן. זה לא אומר שקבוצות אחרות לא יכולות להשתתף בדיון הציבורי על המצב הפוליטי של קבוצות כאלה, אבל נראה שאם כבר מתיימרים לדבר בשמן, או במקרה הזה - בשם הנשים הללו - ראוי היה לשלב יותר היסטוריוניות של נשים ומגדר בבנייה של הפרקים (ואולי, על הדרך, לשקול קצת צניעות).