האלמנט המסקרן ביותר עבור הצופה החילוני בעולמם המסוגר והמפולג של החרדים היה ויישאר יחסי האישות, שנראה שנערמו עליהם בכוונה תחילה כל הקשיים והסרבולים ובלבד להוציא את העוקץ הספונטני. המיתוסים המגחיכים והעסייסים על חייהם האינטימיים של החרדים (מיטות נפרדות וחור בסדין) רצים כבר שנים בחברה הישראלית ותמיד מתחילים בשני ילדים מפוחדים, שבעולם החילוני היו כנראה שומרים את ההלם לבקו"ם (גם לא המצב הכי נורמלי שיש). הם מתחייבים זה לזו לכל החיים מבלי שהורשו לתקשר עם בני המין השני שאינם קרוביהם, ואחרי זמן איכות מצטבר של עד שעתיים וחצי.
כבר בתחילת הפרק הראשון נחשפנו לתוכנת המחשב השדכנית (מי צריך אינטרנט כשאפשר לשחק קנדי קראש עדתי), שמקטלגת בחורות לפי קריטריונים ממוצא ("אנחנו לא באים להעליב אף אחד, רק תסמן לי פה איזה עדות פוסל") ועד משקל ("א' זה מקל, ט' זה חבית"), פלוס חבלית התמיכה המשלימה מטעם השדכן ("ממילא כל כך קשה לחיות עם אותו בנאדם, ועוד עם אישה!").
שתי הבנות האינטילגנטיות והחיוניות לא אומרות נואש ומכתתות רגליהן בין שדכניות עם סטנדרטים נוקשים שמתמצים פחות או יותר בזה שהבחור יהיה אשכנזי (מירי מתעקשת בהתחלה על תואר אקדמי, אבל מבינה שפאסיב אגרסיב פולני זה משהו שאף מוסד לא יכול ללמד אותך). לצידן נמצא חזקי הכריזמטי, יוצא חסידות גור ורווק מזדקן בן 23 שלא יכול להשלים עם הרעיון של לפגוש בחורה פעמיים ואז להתחתן איתה ("פעם שאלתי מישהו מהישיבה למה הוא התחתן עם כלתו, אז זרקו אותי מהישיבה").
"שידוך משמיים" היא סדרה מעולה לא כי היא מספקת את היצר המציצני והצקצקני שקופץ לחילונים מול תוכן חרדי, אלא כי היא לגמרי נמנעת מלתפוס על משתתפיה פוזת נשיונל ג'אוגרפיק. ישנם, כצפוי, כמה רגעים שהעין החילונית מתקשה לסבול (כמו תיאוריית דם הוסת כמדביר עכברים, באדיבות מדריכת הכלות), אבל הסדרה כולה מקפידה על כלל שלא תמיד הוביל ביצירות חילוניות אודות החברה החרדית – היא מציגה אותם כבני אדם. במספר מועט של פרקים, קיי צובעת את עולמן של דמויותיה בצבעים עשירים ומאפשרת להן הוויה מורכבת, אפילו כשזירת השידוכים, המגרש הביתי שלהם, תופסת אותם כסך משוקלל של גיל, גודל ועדה.