"מה ישראלי בעיניכם?", פעם זו הייתה השאלה שמזוהה עם מנחה טלוויזיה פופולארי, חובב ג'ל וחולצות טי שחורות, אבל עם כל הכבוד לשר האוצר החדש של ישראל, היא ריחפה מעלינו עוד הרבה לפני שהפציע על המסך. אין כנראה עוד אומה בעולם שנוהגת להתעסק בעצמה בקדחתנות ובאדיקות כמו הישראלים. בכל רגע נתון אנחנו מנסים לבקר, לסקר, להשוות למקומות אחרים בעולם, למדוד את עצמנו מול מה שהיינו פעם ומול הדורות החדשים שגדלו כאן. בחינה עצמית אינטנסיבית ובלתי פוסקת, שמבוססת לא מעט על החרדות והטראומות שהפכו אותנו לעם אחד.
אבאל'ה, תן לי לעקוף אותך
על השולחן שלפניהם פזורות מאות תמונות, כל אחת מהן מייצגת רגע ישראלי מזוקק, כפי שנתפס במצלמתו של ליבק. כאן דגל שנותר תלוי על גרם מדרגות מחליד באמצע השממה, שם חבורה של בני נוער מתמזמזים בדשא על הפארק, כשסביבם הררים של אשפה, נשק בחוף הים, רכבי השטח שחוצים את הכנרת. הרגעים האלה משמשים כראיות בלתי ניתנות לערעור לנקודות שמועלות ביניהם.
על פניו ניתן להסתכל על היצירה של דקל כעוד סימפטום של "רק בישראל", הדרך המבודחת והקלה שמצאנו לטאטא את ההתמודדות עם השאלות הקשות על עצמנו. אבל האמת היא שמתחת לטון הקליל, מדובר במסמך חברתי נוקב, שלא מתבייש להציב מראה מול כל מה שלא נעים לנו תמיד לראות.
אז מה ישראלי בעינינו? אינטימיות מיידית, למשל, מי שהוא לא אבאל'ה הוא בהכרח סבאל'ה, פמיליאריות דביקה שמבטלת כל מרחב פרטי כעניין של מה בכך. תחושת האנטי פראייריות גם היא נבדקת כאן לעומק, בעיקר משום שהיא הופכת תופעות כמו חוצפה, תוקפנות וחוסר סובלנות לכאלה שלמדנו לחיות עימן בשלום. פראיירים הרי חיו בגולה, הפנו את הלחי השנייה ועמדו בכל תור שאמרו להם לעמוד, כולנו זוכרים איך זה נגמר אז.
לחיות היום, כי מחר מי יודע?
דרך נוספת להסתכל על הסרט היא מנקודת המבט של החשש שלנו מההשתקפות במראה, בריחה מחשבון נפש, אסקפיזם מוחלט מכללים, נורמות וקודים של התנהגות שמאפיינים עמים רבים אחרים בעולם. כי כשאנחנו בוחנים את עצמנו, אף פעם לא נראה את האנשים שמלכלכים את הפארקים הלאומיים, מנהלים את שיחותיהם הפרטיות בצעקות בתור לבנק או בוחנים בלי בושה את המחשוף של המלצרית במסעדה. התפיסה הפרטית שלנו תהיה שונה כמעט תמיד מהתפיסה של הקולקטיב הישראלי.
הסרט "מצב ישראלי" ישודר הערב (שני) בשעה 20:05 בערוץ 8 ב-HOT
תגובות